Author: Hazel Tang
מחר מתחילים אצלי עבודות צנרת, יפרקו הכל עד הבטון. אז אני אתארח אצלכם. עשרה ימים, מקסימום חודש, הכריזה נועה, תוך שהיא מגלגלת לכניסה שלי מזוודה בגודל של
—את הילדים שלך תשימי על מיטות מתקפלות. הם צעירים, העצמות גמישות. רועי צריך מיטה נורמלית, יש לו גב — הצהירה נוגה בשער אתר הנופש במקום להגיד “
יומני היקר, היום פגשתי את השכן בכניסה, עם שקית זבל שחורה. עצרתי אותו ושאלתי כביכול כלאחר יד: “תשמע, שכן, מזמן לא ראיתי את החתול שלכם במדרגות. מה שלומו?
מיצי הפסיק לאכול ביום השלישי. חנה חשבה בהתחלה שסתם מתפנק. אבל המילים של הווטרינר גרמו לה להסתכל במראה ולראות שם נפש דיכאונית לא פחות. “
המנהל התקשר בשבע בבוקר ואמר מילה אחת: כלבה. יונתן לא הבין מיד מה הקשר לכלבה כשהשיחה הייתה על הריסת המחסן הישן. – איזו כלבה, אלי? – אדומה.
כל חייו חלם אבי על בן. אפילו שם בחר – אורי. אבל, ככה זה, בבית גדלו שלוש בנות… אשתו רונית לא התייאשה: “תראה אילו יפות יש לנו!”
היום היה יום של שלום בית, ובכן, לפחות בנוגע לתפרים. הנחתי את מספרי התפירה. לחתוך משי באלכסון זו מלאכת מחשבת, לא סובלת מהומה, והמהומה בדיוק טרקה את דלת
רבקה נכנסה לדירה שלי כאילו זה ארמון הנשיא, והיא בעצמה שרה נתניהו שבאה לבקר בעיירת שדה. הביקורים שלה תמיד התלוו בטקס מלכותי מורכב: הנהנה מלכותית על הסף
העותק של המפתח של אמא כבר מוכן. “בערב נעביר לה,” הודיע יואב, רוכס את המעיל במבט של מישהו שבדיוק מכר את המרחב האישי שלי בהנחת משפחה.
“את המפתחות על השולחן! מהר!” – נועה עומדת בפתח דירתה, ידיים שלובות. היא רועדת מכעס. במבואה, מוקפת בשלושה תיקים משובצים ענקיים, עומדת רבקה.









