כל חייו חלם אבי על בן. אפילו שם בחר – אורי. אבל, ככה זה, בבית גדלו שלוש בנות…
אשתו רונית לא התייאשה:
“תראה אילו יפות יש לנו!” חזרה ואמרה.
אבי חייך והנהן. אין ספק שהוא אהב מאוד את ילדותיו החכמות. אבל לפעמים חש עקיצות קטנות של קנאה כשראה את השכן בועט בכדור עם בניו.
“נו, די, אבי! יעל שלך הולכת לקראטה. נלחמת יותר טוב מכל ילד,” אמר לו חברו גיא.
אבי צחק. יעל, בת העשר, באמת הייתה ילדה קרבית. אחיותיה – התאומות בנות השבע, תמר ונועה – גם הן היו בעלות אופי תוסס.
אבל החלום על בן לא עזב אותו…
גם לבנותיו היה חלום – חיית מחמד.
“אין מצב. אני לא מסוגל לסבול בבית יצור שנובח כל הזמן,” דחה אבי את בקשות הבנות להביא כלב.
“חתול יהרוס את כל הטפטים. אוגרים מסריחים. תוכי רועש מדי,” פסל את כל ההצעות הבאות.
הבנות הזעיפו פנים ואפילו נעלבו.
“ליעל וליובל יש בבית שני כלבים! והכל בסדר!” התלוננה יעל בשקט, אבל אבי היה נחוש.
“נמצא משהו,” ניחמה תמר, שלא התרגלה לוותר.
התקרב יום ההולדת של אבי. הבנות ישבו בחדרה של יעל והתווכחו על מה לתת לאבא במתנה.
“תרמוס? ערכת גילוח?”
“לא! זה בנאלי מדי!”
“אז תחשבי את בעצמך, חכמה! אנחנו נצייר ברכה! נשארו יומיים לחג!”
“נו, באמת, גן ילדים! המתנה צריכה להיות מפתיעה ובלתי נשכחת! ככה אמא אומרת.”
הוויכוח נמשך כבר חצי שעה ואיים להפוך לקטטה, כשלפתע צלצל הטלפון:
“יעלה, שכחתם להוציא את הזבל?” שאלה אמא.
“ברור… לא שכחנו. הוצאנו הכל. את כבר בדרך הביתה?” שיקרה יעל בלי למצמץ. ולאחר שווידאה שאמא לא תגיע בקרוב, התחילה להתארגן במהירות.
“אנחנו איתך!” תמכו התאומות באחותן.
“נו, נלך שלושתן עם שקית זבל אחת?” הזעיפה יעל פנים.
אך כעבור כמה דקות יצאה כל החבורה מהכניסה.
“אתן שומעות? נראה שם, אצל הפחים,” לחשה נועה.
הבנות גם הן קפאו והנהנו. כשהתקרבו, הבינו שמפחי הזבל נשמעת יללה רחומה.
“נו, אי אפשר שדחפו שם חתול?” אמרה יעל בחוסר ודאות.
תמר משכה בכתפיים והחלה לזרוק במרץ את השקיות שמילאו את הפח.
האחיות, עם פרצוף מעווה, התחילו לעזור לה. כאילו שמע שההצלה קרובה, החתול השמיע צווחה נואשת.
“מקווה שהוא לא יתנפל עלינו משם. ולמה הוא לא יצא עד עכשיו? נתקע או מה?” נאנקה יעל, נשענת על שפת הפח.
מהצד השני פעלו תמר ונועה במרץ.
כעבור כמה דקות נמצאה התשובה:
“ממש השתגעו המבוגרים האלה. מי יעלה על דעתו – לארוז חתול בשקית זבל ולזרוק!” כעסה יעל, מתירה את הפלסטיק המרשרש שבו ישב חתול ג’ינג’י מבוהל.
“איזה יפה ואוהב! איך אפשר היה לזרוק את המסכן?” נאנחה נועה.
החתול מיד טיפס לידיה של הילדה והצטנף, רועד מפחד.
“מה זה אתן עושות פה, שודדות קטנות? פיזרתם כל הזבל על הכביש! אני אתלונן להורים שלכן. איזה בידור מצאתן בזמן שאבא ואמא לא בבית!” צעקה גברת רבקה על כל החצר.
להתווכח עם האישה המפחידה לא היה טעם. היא התקרבה במהירות לבנות, למרות גילה המכובד.
