מיצי הפסיק לאכול ביום השלישי. חנה חשבה בהתחלה שסתם מתפנק. אבל המילים של הווטרינר גרמו לה להסתכל במראה ולראות שם נפש דיכאונית לא פחות.
“שלום, דוקטור? אפשר שתבוא? יש לנו חתול ממש גרוע, שלושה ימים לא אוכל.”
הווטרינר יגאל כהן נאנח. נסיעות הביתה הוא עשה לעיתים רחוקות, אבל משהו בקול גרם לו להסכים.
“בסדר, תכתבי את הכתובת.”
כעבור חצי שעה הוא עמד מול דלת דירה בשכונה חדשה בפאתי רמת גן. פתח גבר כבן ארבעים, בחולצה יקרה, עם פנים עייפות.
“כנס, דוקטור. אמא כולה בלחץ, ואני לא יודע מה לעשות.”
בדירת שלושה חדרים מרווחת היה ריח של שיפוץ חדש ועוד משהו – ריח מעופש של מקום שבו פותחים חלונות לעיתים נדירות. על הספה ישבה אישה מבוגרת עם מבט כבוי. לידה, מכורבל כדור, שכב חתול גדול וג’ינג’י. הפרווה העמומה, החיה נראתה אפתית.
“שלום,” יגאל התיישב לידה. “איך קוראים למטופל?”
“מיצי,” ענתה הזקנה בשקט. “דוקטור, משהו לא בסדר איתו. לא אוכל, לא משחק, רק שוכב. אולי חולה?”
הווטרינר לקח בעדינות את החתול, התחיל בבדיקה. חום גוף תקין, נשימה סדירה, בטן לא כואבת במישוש.
“בן כמה?”
“שמונה. אספתי אותו כחתלתול, ישב ליד השער, צייץ. גידלתי אותו, תמיד היה כזה חי, שובב.”
“ומתי התחיל?”
בנה של האישה התערב בחוסר סבלנות.
“מיד כשעברנו לכאן. לפני שלושה ימים. שכנעתי את אמא לעבור אליי, במושב אי אפשר להישאר לבד בגילה. אנחנו מוכרים את הבית, יש כבר קונים. חשבתי שתשמח. פה יש אמבטיה נורמלית, הסקה מרכזית, סופרים קרובים. והיא עם החתול הזה כמו עם תינוק.”
יגאל הביט בחנה בעיון. היא ישבה עם כתפיים שמוטות, ובתנוחתה הייתה אותה אדישות כמו של החתול.
“מובן,” הוא הוציא סטטוסקופ, הקשיב ללב החיה. “מבחינה גופנית מיצי בסדר גמור. יש לו לחץ ממעבר דירה. חתולים קשורים מאוד לטריטוריה, לא לאנשים כמו שחושבים. בשבילו המעבר הוא אובדן של כל העולם המוכר.”
“אז מה עושים?” הבן ציפה להנחיות ברורות.
“צריך זמן. יתרגל בהדרגה. אפשר לתת תרופות הרגעה קלות, ארשום. אבל העיקר – ליצור תנאים נוחים. הבאתם משהו מהבית הישן? את המיטה שלו, קערות?”
חנה הנידה בראשה.
“קובי אמר שאין צורך להביא ישן. קנה הכל חדש – קערות, ארגז חול, אפילו בית כזה יפה.”
“זאת בדיוק הבעיה,” יגאל קם, סובב מבט בדירה. “לחתול אין פה שום דבר מוכר. אפילו ריחות שונים. אם אתם רוצים לעזור לו, תביאו חפצים מהבית הישן. לפחות את המיטה, צעצועים אם היו. ורצוי משהו עם ריח של המקום ההוא, כמו שטיח קטן.”
קובי חייך בספקנות.
“דוקטור, אתה רציני? בגלל איזה שטיח ישן החתול לא יאכל?”
“לגמרי רציני. בעלי חיים רגישים לשינויים הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים. תארו לעצמכם שמעבירים אתכם פתאום למדינה אחרת, הכל זר, ואומרים לכם – תשמחו, פה יותר טוב.”
חנה לפתע התייפחה. הגברים הביטו בה מופתעים.
“אמא, מה קורה?”
“כלום, כלום,” היא ניגבה דמעות במטפחת. “רק שהדוקטור מדבר על מיצי, ואני מרגישה בדיוק אותו דבר. כאילו העבירו אותי למקום אחר, הכל נוח ומסודר, אבל בנשמה עצב.”
קובי הביט בה מבולבל.
“אמא, מה את אומרת? אני רק רציתי טוב בשבילך. בית במושב זה לא חיים בגילך – להדליק תנור, לסחוב מים.”
“כל החיים ככה חייתי,” ענתה בשקט. “ולא היה לי קשה. הייתה לי גינה, תרנגולות, שכנות. רצתי לאסתר כל יום, ישבנו בערב על הספסל, דיברנו על החיים. ופה –” היא סובבה מבט בדירה. “פה הכל זר. אני לא מכירה שכנים, אין עם מי לדבר בחצר. כל היום יושבת לבד, צופה בטלוויזיה.”
“אבל אמרת שאת מסכימה לעבור!”
“אמרתי. כי חשבתי שכך יהיה לך שקט. דאגת כל הזמן שאני לבד. אז החלטתי – בסדר, אנסה. רק שעכשיו אני מבינה שאני לא יכולה ככה לחיות.”
