—את הילדים שלך תשימי על מיטות מתקפלות. הם צעירים, העצמות גמישות. רועי צריך מיטה נורמלית, יש לו גב — הצהירה נוגה בשער אתר הנופש במקום להגיד “שלום”.
— ואל תעשי פרצוף, ליאורה. אמא אמרה שהבקתה גדולה.
הורדתי לאט את הידיים מההגה והבטתי דרך השמשה הקדמית.
אנחנו, בעלי והילדים, הגענו לאתר נופש ליד אגם ביער.
מקום שקט, בקתת עץ לארבעה, ששילמתי עליה בעצמי לפני חודשיים. הפוגה מיוחלת, שגזלתי בקושי מלוחות הזמנים של העבודה.
ועכשיו, ליד שער אתר הנופש המגולף, חוסם את הכניסה, עמד מחנה צוענים במיניאטורה.
נוגה, אחותו של יואב, נשענה בניצחון על מזוודה עצומה.
לידה עמד בדוחק מרגל לרגל בעלה דורון, חמוש בשקית פחמים ובחבילת נקניקיות זולות של “המחיר האדום”.
קצת מאחור, כמו גנרל שמקבל מצעד, התנשאה חמותי, רבקה.
הכתר של הקומפוזיציה הזאת היה שני ילדיה של נוגה, שכבר הרביצו זה לזה עם בקבוק לימונדה צהוב-רעיל של שני ליטרים, שמסוגל לפרק חלודה.
כמו שאומר הפתגם, אם אתה מרגיש שמנסים לעבוד עליך, כנראה שכבר עובדים עליך.
יצאנו מהרכב. בזמן שאני ויואב שלפנו תיקים מהתא מטען, נוגה כבר הספיקה לגשת לילדיי ולהגיד להם:
— אתם לא קטנים, על מיטות מתקפלות זה בסדר גמור, אבל דוד דורון לא יקרוע את הגב.
— איזו הפתעה נעימה, — אמרתי בקול שטוח. — כאילו לא חיכינו לאף אחד.
— אוי, ליאורה, אנחנו משפחה! — מיד נכנסה רבקה, צעדה קדימה והפעילה במקצועיות את מצב “תמימות קדושה”. — ברגע שגיליתי שאתם יוצאים לטבע, מיד התקשרתי לנוגה. מה, אנחנו נשב בעיר המחניקה בזמן שאתם נושמים כאן חמצן? ביחד יותר כיף!
— הבקתה לארבעה, רבקה, — עניתי בשלווה, והרגשתי קפיץ קר ומחושב נדחס בתוכי. בלי היסטריות. רק התבוננות.
— אני כבר סידרתי הכל, — קבעה נוגה בלי עוררין, במבט כאילו הבקתה ששילמתי עליה היא לא הזמנה, אלא טיוטה של התוכניות שלה.
היא תיקנה את כובע החוף שלה בגודל צלחת לווין והוסיפה:
— אמא תישן בחדר השינה, היא צריכה שקט. אנחנו עם רועי על הספה בסלון. אתם עם יואב והילדים תסתדרו איכשהו.
ההתנהגות של המשפחה הזכירה פלישת ארבה: היא לא מבקשת רשות, פשוט מגיעה ומתחילה לאכול לך את היבול.
מהדלתות הזכוכית של המשרד יצאה בחורה נחמדה עם טאבלט.
— שלום! את ליאורה? — חייכה אליי. — ההזמנה על שמך. ואלה, אני מניחה, ההפתעה שלך?
הבחורה העבירה מבט לנוגה.
— כן-כן, אנחנו אלה! — הנהנה גיסתי בשמחה. — ליאורה, פה קצת רקדתי כדי שלא יהיה לך טרטור. הזמנתי סאונה לשני ערבים, שיהיה לנו כיף. גם עדכנתי את התפריט. הקציצות שלך זה טוב, אבל הוספתי פורל על גריל וגבינות יקרות.
— נוגה התקשרה הבוקר והשאירה הזמנה לסאונה ולתפריט, — הסבירה הפקידה בנימוס, מביטה בי. — אבל ההזמנה רשומה על שמך, אז ללא אישור שלך אנחנו לא מבצעים כלום.
נדיבות על חשבון אחרים — הדרך המהירה ביותר להיחשב נדיב.
— יוזמה מצוינת, נוגה, — חייכתי בחום כזה שיואב לידי התכווץ. הוא הכיר את החיוך הזה. בדרך כלל אחריו מישהו איבד אשליות.