“בורחות,” פקדה יעל מיד.
והאחיות רצו לכניסה. מאחוריהן נשמעו צעקותיה הנוראיות של גברת רבקה.
“אוף, נראה שעברנו,” נשמה תמר וסגרה את דלת הכניסה.
“עוד תתלונן. תראו. זוכרות איך שברנו את החלון במדרגות? היא הופיעה שם באותו ערב ודיווחה לאבא,” צקצקה יעל, נזכרת בתעלוליהן.
באותה שעה חזר אבי מהעבודה. מצב רוחו היה מצוין. סוף שבוע לפניו ויום הולדת. הוא אהב את החג הזה מילדות ושמח לבלות אותו במשפחה.
לפתע הופיעה לידו צוענייה:
“מתנה מפתיעה מחכה לך, יקירי! תשמח, תצחק!” אמרה במהירות, נגעה בידו והלכה לה.
“מוזרות המגדות עתידות האלה. פעם היו מבקשות ‘תן לי לראות את כף ידך’,” חשב אבי בחיוך, ולא ייחס לדבריה חשיבות, מיהר הביתה…
בבית התנהל דיון סוער:
“ואמא מה תתן? גיליתן?” שאלה יעל את אחיותיה, אבל אלה משכו בכתפיים.
“שאלתי, אבל אמא אמרה שזה הפתעה. נדע כשהזמן יגיע,” ענתה תמר.
וזה היה מוזר. הרי אמא תמיד התכוננה עם הבנות לחג של אבא.
“ראיתי שהיא שמה משהו במעטפת מתנה. אולי שובר לנופש? זוכרות שהם חלמו על חופשה משותפת?” אמרה נועה מהורהרת.
“אולי. אבל ההפתעה שלנו לא תהיה פחות טובה. והיא תיזכר להרבה זמן ותהיה בלתי צפויה לאבא,” צחקקה יעל.
“העיקר שהוא לא יגלה אותה לפני הזמן,” הצמידה תמר אצבע לשפתיה.
אז צלצל הפעמון, והבנות רצו לפתוח. על הסף עמדו ההורים.
“מה אתן היום כל כך שקטות? נו, תגידו מיד, מה עשיתן הפעם,” אמרה רונית, בוחנת את בנותיה.
אבל הבנות הבטיחו שהכל בסדר.
“אפילו הוצאנו את הזבל!” דיווחה יעל.
“יפה. ולמה כל כך רטוב בחדר הרחצה?” ביררה האם, מתקרבת לכיור.
הבנות החליפו מבטים.
“סליחה, אמא, רציתי לכבס חולצה. קצת התלכלכה,” השפילה נועה עיניים.
“אין יום בלי הרפתקה!” צחק אבי. מצב רוחו היה מצוין.
הבנות התפזרו במהירות לחדריהן ובלי שכנועים נוספות הלכו לישון.
“הקבוצה גדלה… תראי איזה צייתניות היום. כנראה מכינות לי הפתעה,” חייך אבי ונישק את אשתו.
“יותר דומה לשקט שלפני הסערה,” אמרה רונית בספק. היא הכירה היטב את בנותיה…
הם כבר שכבו לישון, כשרעש נשמע מחדרה של יעל.
“נדמה לי שמישהו מיאו,” לחש אבי מתוך שינה.
כשנכנסו לחדר הילדים, יעל ישבה יחד עם תמר:
“היה לי סיוט, אבל עכשיו הכל בסדר. אני אשן עם יעל, בסדר?” אמרה הילדה בשקט.
“ברור, יקירה. בטוח שאנחנו לא צריכות לעזור?” ביררה רונית.
האחיות הנהנו, ושארית הלילה עברה בשקט…
ערב יום הולדתו של אבי ישן רע. חלמו לו סיוטים על צוענייה ג’ינג’ית. היא מיאוה והביטה בו בעיניים ירוקות בוהקות.
לבסוף פקח את עיניו וקפא. ממש על חזהו ישב מפלצת ג’ינג’ית וקידחה בו מבט!
“מיאו,” בירך המפלצת את אבי.
“אההה,” נשמט מפיו.
רונית מיד קפצה, מנסה להבין מה קורה.
“מה? מה זה?” אמר לבסוף בעל יום ההולדת, בהיה אל החתול הג’ינג’י שכבר ניסה להתרווח לרגליו.
רונית מצמצה בתמיהה.
