רבקה נכנסה לדירה שלי כאילו זה ארמון הנשיא, והיא בעצמה שרה נתניהו שבאה לבקר בעיירת שדה. הביקורים שלה תמיד התלוו בטקס מלכותי מורכב: הנהנה מלכותית על הסף, מבט מזוהם על הכפכפים, ואנחה כבדה שנועדה להראות כמה היא סובלת כשהיא יורדת לרמה של בני תמותה רגילים.
בערב ההוא חגגנו את יום ההולדת הארבעים ושש של אורי, בעלי. אני, כאישה תמימה שעדיין מאמינה בכוחה של דיפלומטיה קולינרית, ביליתי שני ערבים אחרי משמרות במחלקה הקרדיולוגית ליד הכיריים. על השולחן, מכוסה במפת פשתן פריכה, נח נתח בקר צלוי בדבש, זהבה תפוחי אדמה מוקרמים, והסלטים עוטרו באותה קפדנות אובססיבית שמסגירה פרפקציוניזם קל אצל המארחת.
מלבד החמות, התיישבה לשולחן גם מיכל, גיסתי – אישה עם פרצוף תמיד לא מרוצה ויכולת מדהימה להתלונן על מחסור בכסף תוך כדי בליעת כריכים עם קוויאר אדום במהירות של קומביין תעשייתי. אורי ישב בראש השולחן, חייך, ושהה באותה אשליה גברית מאושרת שבה “כולם התאספו, הכל טעים, אז ברור שכולם אוהבים אחד את השני”.
“ואני אומרת לך, אורי, את הבריאות צריך לשמור מגיל צעיר,” הטיפה רבקה, לוקחת לעצמה מנה שלישית מסלט רוסי. “אני מנקה את כלי הדם שלי רק עם סודה לשתייה ומרתח של אצטרובלים. באינטרנט כותב איזה אקדמאי שכל הרפואה הרשמית שלכם היא קונספירציה של בתי המרקחת כדי לשאוב מאיתנו כסף.”
היא זרקה לעברי מבט רב-משמעות. אני, שאני אחות ראשית, בדרך כלל העברתי את ההצהרות האלה ליד האוזן, אבל היום העייפות לקחה את שלה.
“רבקה,” אמרתי בשלווה, מוזגת לבעלי קומפוט. “טרשת העורקים היא הפרעה מורכבת במטבוליזם של שומנים. הפלאק הכולסטרולי צומח לתוך רקמת חיבור ומסתייד בתוך דופן כלי הדם. סודה עושה עבודה מצוינת בהמסת שומן קפוא על מחבת ברזל, אבל במחזור הדם היא לא עובדת. אחרת היינו מטפלים בהתקפי לב בטיפול נמרץ עם חומר ניקוי כלים.”
רבקה קפאה עם המזלג ליד הפה. פניה קיבלו במהירות גוון של סלק בשל.
“הכי חכמה, כן?!” צווחה היא, נעלבת ברגשותיה הכי טובים. “את רק מוציאה סירים מלאים אחרי חולים, ומעזה להתווכח עם אנשים חכמים! קנית תעודה ואת יושבת ומתחכמת, חצופה גסת רוח!”
רבקה התנפחה ונשמה בכבדות, כמו סמובר מחומם יתר על המידה ששכחו לשים בו עלי תה.
אורי ניסה כרגיל להחליק את הפינות: “אמא, תפסיקי, יעל רק צחקה. בואי נשתה לחיים.”
הניסיון השלום-עכשווי הזה נתפס בעיני החמות כחולשה. כשהיא הרגישה שהבן לא ממהר לקפוץ להגנתה עם חנית שלופה, היא החליטה לשנות טקטיקה ולפגוע במקום הכואב, לדעתה.
השיחה זרמה אל דוד רחוק שהתגרש לאחרונה. מיכל התענגה על פרטי חלוקת הרכוש, ורבקה הקשיבה בשפתיים קפוצות.
“ככה זה, אורי יקירי,” אמרה לפתע החמות בקול רם, כדי שכל מילה תחלוף בצעד מצולק בדממת החדר. “נשים היום הן אנוכיות ולא אמינות. אתה בחור נאה, טוב לב. אבל תזכור: נשים באות והולכות. היום אחת, מחר אחרת. אבל אמא לבן – אחת.”
מיכל הנהנה בהסכמה, לועסת חתיכת בשר. אורי בלע ברוק, הציץ לעברי, ושלף את המשפט הקבוע שלו שעובד שנים: “יעל, את יודעת את אמא… היא לא מתכוונת לרעה. זו רק דמות דיבור.”
