המנהל התקשר בשבע בבוקר ואמר מילה אחת: כלבה. יונתן לא הבין מיד מה הקשר לכלבה כשהשיחה הייתה על הריסת המחסן הישן.
– איזו כלבה, אלי?
– אדומה. בגודל בינוני. לא נותנת להתקרב, נוהמת, עומדת ליד הדלת. בקיצור, אנחנו לא יכולים לעבוד.
– אתם ארבעה גברים בריאים עם מוטות ברזל.
– יונתן, היא לא הולכת. צעקנו, זרקנו מקל, רקענו ברגליים. היא בורחת חמישה מטרים וחוזרת. נשכבת ממש על הסף.
יונתן התיישב על המיטה ושפשף את פניו בכפות ידיו. מחוץ לחלון נשבה לחות, מאפיינת את תחילת מאי, כשהאדמה עוד לא שיחררה את הקור.
הוא קנה את החלקה במרץ. הבית יציב, הקירות מחזיקים, אבל המחסן בלט בקצה כמו שן רקובה: עקום, עם צבע ירוק מתקלף, גג שקוע וריח כבד של קרשים מעופשים שהגיע אפילו מעבר לחלקה.
ההריסה תוכננה לשבת. צוות, מכולה, פטיש כבד. הכל שולם.
ועכשיו כלבה.
הוא התלבש, מזג קפה לכוס תרמוס והתיישב במכונית. בדרך לגם פעם אחת, נכווה בלשון וכעס עוד יותר.
תועים בפאתי העיר לא חסרו: מסתובבים ליד פחי אשפה, מתחממים על צינורות חום, מקבצים נדבות ליד “שופרסל”. אבל שכלב אחד יעצור צוות של ארבעה גברים – זה נראה מגוחך.
כשהתקרב לחלקה הוא התקשר בחזרה.
– אל תתרחקו. אני מגיע עכשיו, אטפל בזה.
– לא התרחקנו. יושבים מעשנים. הכלבה שוכבת. המצב יציב.
את המילה האחרונה אמר המנהל ברוגע כזה שיונתן לחץ על ההגה.
בחלקה שרר שקט. הפטיש הכבד מוטל בעשב, מוט הברזל נשען על הגדר. אלי ישב על דלי הפוך ועישן, מכסה את האש בכף ידו מהרוח. שני פועלים לעסו כריכים בתא הנהג של הטנדר במבט כאילו משלמים להם על המתנה.
– הנה היא.
ליד דלת המחסן, ממש על הסף, שכבה כלבה אדומה. לא גדולה ולא קטנה. עין אחת מעט עצומה, אולי חבולה, אולי מלידה. פרווה דהויה במקומות, צלעות בולטות בצדדים. היא לא נבחה. שכבה, מניחה את הלוע על כפותיה.
– ניסיתם לעקוף? מהצד השני הקיר רקוב, אפשר עם מוט…
– ניסינו. היא מקיפה את המקום ומתייצבת מול הנקודה שממנה מתקרבים.
הקפה שהתקרר הצריב על הלשון. יונתן גמר לשתות, הניח את הכוס על עמוד הגדר והלך לעבר המחסן. בכל צעד הריח השתנה. תחילה דשא ואדמה, אחר כך עץ לח ורקב. ועוד משהו, חלש ובלתי מוחשי, שלא הצליח להגדיר.
הכלבה הרימה ראש. לא נהמה. פשוט קמה ונמתחה בכל גופה. הפרווה לאורך השדרה התרוממה באיטיות, והזנב נע בעצבנות.
– לכי!
הוא רקע ברגלו בחוזקה.
היא נסוגה חצי צעד. קפאה. וחזרה. עמדה ליד הדלת, חסמה את הרווח בין הדלת למשקוף. לא חשפה שיניים. הביטה.
הוא התכופף על ברכיו כדי להיות בגובה שלה. מטר וחצי ביניהם. עיניים חומות, כהות, עם ברק לח, השמאלית קצת דומעת. לא היה בהן כעס. היה משהו אחר, שעבורו לא מצא אז מילה.
אחד הפועלים התקרב והושיט שבר מקל.
– אולי להבריח אותה חזק יותר?
– לא צריך.
– אלי אומר שהלוכד לא יגיע עד שלישי. והמכולה עולה לנו עד הערב.
– אני יודע.
הברכיים חרקו כשהתרומם. הצליל נשמע חזק מדי לבוקר שקט. הכלבה לא זזה.
– אני אכנס לבד.
– ואם תנשך?
– היא לא תנשך.
הוא אמר זאת מכעס, לא מבטחון. וצעד אל הדלת.
הכלבה נהמה. בשקט, כמעט לעצמה. קול גרוני שלא מפחיד, אלא מביך. היד דחפה את הדלת. העץ חרק, הקצה התחתון גירר בקרקע, הצירים צווחו כך שהפועל ליד המכונית הסתובב.
הוא הצליח להסתובב על הצד ולחדור פנימה.
בפנים היה חשוך. וחם. לא חם של קיץ, אלא חם אחר: סמיך, לח, כאילו האוויר נושם בעצמו.
יונתן קפא על הסף. את הריח הזה הוא הכיר. אמו הייתה מביאה גורי חתולים מהרחוב, מניחה בקופסה ליד הרדיאטור, ובחדר היה בדיוק אותו ריח.
העיניים הסתגלו לא מיד. תחילה הופיע שולחן עבודה: פחיות ריקות של צבע, סליל תיל, חפירה בלי ידית. אחר כך הרצפה. עפר, דרוס, עם פיסות חציר של השנה שעברה. קורי עכביש נמתחו מקורה לקיר, ובהם נצנצה טיפה בודדת, עגולה וכבדה.
