כשמדברת הכאב
נעמי, מתוקה שלי, אני באמת מבינה אותך, אבל אין לנו ברירה. נצטרך. אנחנו חייבות למכור את הבית. אחרי שנחלק את הכסף, יישאר לנו רק מספיק לדירה אחרת, באזור שונה. גם אני רציתי להישאר כאן, אבל זה פשוט לא הסתדר. יעל אחזה בידיה של בתה, לעיתים ניגבה דמעות מפניה ומפני נעמי.
הקושי לשינוי היה עצום עבורן.
יעל ובעלה, עמרי, חיו יחד כמעט שבע עשרה שנה. עברו עליהם ימים טובים וקשים, אבל תמיד אהבו זה את זו. כל ריב נגמר במהרה, מבלי להספיק להתלהט. יעל, שגדלה אצל סבתה רבקה, למדה מילדות את המסר שסבתא ניסתה להעביר לה על חיי משפחה: “בבית צריך להיות חום! שהגבר לא יחפש מקום אחר שבו יקבל חיבוק, הבנה, אהבה. תעשי שהבית שלך יהיה הכי טוב לכולם: לבעל, לילדים, לאורחים, לבעלי חיים. לכולם! בלי יוצא מן הכלל!”
יעל הנהנה, לא באמת מבינה, אלא רק מרגישה שסבתה מנסה לספר לה את מה שעברה, למסור ניסיון חיים. משפחתה, הבית שלה, היו בדיוק כאלה, עד שאיבדה את בעלה שהקריב את עצמו כדי להציל את בנה וכלתה שטבעו בירקון ליד הבית. הנחל נראה רגוע, אך רק המקומיים ידעו כמה תחבולות ומערבולות יש בו, והעדיפו להימנע משחייה. רבקה האשימה את עצמה שנים על כך שלא התעניינה מספיק, לא שאלה בזמן, אולי אז יכלה להציל אותם. יעל ניסתה להרגיע אותה, אבל הסבתא לא יכלה להניח לזה.
כאשר לקחה את יעל תחת חסותה, השאירה סבתא רבקה את האבל בצד, מתוך הבנה שלילדה מגיעה שמחה, חיים, ולא צל של אבל. רק בכמה מועדים בשנה, כשביקרה את יקיריה בהר המנוחות, התירה לעצמה לבכות באמת, לשחרר את הכאב הרדום. וכשהייתה פורקת את ליבה, הייתה מבטיחה פעם אחר פעם שתעשה הכל למען אושרה של נכדתה.
היא העניקה ליעל בית חם, חינוך טוב, ליוותה אותה לחופה, וזכתה לראות ולשחק בנינתה הקטנה, לפני שמחלה לקחה אותה אל יקיריה. יעל נותרה לגמרי לבד.
רק שנים אחר כך הבינה עד כמה צדקה סבתא רבקה בתפיסת הבית, אבל רק חלקית: נכון, חשוב שהבית יהיה טוב אבל לפעמים, יש יוצאים מן הכלל…
לא היו הרבה סיבות לריב בין יעל ועמרי. בעצם, הייתה סיבה אחת עיקרית וחוזרת: חמותה, ויקה.
ויצה הייתה מהסוג שמכונים בו “אם”. ככה, עם האות א’ מודגשת. היא חיה לפי עיקרון מה שהיא אומרת, זה אקסיומה. עמרי נולד לה אחרי שנים של אובדן הריונות, והיה לה בן יחיד את כל אהבתה השקיעה בו.
עמרי אהב את אמא, ולא ידע לעמוד מולה, גם כשניסה, כמו אביו לפניו. הבעלים בחרו בשתיקה לשמוע, להנהן, לעשות כרגיל.
לפגוש את סבתא רבקה הכיר עמרי ליעל מיד בתחילת הקשר. את הוריו דחה ככל שהתאפשר. לבסוף, נאלץ להיכנע, רק כשיעל העלתה חשד על יחסיו כלפיה.
כשהגיעו למפגש, ויקה שאלה:
מי ההורים שלך?
אמא שלי לימדה בפקולטה לרפואה, ואבא היה רופא. אינני זוכרת אותם היטב, הם נהרגו כשהייתי בת חמש. גידלה אותי סבתא רבקה.
מעבר לזה, לא נאמר ליעל מילה נוספת באותו ערב. ככל שעברו השנים, נקטה יעל בטקטיקת בעלה וחותנה: הקשיבה וספגה, אך המתח נשאר. ראתה את הקושי שבו מצוי עמרי, ניסה להחזיק שלום בית, והיא ניסתה לרכך את הרוחות. בסופו של דבר, התייגעה מהמאמצים, וביקשה להגביל למינימום את המפגשים המשפחתיים. עמרי נאנח וחיבק אותה.
סליחה…
המצב החמיר לאחר מות החותן. אבא של עמרי נפטר ממחלה, וויקה תבעה מעמרי להיות זה שידאג לה. עמרי כבר הבין לבד. הייתה רואה אותו בבית לעיתים נדירות הוא היה מגיע לאמו אחרי העבודה, וחוזר רק קרוב לחצות. כך היה ממשיך, אלמלא נעמי, בתם בת השלוש, החלה למחות ולסרב לדבר עם אביה.
היא מתגעגעת, עמרי. רואה אותך רק בסופי שבוע.