— אם את מאשרת, אז כולל תוספת תשלום על שלושה אורחים נוספים, מיטות מתקפלות, סאונה והזמנה מיוחדת מהמטבח, אתם חייבים עוד אלף ומאה שקלים, — אמרה הפקידה בענייניות.
נוגה משכה בכתפיה בחן והביטה בי במבט מלא משמעות.
רבקה שילבה ידיים, מחכה שאשלוף בצייתנות את הארנק.
הפרדוקס של קשרי משפחה: ככל שהחיבוק בכניסה חזק יותר, כך חודרים עמוק יותר לכיס שלך.
— בחורה, — פניתי לפקידה, וקולי נעשה קר ומוצק. — אני מאשרת רק את ההזמנה שלי. היא שולמה במלואה. אנחנו ארבעה.
עשיתי הפסקה, מביטה בעיניה הנבוכות של גיסתי.
— האנשים הנפלאים האלה — זו חברה נפרדת. בבקשה תעשי להם חשבון נפרד על הלינה, הפורל, הסאונה והגבינות. על שם נוגה.
כולם השתתקו. דממה כה מוחלטת, שנשמע נקר ביער.
— ליאורה, מה את עושה? — קולה של נוגה נשבר באנחה. הכובע נטה הצידה. — אין לנו כסף חוץ מבנזין וגלידה! באנו להתארח!
— אז זה לא חופשה, נוגה. זה טיול עד השער, — קטעתי. — מתארחים באים עם הזמנה. ועם עוגה. אתם באתם לחג של מישהו אחר עם שקית נקניקיות זולות ותיאבון של שלושים אלף.
— ליאורה! איך לא מתביישת! — צווחה רבקה, אודמת. — אנחנו משפחה! קרובים! יואב, למה אתה שותק?! את אמא שלך ואחותך זורקים לרחוב!
יואב צעד קדימה. הוא לא צעק, אבל בטון שלו נשמעה מתכת.
— משפחה, אמא, זה אלה שמכבדים גבולות של אחרים. ליאורה עבדה חצי שנה כדי לארגן את החופשה הזו לנו ולילדים. באתם ללא הזמנה, ניסיתם להעיף את הילדים שלי למיטות מתקפלות ולתלות על אשתי את החשבון על המעדנים שלכם. זו לא משפחה. זה ניסיון לעלות עלינו באונס.
— אני… רצינו לעשות לכם הפתעה! יואב, אתם התחננתם שנבוא! — ניסתה נוגה להתפתל. התירוצים נשפכו ממנה כמו מוך מכרית קרועה.
— דורון, — יואב העביר מבט כבד על גיסו. — לגבי “התחננתם שנבוא” — זה סוג תיירות נפרד. קוראים לו “הזמן את עצמך”.
פניו של דורון התארכו. הוא הביט בשקית הפחמים הבודדה שלו, ואז באשתו.
— אולי לא הייתי בא, — מלמל דורון. — אמרת שיואב הזמין אותנו בעצמו והכל שולם.
האשליה קרסה סופית. החוצפה נפלה לעיני כולם.
דורון הסתובב בשתיקה והלך לכיוון הרכב שלו, אפילו לא ניסה לעזור לאשתו עם המזוודה הענקית.
הילדים של נוגה הפסיקו לריב עם הבקבוק ולראשונה קפאו, מביטים בשתיקה באמם.
ורבקה, שדיברה בהתלהבות על “משפחה”, הסתובבה בפתאומיות לכיוון הרכב, מעמידה פנים שהיא לומדת בעניין רב את האורנים. היא לא התכוונה לשלם על המשתה הזה מהפנסיה שלה.
— אם תתחרטו, יש בקתה פנויה, — אמרה הפקידה בשלווה לגבה של נוגה המבולבלת. — מקדמה של מאה אחוז.
הלכנו בשביל המטופח לעבר הבקתה שלנו.
מאחורינו נטרקו דלתות רכב, מנוע שאג בצרימה. שאפתי עמוק אוויר יער צח.
ליד המדרגה למרפסת, יואב חיבק אותי בכתפיים והצמיד אליי.
— יודעת מה? — צחק. — יוצא חופש מצוין.
— בטח, — חייכתי, מבטה בילדים שלנו רצים בצהלה לעבר האגם. — בוא, בעלי. מחכה לנו שקט לגיטימי.
ומעבר לגדר, בולעת אבק של חגיגה זרה, נסע המחנה, שלמד לנצח כלל פשוט אחד: במשפחה הזאת, הנוחות של אחרים לא משולמת יותר במיטות ילדים ובכרטיס האשראי שלי.
