לא נשארה ענת… הבנים הגיעו מתל אביב לכפר בגליל לשבעה.
ברוך שהספיקו לפחות עכשיו להגיע, לחששו השכנים. ליוו את אימם בדרכה האחרונה.
סיום השבעה, והבנים עם המשפחות כבר התחילו להתארגן חזרה לעיר. פתאום נכנסה הביתה דודה רחל, אחותה של ענת.
דודה רחל, אנחנו צריכים לצאת, פתח הבן הבכור. צריך לנעול את הבית. גם את צריכה כבר לצאת.
לצאת? הופתעה רחל. אני בבית שלי! אין לי לאן למהר.
כולם הביטו בה מופתעים.
נעמי ומתן התחתנו ועברו לגור אצל אימו של מתן. החתונה הייתה מצומצמת, החליטו את הכסף שחסכו להקדיש לדברים אחרים, לא לדירה.
עד אז חיו בנפרד מתן עם אמו, נעמי במעונות. בביתה לא גרה כי אמה הייתה עסוקה בעיקר בעצמה. את אביה כלל לא הכירה.
אמו של מתן החליטה לתת לזוג הצעיר זמן לבד לקחה חופש ונסעה לאחותה ענת בצפון הארץ, בכפר בגליל. שם מצאה תמיד שלווה. אחותה חיה לבד; בעלה נפטר מזמן והבנים, תאומים, ביקרו את אמם לעיתים נדירות וגם לא טרחו להתקשר.
“סתם טלפון,” חשבה ענת, “אם אצטרך עזרה?” אך להם תמיד היו עניינים ותירוצים.
ענת נעלבה. “אסור לאמא להרים טלפון?” התמרמרה בליבה. אך לבקש מהם עזרה לא רצתה מה שיכלה עשתה בעצמה, לפעמים נעזרה בשכנה, פעמים בבן אחותה ואחותה שלפעמים הגיעו לביקור.
מתן הצטיין בכל עבודה. בזמן האחרון פחות בא, התחתן, גם הוא אולי ישכח את הדודה, כמו הבנים שלה. אפילו את הנשים לא טרחו להביא לאמא, ראתה אותן רק בחתונה, כולן עירוניות, וגם נכדים עוד אין טוענים שעדיין מוקדם להם.
“רחל, איזה יופי שבאת, אחותי!” שמחה ענת. תמיד הרגישו טוב יחד מאז שהיו ילדות, ורק כשרחל עברה לעיר ונישאה, נפרדו. שתיהן אלמנות, לא התחתנו שוב.
“תשארי אצל אחותך, יש לי עוד שבוע חופש, אטפל בבית. למה מתן לא בא? יכולתם לבוא שניכם עם כלה לצפון. או אולי לירח דבש באילת?”
“לא, הם חסכו. עשו חתונה צנועה, רק רישום. למשפחתה של נעמי כמעט אין משפחה אמא אחת, וגם היא לא הכי מתפקדת. נעמי עצמאית מילדות, ילדה טובה.”
“ולמה לא לקחת אותם איתך?”
“אני נתתי להם מרחב, שיתרגלו זה לזו. גם אני רוצה לנוח. כבר חשבתי שלא יתחתן מתן… שלושים שנה, תודה לאל, עכשיו התחתן. שילמדו לחיות יחד.”
“הם כבר התרגלו, למה להם עיר, שיביא גם את אשתו לדודה. תתקשר. בית גדול, מקום לכולם. ואם יתחרטו, שיחזרו.”
אחרי יום הגיעו מתן ונעמי. הדודה שמחה. את בני אחותה עצמה לא זכתה לפגוש לעיתים קרובות.
“אני כל כך שמחה! הבנים שלי אף פעם לא באים, עסוקים כל הזמן”, אמרה בעצב ענת.
נעמי אהבה את הכפר. זה הזכיר לה את הילדות אצל סבתה, שנפטרה כשהייתה בת 15 מאז עבדה ולמדה לבד.
