Author: Hazel Tang
ניצה הרימה את מבטה מפנקס הרישום ובחנה את המבקרת. בשלוש שנות עבודה בעמותת “חבר” היא שמעה בקשות מגוונות. ביקשו קטנים, ביקשו חביבים, ביקשו “
איתן קשר אותה לעמוד בתחנת דלק, שישים קילומטר מהבית. בחר בכוונה מרחק גדול, כדי שלא תמצא את הדרך חזרה. קשר, הניח לידה קערת מים, התיישב במכונית ונסע.
הכלב נקרא ערפל. גדול, מדובלל, אפור כמו בוקר חורפי בגליל, הוא חי בחצר של משפחת כהן כבר שמונה שנים. המלונה עמדה ליד הגדר, סמוך לערימת עצי הסקה, ובחורף הכניסו
יאיר עמד בדיוק באותו מקום שבו השאיר את נועה לפני חמש דקות, הביט סביבו מבולבל, ובתוכו גאתה כל שנייה תחושת דאגה עמומה. היא לא הייתה בשום מקום…
**יום רביעי, 23 ביולי** עליתי הביתה מהעבודה ומצאתי אותה בסלון עם הכוס תה שלה, כמו שאף פעם לא עזבה. — אלה, את באמת חושבת שאחרי הגירושים אני אסתובב בין חדרי מדרגות?
יומן, ערב ראשון. אמא שלי הגיעה הערב. לתמיד. כבר סידרתי את זה. שירה הרימה את הראש מהלפטופ. לא הבינה מיד מה אמרתי. שאלה במבט – פשוט הביטה בי, בעלי, שעמד
מיכל עמדה ליד החלון והביטה באספלט הרטוב. שלושה לילות רצופים היא שלפה מטופל אחרי ניתוח מסובך, ויתרה על שינה ואוכל, רק כדי שהלב של אותו גבר בן החמישים יחזור
אחרי 12 שנות נישואים, בעל עזב לאשה צעירה, וכעבור חצי שנה ביקש לחזור. הכנסתי אותו, אבל בבוקר הכל השתנה. אתם מכירים את הרגע הזה שאתה כל כך בסדר לבד, שאתה
יומן אישי – סיפור אמיתי אתה יודע, הרבה זמן לא יכולתי לספר את זה לאף אחד. כולם שאלו: “ירון, מה קורה עם נועה?” – ואני חייכתי ואמרתי “
השכנים צחקו כשגדעון, השוער, התחיל להאכיל חתול רחוב ליד הכניסה. והוא כל יום נשכב ליד אותה דלת. אף אחד לא שאל למה. גדעון טאטא את החצר משש בבוקר, כמו תמיד.