יגאל כחכח בגרון בעדינות.
“אתם יודעים, אני עובד כווטרינר הרבה שנים ושמתי לב לדבר אחד. בעלי חיים משקפים לעיתים את מצב הבעלים. אולי מיצי לא אוכל רק בגלל הלחץ מהמעבר. הוא מרגיש שגם לכם רע פה.”
דממה השתררה. קובי הלך הלוך ושוב בחדר, מעכל את הדברים.
“אמא, את באמת כל כך אומללה פה?”
חנה ליטפה את החתול, שגנח חלושות.
“קובי, אני מבינה שרצית בטובתי. והדירה נהדרת, ואכפת לך ממני. אבל האושר לא בנוחות. אני שם, בבית שלי – בבית. פה אני כמו… כמו מיצי. בכלוב זהב, אבל כלוב.”
“אבל הבית כמעט נמכר! חתמנו על חוזה, קיבלנו מקדמה!”
“תחזיר את המקדמה,” היא אמרה בתקיפות מפתיעה. “אני לא רוצה למכור את הבית. זה המקום שלי, שם כל החיים שלי. שם גרתי עם אבא שלך שלושים שנה. שם אני זוכרת כל עץ, כל שיח. תסלח לי, בני, אבל אני לא יכולה לגור פה.”
קובי התיישב בכורסה, מעסה את רקותיו.
“רק רציתי שיהיה לך קל יותר.”
“אני יודעת, יקירי. אבל יותר טוב לי אם היית בא לבקר יותר. מביא את הנכדים בסופי שבוע, כמו פעם. זוכר איך הם התעסקו בגינה שלי, קטפו תותים?”
שבוע לאחר מכן צלצל יגאל שוב. אבל הפעם קולה של חנה נשמע אחרת לגמרי – עליז ושמח.
“דוקטור, רציתי להודות לך! מיצי שלי התעורר לחיים! אוכל בתיאבון, רץ בחצר, רודף אחרי דרורים כמו בימים ההם.”
“חזרתם למושב?”
“כן, קובי החזיר אותי. הקונים, תודה לאל, הסכימו לבטל את החוזה, למרות שלא שמחו. אבל הבן שלי גיבור, סידר הכל. עכשיו הוא הבטיח לבוא כל סוף שבוע, לעזור בעבודות. ואני כל כך מאושרת, אין מילים! קמתי הבוקר, יצאתי למרפסת. טל על הדשא, ציפורים שרות, השכנה אסתר צועקת מעבר לגדר: ‘חנה, חזרת!’ זאת החיים האמיתיים.”
יגאל חייך.
“אני שמח מאוד. תמסרי למיצי ד”ש מהרופא.”
“בטח. ורציתי לומר משהו. לא סתם ריפאת את החתול – פקחת לי את העיניים. הבנתי שאסור לחיות במקום שהנשמה לא שייכת, גם אם כולם אומרים שזה נכון וטוב יותר.”
“לכל אחד האושר שלו, המקום שלו תחת השמש.”
כשניתק, יגאל חשב. אכן, כמה פעמים אנחנו מחליטים בשביל אחרים מה טוב להם, בלי לשאול מה הם רוצים? ילדים מעבירים הורים מבוגרים לעיר, באמת חושבים שהם עושים חסד. והזקנים קמלים בדירות מפוארות, מתגעגעים לגינה ולשכנים. בדיוק כמו החתול הג’ינג’י שלא יכול היה לאכול מקערה חדשה בבית זר.
כעבור חודש קובי עצמו התקשר לווטרינר.
“דוקטור, רציתי להודות לך. אתה יודע, בהתחלה נעלבתי, חשבתי שאמא לא מעריכה את המאמץ שלי. אבל אז נסעתי אליה לסוף שבוע והבנתי. היא צעירה בעשר שנים! מתרוצצת בגינה, מבשלת ריבות, מפטפטת עם שכנות. מזמן לא ראיתי אותה ככה. אפילו מצטער שלא הקשבתי לה קודם.”
“העיקר שהבנת בזמן.”
“כן. עכשיו אני, אשתי והילדים נוסעים אליה כל שבת. הבנים מאושרים. סבתא מאכילה אותם בפשטידות, הם משחקים עם מיצי. וגם אני מרגיש טוב שם. כזה שקט, כזו שלווה. בעיר אני כולו לחוץ, פה זה כמו להטעין מצברים.”
“רואה? הכל לטובה.”
“בדיוק. אמא צדקה. לכל אדם יש את המקום שלו. ואי אפשר לכפות את רעיון האושר שלך על אחרים, גם מתוך כוונות טובות.”
חנה גרה בבית שבמושב עד היום. מיצי שוב הפך לחתול ג’ינג’י שמח, שמקבל את פניה בשער ומלווה אותה לכל מקום. וקובי למד דבר אחד – לדאוג זה לא רק ליצור נוחות, אלא גם לקבל את ההחלטות של הקרובים לך, גם אם אינך מסכים איתן.
לפעמים האושר האמיתי לא נמצא בדירה חדשה עם מזגן, אלא בבית ישן עם חצר, שבו אתה מכיר כל פינה וכל זיכרון. ומי שעזר להבין זאת היה חתול ג’ינג’י רגיל, שסירב פשוט לאכול במקום זר.