“אוי, אבא! כבר ראית את ההפתעה שלנו!” ניסתה יעל להישמע עליזה ככל האפשר, נכנסה לחדר.
מאחוריה הגיעו התאומות:
“יום הולדת שמח, אבא! החלטנו לתת לך מתנה בלתי נשכחת. תכיר את בטני. הוא חתול מאוד טוב, רגוע ומחונך.
דרך אגב, הוא כבר יומיים גר אצלנו ואפילו לא שמתם לב. כל הספות שלמות וגם הטפטים,” אמרו תמר ונועה בזה אחר זה.
רונית צחקה כשראתה את אבי מתנשף.
“אתה, אל תדאג, אבא. אמא תיתן לך עכשיו שובר לנופש בספא, ואתם תנוחו נהדר הרחק מאיתנו. אנחנו נסתדר פה לבד,” פלטה יעל.
“איזה נופש? חכו, בנות,” רונית הביטה בבנותיה בהפתעה.
“אבל המתנה שלך במעטפה היא לא חופשה? אני ראיתי,” באה נועה לעזרת אחותה.
רונית צחקה בעצבנות.
“נראה שבבית הזה אי אפשר להסתיר שום דבר,” אמרה לבסוף.
“אבל מה אני אעשה עכשיו עם החיה הזאת?” שאל אבי מבולבל, מביט בחתול המגרגר בשקט לרגליו.
“תבין, אבא, זה קרה במקרה. יצאנו לחצר ומצאנו את החתול בשקית… בפח. ואז הופיעה גברת רבקה. היא צרחה ככה. נו, אתה יודע איך היא יודעת,” החלה יעל.
“פחדנו וברחנו בריצה הביתה,” הוסיפה תמר בסמכותיות.
“הכל קרה לבד, והחתול נמצא אצלנו בבית. אבל לא נזרוק אותו שוב לפח? רחצנו אותו וסידרנו אותו. הוא מאוד רגוע וסבלני,” אמרה נועה בדמעות בעיניים.
אבי נאנח. בראשו צצו פתאום דברי הצוענייה על מתנה מפתיעה.
“נו, באמת… איזו מתנה יצאה,” אמר בשקט, מתבונן בכל החבורה הישרה.
“יקירי, אולי הבנות צודקות. באמת חבל על החתול. כמה הוא עבר. והוא נראה מאוד רגוע ואוהב,” באה האם לעזרת הבנות.
אבי נאנח, שוקל את המצב.
“הוא גם יתפוס לנו עכברים. בטוח!” הגישה תמר טיעון ברזל.
“אבל מעולם לא היו לנו עכברים,” אמר אבי בעצב, מביט סביב.
“הכל יכול לקרות, שמעתי לאחרונה רשרוש מאחורי הקיר,” תמכה נועה באחותה.
“בסדר, שובבות. נראה איך תתנהגו מכאן והלאה. וגם איך יתנהג בטני,” צחק אבי.
“ולמה בטני?” ביררה רונית.
“הייתם שומעים איך הוא מגרגר מצחיק כשמלטפים לו את הבטן,” חייכו הבנות.
“ובכל זאת, מה הייתה המתנה במעטפה?” רצתה נועה לדעת.
רונית קצת התבלבלה. אחר כך הביאה לבעל קופסה קטנה ובה מעטפה.
“לא ייתכן!” אמר הנרגש, מתבונן בתכולת המעטפה.
הוא לא יכול היה לעצור את דמעותיו…
*****
“ברור שאח זה נפלא. אבל נראה לי שבטני שלנו גם עשה על אבא רושם בלתי נשכח,” לחשה נועה בערב לאחותה, שוכבת במיטה.
“בטני שלנו הוא בוגד אמיתי. יומיים הוא ישן איתנו, והיום עבר להורים,” הזעיפה תמר פנים.
“נו, די. זה הרי החתול של אבא,” צחקקה נועה.
אבי שכב מאושר במיטה והקשיב לגרגור של בטני.
“איזה צליל מרגיע. ולמה לא הבאנו חתול קודם? לא מבין,” לחש, מחבק את אשתו.
“תהנה מהשקט ומהשלווה, עוד מעט לא יהיה זמן לישון בבית הזה,” צחקה רונית.
“את יודעת, אני לא מאמין שיהיה לנו בן! תודה, יקירתי, זו המתנה הכי טובה!” חייך אבי ועצם עיניים מאושר.
