Author: Hazel Tang
בעלה לשעבר אמר שלוש שנים שהוא מתגעגע. ואז פשוט ספרתי את התאריכים של השיחות שלו נועה ישבה במטבח, אוחזת בידיה ספל תה שהתקרר. לפניה היה פנקס, מלא בתאריכים.
היום אני כותבת לעצמי, כדי לא לשכוח איך זה נגמר. באמת חשבתי שזה לעולם לא ייגמר. אתמול בבוקר נועה עמדה מעל הסיר והביטה בפנים. היא הרימה את המכסה וראתה מרק
היום יצאתי לדוג בחורף. אני אוהב דיג קיץ, אבל גם בחורף אני יוצא כמה פעמים, כמו שאני אומר, “להתקרר קצת”. לא תמיד מביא הרבה דגים, אבל מספיק למרק
שָׁחוֹר יָשַׁב עַל אֲדַן הָחַלּוֹן וְהִבִּיט לְמַטָּה, לֶחָצֵר, שָׁם יוֹנִים חִלְּקוּ בֵּינֵיהֶן חֲתִיכַת לֶחֶם. וְשִׁמְעוֹן הִבִּיט בַּשָּׁחוֹר.
נורית ראתה אותו בשבע וחצי בבוקר. גלעד עמד ליד המעלית והחזיק חתול. הוא לחץ אותו לחזה בשתי ידיו. החתול היה אפור, מקריח בצד אחד, וריח של מרתף עלה ממנו כזה
הוא אמר: “האקסית שלי הספיקה הכל”. ובאותו רגע הבנתי – אנחנו לא הולכים לאותו כיוון. יש רגעים שאתה מבין משהו חשוב על עצמך. לא מיד, לא ברעש – פשוט
שנה של פגישות עם יוני (בן 58) נראתה כמו אגדה, עד שבכוס קפה הוא הציג את התוכנית שלו לחיים שלי. יוני ישב מולי בבית הקפה האהוב עליו, ערבב בכפית קפה שכבר התקרר
אז ככה, את פשוט לא תאמיני מה שקרה לחברה שלי, מיכל. בעלה, אסף, בן 47, הציע לה פתאום יחסים פתוחים. הוא אמר שזה מודרני, שזה מתאים לזמנים. אבל כשמיכל התחילה
היום, כשאני כותבת את זה, אני עדיין לא ממש מעכלת. כל הזמן שאלו אותי: “נועה, מה שלומך ויובל?” – ואני חייכתי ואמרתי “הכל מצוין, מעולה”
אני כותב את זה עכשיו, כי אני רוצה לזכור. לא שכדאי לזכור, אבל זה קרה לי, וזה שינה אותי. שמי אליעזר. שבעים ושתיים. דירה קטנה בקריית שמונה, על הקצה.