המבט גלש לפינה הרחוקה. לאן שהגג עוד החזיק ודרך חריץ בין הקרשים נפלה רצועה דקה של אור.
שם היה שמיכה.
אפורה, בלוייה, עם גדילים בקצוות. הוא ראה אותה במרץ, כשבדק את החלקה לפני הקנייה. חשב אז: הומלסים ישנו. או שהבעלים הקודם השאיר. בעט בה ברגל, בדק את הרצפה, ושכח.
עכשיו השמיכה הייתה מקופלת לקן. עליה שכבו גורים.
ארבעה. קטנים מאוד, בערך שבועיים לכל היותר. עיניים עצומות, אוזניים צמודות לראשים כמו עלי כותרת. הם התגלגלו האחד על השני, נועצים אפים עיוורים בבד, וצפצופים דקים, באותו תו. אחד, הכי קטן, עם כתם כהה על הגב, התחתר מתחת לשולי השמיכה וניער ברגל אחורית בחלום. רצועת האור נפלה עליהם באלכסון, והפרווה נראתה לא אדומה, אלא זהובה.
הברכיים כשלו מעצמן. הוא ירד על ארבע, ידיו תלויות. לא זז.
אחר כך האצבעות נמשכו מעצמן קדימה ונגעו בגב הזעיר. חמים.
הגור לא התעורר. הזיז את הרגל והתקרב אל אחיו.
רשרוש מאחור.
יונתן קפא. הכלבה נכנסה בשקט, עקפה אותו, נשכבה לצד הגורים. הוא ציפה לחיוך, לנהמה, לכל צליל. אבל היא פשוט נשכבה והחלה ללקק אותם. ביסודיות, בשלווה, בלשון מהקדקד עד הזנב. כאילו האדם לא נמצא. כאילו בכל העולם קיים רק מה ששכב על השמיכה האפורה הזו.
הקטן ביותר מצא את האם ראשון. נצמד והתחיל לנער ברגליים. האחרים התקרבו אחריו, והמחסן התמלא במציצה חרישית. הכלבה סגרה את העין העצומה למחצה והניחה את ראשה על כפותיה. בדיוק כמו ששכבה על הסף חצי שעה קודם. רק הפנים היו אחרות. לא מתוחות. רכות.
הוא ישב הרבה זמן. לא ספר דקות. הברכיים נרדמו, בגב נמשכה לחות מרצפת העפר.
אחר כך קם ויצא.
אלי עמד ליד הגדר וסיים לשתות תה מהתרמוס. מתא הנהג של הטנדר מלמלה תחזית מזג אוויר.
– נו, מה שם? חולדות?
– גורים.
המנהל קפא עם התרמוס ביד. הסתכל על המחסן, אחר כך על בעל הבית.
– איך זה?
– פשוט. המליטה בפינה, על שמיכה. ארבעה. עיוורים עדיין.
אלי שתק. גירד צלקת בפרק יד שמאל. הרגל שהופיע כל פעם שהמצב לא התאים להערכת מחיר.
– בקיצור. הורסים או לא?
דלת המחסן נשארה פתוחה למחצה, ובחריץ נראה צד אדום. הכלבה שכבה רגועה, לא הרימה ראש. ידעה שהוא יצא, ולא זזה.
זה מה שעלה במוחו. הכלבה לא נשכה, לא תקפה, לא ברחה. עמדה. לא הייתה לה אפשרות לעצור ארבעה גברים עם מוטות ברזל. רק עקשנות. וסף שמאחוריו שכבו אלה שלא יכלו לפקוח עיניים, לא לברוח, ולא לבקש.
– לא. לא הורסים.
– ומתי?
– כשיגדלו.
אלי משך בכתפיו, שרק לצוות, והתחילה ההתרוצצות הרגילה של איסוף ציוד. מוט הברזל צלצל על הפטיש. התרמוס נחבט בדופן. דלת תא הנהג נטרקה.
הטלפון היה בידו מוקדם יותר מלפני שהספיק לחשוב.
– רונית, יש פה עניין. אנחנו צריכים אוכל לכלבים. וקערה. לא, שתיים.
אשתו התחילה לשאול, והוא הביט בלוע האדום שהציץ מתוך החריץ וליווה את הטנדר שהסתובב בשער. הרוח נשאה ריח של דשא טרי, בנזין ומשהו פורח מהחלקה השכנה. העין העצומה למחצה של הכלבה מצמצה פעם אחת.
הוא הכניס את הטלפון לכיס והלך לרכב. בתא המטען שכב בקבוק מים וכריכים שאשתו דחפה לו כל בוקר “למקרה”. את המים הוציא ראשון. הסתכל סביב. ליד קיר המחסן, מימין לדלת, עמד קערת פח. ישנה, חלודה, מעוכה, עם כתמים יבשים בתחתית.
המים מהבקבוק נשפכו לתוך התחתית החלודה. הכלבה לא יצאה. רק האף רטט בחריץ הדלת, לח ומבריק.
הוא התיישב על מרפסת הבית ופרש את הכריך. נקניק עם לחם, שום דבר מיוחד. נגס, לעס.
ציפור מעבר לגדר צייצה אותו תו, כאילו בודקת אם מישהו שומע.
המחסן עמד. הצבע המשיך להתקלף, הגג שקע בצד ימין. ומהדלת הפתוחה למחצה נמשך חום וחלב.
השמיכה האפורה בפינה הייתה עכשיו לא אשפה, אלא הקן הראשון לארבעה קטנטנים.
