Author: Hazel Tang
אז ככה, תשמע סיפור. להגיש תביעת גירושין בגיל שישים ושמונה – זה לא היה מחווה רומנטית ולא משבר גיל העמידה. זו הייתה הודאה בפני עצמי שנכשלתי.
היום, כשהיא נזכרת באותה נסיעה לאילת, היא כמעט לא מאמינה שזה באמת קרה. שירה טסה יום אחד לפני כולם ליום ההולדת של חנה, החמות לשעבר שלה. בקושי התיישבה במושב
לינוי טסה יום אחד לפני כולם ליום ההולדת של חמותה. בקושי היא נופלת למושב במטוס, ומתכווצת — מישהו קורא לה בשמה במפתיע. אצבעותיה ננעצות ברצועת תיק היד שלה
זה קרה לפני הרבה שנים, אבל כשאני נזכרת בזה היום, אני עדיין מרגישה את הדקירה. כשחמותי גילתה שאנחנו קונים דירה, היא לקחה את בנה הצידה. מה שקרה אחר כך חתך בי עמוק.
“הקציצות שלך? אפילו כלב לא היה נוגע בהן,” צחק האיש וזרק את האוכל. היום הוא אוכל במטבח הציבורי לחסרי בית שאני מממנת. הצלחת עם ארוחת הערב עפה לפח.
“אמא חיה מהכסף שלי” – המשפט הזה גרם לי לקפוא באימה. “אמא מתפרנסת עלינו” – הוא פגע בי כמו אגרוף קפוא. עד היום אני לא שוכחת את היום
„מאיפה השגת את התמונה הזאת?“ יונתן החוויר כשראה את התמונה של אביו שנעלם… כשיונתן חזר מהעבודה הביתה, אימא שלו השקיתה בדיוק את הפרחים במרפסת.
אז ככה, תשמע… בחורף ההוא, שהיה אכזרי במיוחד, ירד שלג בלי הפסקה ימים שלמים. השבילים ביער נעלמו לגמרי מתחת לשכבות שלג עצומות, וכמעט בלתי אפשרי היה
בחרתי גור כלבים כאילו הייתי בוחר מתנה לכל החיים. המגדלת חייכה. – הילד כבר מזמן חולם על כלב, – אמרתי ויישרתי את הז’קט האפור עם החפתים השחוקים.
שירה לוי הגיעה לבדה לבית החולים, בלי איש שילווה אותה בזמן הלידה. בעלה, יונתן, עזב אותה כמה חודשים קודם לכן, מיד לאחר שנודע לו על ההיריון.