לא התווכחתי. אני בכלל חושבת שהתווכחות עם אנשים שהאינטליגנציה שלהם תקועה ברמת המניפולציות של תיאטרון שכונתי – דבר לא משתלם. פשוט חייכתי קלות, קמתי לאט מהכיסא, וניגשתי לשולחן.
בזהירות, בלי תנועה חדה אחת, לקחתי את המגש הגדול עם נתח הבקר. אחר כך תפסתי את קערת הסלט קיסר.
“יעל, לאן את לוקחת את הבשר?” תמהה מיכל בכנות, כשהמזלג שלה קפא בדרך לצלחת.
“לאן?” עניתי בעדינות ובשגרה מוחלטת. “למקרר.”
“למה? עוד לא גמרנו!” מחתה רבקה, מרגישה איך הטקס של ערב שופע מופר.
“אתם רואים, רבקה,” חזרתי לשולחן, לקחתי את צלחת הנקניקים ואת קערית הקוויאר. “אני אישה עקבית. מאחר שהוכרז שאישה היא תופעה זמנית וחולפת, החלטתי להדגים זאת בצורה ויזואלית. האישה הולכת – האוכל שלה הולך. למה שתיחנקו מהבישול של מישהו שנמצא כאן לזמן קצר?”
הבאתי את האוכל למטבח. בחדר השתררה דממה כבדה, צפופה, שנקטעה רק על ידי תקתוק השעון על הקיר. כשחזרתי לסל הניגוב, רבקה כבר החזירה את יכולת הדיבור.
“מה את מרשה לעצמך?!” רעמה היא, קמה מהשולחן ונוקטת בעמדה של פסל חירות נעלב. “איך את מעזה! באת למשפחה שלנו! את חייבת לכבד מבוגרים ולהודות שקיבלנו אותך בכלל!”
עצרתי מולה. להתבונן בהיסטריה הזאת היה אפילו משעשע.
“רבקה, בואי נבהיר גאוגרפיה בסיסית וזכויות קניין,” קולי נשמע אחיד, כמו קריין חדשות. “אני לא באתי לשום מקום. את עכשיו יושבת בדירה שלקחתי לפני החתונה. קניתי אותה שלוש שנים לפני שהכרתי בכלל את קיומו של בנך. את אוכלת עכשיו אוכל שנקנה במשכורת שלי, כי אורי סגר החודש הלוואה לרכב. את יושבת על כיסא שהרכבתי בעצמי. אז הזמנית פה זאת לא אני.”
רבקה תפסה אוויר בפה. היא העבירה מבט מבולבל אל בנה, בציפיה שהוא יכה באגרוף על השולחן ויעמיד את הכלה החצופה במקום.
אורי ישב, ראשו מורכן. הוא הביט במפה הריקה. בפירורי הלחם שנשארו. בקנקן הקומפוט הבודד. בעיניו התחוללה עבודה מחשבתית מורכבת. אשליית “המשפחה המאוחדת” התנפצה לאבק כשהתנגשה במציאות הבלתי נמנעת.
הוא הרים לאט את ראשו. מבטו היה קשה בצורה חריגה.
“אמא. מיכל. קמו.”
“אורי יקירי?” מצמצה החמות בחוסר הבנה. “שמעת מה היא אמרה? אתה מרשה לה לגרש אמא שלו?!”
“אמא, חצית את הגבול,” אורי קם ודחף את הכיסא. “אשתי לא הולכת לשום מקום. והדירה הזאת היא שלה, והבית הזה נשען עליה. אבל אתן צריכות ללכת הביתה. החגיגה נגמרה.”
“אה, ככה?! החלפת את אמא בשביל חצאית!” צרחה רבקה טראגית, הולכת למסדרון. מיכל צעדה אחריה, ממלמלת קללות נגד “נחשים מחושבים”.
אורי הושיט להן בשקט את המעילים. הוא לא התנצל, לא ביקש סליחה. הוא פשוט פתח את הדלת וחיכה שהן יצאו למדרגות. המנעול ננעץ.
בעלי חזר לחדר, הביט בי עומדת עם סל הניגוב, ונשם נשימה עמוקה.
“תוציאי את הבשר חזרה,” אמר בשקט, ניגש וחיבק אותי בכתפיים. “נראה לי שרק עכשיו התפקחתי. ואת יודעת מה… אני מתרעב לאכול.”
ישבנו במטבח לבד. הבשר היה עדיין חם, והתה – חזק. יותר לא העלינו את נושא הבאות והולכות. פשוט מאותו ערב, רבקה כבר לא הופיעה בארמון הנשיא שלי, ומעמד האישה במשפחה שלנו קיבל חוזק של בטון מזוין.