ענת עבדה, רחל הכינה אוכל לכולם. מתן תיקן את הגדר ליד המחסן ושיפץ את הגג על הלול. נעמי עבדה בגינה מדי יום.
“די, נעמי, זה גינה קטנה, אחרי החופש שלי אטפל בזה, את תני לעצמך מנוחה.”
“לא קשה לי, פעם עבדתי אצל סבתא בגינה. אני אוהבת את התשואה מהאדמה. את בחופש צריך לנוח.”
החופש חלף במהירות. האורחים חזרו לתל אביב, ענת נותרה לבדה הכול סודר, אך בערבים הבדידות נראתה קשה מנשוא. היא התקשרה לבן הבכור.
“קרה משהו?”
“לא, רק רציתי לדעת מה שלומכם. אולי תבואו לביקור?”
“עכשיו לא, עסוקים. תנסי להתקשר לאחי, אולי הוא וויתר על הנופש בים.”
פנתה לבן הצעיר גם הוא לא בא, מעדיף את הים. ענת לא נעלבה מתן הבטיח לבוא.
…עברו שנים. מתן ונעמי רכשו דירה, אך לא שכחו את הדודה וביקרו לעיתים קרובות, עזרו לה במשק הבית, הביאו את ילדיהם לחופשות. ילדיהם בילוי את חלק מהקיץ עם שתי הסבתות רחל וענת, שכבר היו בפנסיה.
לבנים של ענת לא היו ילדים משלהם; הצעיר אימץ ילד דרך נישואים, הבכור שקוע בקריירה, לבסוף נהיה מאוחר מדי. אמא אינה בראש מעייניהם ביקורים נדירים אחת לשלוש או ארבע שנים.
ברוך שיש את מתן ונעמי, ויש אחות כמו רחל. כך המשיכו עד שענת נחלשה. אחרי כמה טיפולים, היה צריך כסף לעוד. התקשרה לצעיר שבבנים, תיארה את המצב.
“אמא, כל החיים לא היית בבתי הבראה, חבל להתחיל עכשיו. קחי ותבריאי בבית, הכל יסתדר.”
מתן ונעמי שילמו עבור מחלתה והחופשה בספא. שלחו גם את רחל, שיהיה לה חברה ולא תהיה לבד.
ארבע שנים נוספות וענת נפטרה. הבנים הגיעו לכפר לשבעה.
“טוב שלפחות עכשיו באו”, לחששו השכנים, “ליוו אותה לדרכה האחרונה”.
בסיום, התארגנו לחזור לעיר. בבית נשארה דודה רחל ומשפחתו של מתן.
“דודה רחל, אנחנו זזים, צריכים לסגור את הבית. כדאי שגם את תלכי”, אמר הבן הבכור.
“למה שאלך? זה הבית שלי!” ענתה רחל, מופתעת.
“זה היה הבית של אמא שלנו עכשיו שלנו. נמכור אותו. אם את רוצה לקחת משהו קטן למזכרת, בבקשה.”
“אם אתם רוצים מזכרת מאמא, קחו. אבל אחותך נתנה לי את הבית כשהייתה חולה, מיד כשחזרה מהבראה.”
“הבראה? נתנה? אבל אנחנו הבנים!”
“עכשיו נזכרתם? איפה הייתם כשאמא חלתה? אף פעם לא באתם. עכשיו נזכרתם להיות בנים?”
הבנים עזבו, לא ניסו אפילו להצדיק עצמם. לא נותר להם לאן לבוא, גם לא למי להתקשר.
רחל עברה לגור בבית אחותה וממשיכה לעזור למשפחתו של מתן, הילדים מגיעים לבקר ואווירה של משפחה חמה נשארה רק ענת חסרה.
אבל ענת נשארה איתם תמיד, בזיכרון, בלב. כי משפחה זו לא רק דם, אלא תמיכה, מסירות, ושיחד מנצחים כל בדידות. מי שנזכר לאהוב כשמאוחר מדי לא יכול להחזיר את הזמן. תזכרו לייקר את יקיריכם כל עוד הם איתכם.