יעל ניסתה להכיל, אבל הילדה חסרה את אביה. הפעם, כעסה: ויקה בכלל לא חולה, עובדת, יוצאת להצגות ותערוכות, ואם צריך עזרה זה לגיטימי, אבל לא במחיר שהילדה תאבד את אבא שלה. את הבדידות בערבים יכלה עוד לספוג, אבל את כאבה של נעמי לא.
עמרי, חייבים למצוא פתרון. הילדה צריכה אותך. גם אני.
כעבור הרבה בלגן, הצליח עמרי לדרוש לראות את אמו רק פעמיים בשבוע. אחרי זמן מה, ויקה קיבלה זאת, או העמידה פנים.
פעם, קיבלה נעמי בגן משימה: לצייר את משפחתה כדמויות מהאגדות. ישבה בשולחן במרץ, לשונה בחוץ, וציירה שעה. כשראתה יעל את הציור, קראה לעמרי באוזני חיוך ענק.
נעמי הדביקה לכל אחד דמות: אבא כגיבור, אמא כשושנה המלכה, סבא כעץ זית, סבתא רבקה תמר פורח, סבתא ויקה דרקונית עם שלושה ראשים ירוקים (היא התאמצה במיוחד בציור שלה!). היתה גאה ביצירתה, ולא הבינה למה הוריה צוחקים כל-כך.
נעמי לא חבה חיבה יתרה לסבתא ויקה. כשהייתה מגיעה, לא תכופות, הרגישה שמוטב לה להישאר מחוץ לבית. לא הבינה מה קורה בין הגדולים, רק חששה מסבתא שפוגעת באמא. כאב הלב של אמא, הדמעות שלה אחרי הביקורים, הפכו את נעמי למגוננת.
בחלק מהמקרים, הגיבה בניסיון פיזי להרחיק אותה. ויקה נעלבה, טענה כי לנכדה אין חינוך אך אחר כך באה פחות.
כשהיה מגיע הרגע, עמרי העדיף שלא לבקר את אמו.
אבל דווקא לאחר מות עמרי, נעמי הבינה באמת את התנהגותה של סבתא ויקה.
עמרי הלך לעולמו בן ארבעים וארבע התקף לב פתאומי בעבודה. יעל, ששמעה את הבשורה במקום עבודתה חנות תכשיטים התעלפה, והובהלה על ידי הצוות למרפאה. החברות דאגו לה, השקיטו אותה לאורך התקופה.
אחרי שבועיים של הלם, חלום פקד את יעל:
בחלום פגשה את סבתא רבקה “סבתא! התגעגעתי אליך!” ניסתה לחבק אותה, אבל רבקה התרחקה.
מה את עושה? איפה נעמי?
כנראה ישנה…
בואי! והובילה אותה אל מיטת הילדה, שם הייתה מכוסה לחלוטין, ובוכה. “דברי איתה!”, אמרה.
יעל התעוררה, עדיין שומעת בכי. הבינה שזה אמיתי, ומיהרה אל חדרה של נעמי. “יקירתי, אני פה. אני תמיד אהיה פה.”
למחרת בישלה לה פנקייקים, וריח וניל התפשט ברחבי הדירה. יעל הסירה את הבגד השחור “הגיע זמן לחזור לשגרה. אבא רצה שנשמח, שנמשיך הלאה.”
לאט, בזהירות, החלו בונות את חייהן מחדש יעל חזרה לעבודה, נעמי המשיכה בלימודים ועזרה בבית. באחד הימים חגגו לקבלת תעודת הזהות הראשונה “ראה, אבא, אני כבר כמעט גדולה!”, הציגה באוזני תמונתו של עמרי.
שבוע אחר כך, הופיעה סבתא ויקה ערב אחד.
ערב טוב, יעל! צריך להחליט מה עושים עם הבית.
הן לא נפגשו מאז השבעה. באותו יום של ההלוויה, אמרה לה ויקה בלחישה: “זאת אשמתך! אם לא את, הוא עוד היה חי…”. את יעל חיבק חברו הטוב של עמרי, נדב, והרחיק אותה מפני המילים.
אבל עכשיו ישבה מולה החמות, עייפה, חיוורת ורועדת.
יעל שאלה “רוצה תה?”. ויקה סירבה: “אני דורשת את חלקי בירושה, הבית…”
הבית שבנו עמרי ויעל בעמל רב, בו היתה לה כל פינה פתאום לא יישאר לה.
“אני לא אוותר”, אמרה ויקה, “תמכרי ותחלקי את הכסף.”
פתאום הופיעה נעמי בדלת.
תלכי! אמרה בכעס.
סליחה? נדהמה סבתא ויקה.
אמרתי: תלכי! אל תחזרי לכאן יותר.
ככה מדברים אלי?
אני דומה לאבא שלי…
יעל חיבקה את נעמי, הרחיקה אותה החוצה, וחזרה פנימה.
בפעם הראשונה דיברה בתקיפות מול ויקה: “די! נעמי צדקה. לא רוצים אותך כאן. אלך להתייעץ עם עורך דין, את תקבלי כל מה שמגיע לך ואז ניפרד.”
“אל תספרי לי מה לעשות”, התעקשה ויקה, וקמה, עייפה ושבורת לב.
נעמי שמעה את הטריקה, וחזרה למטבח אל יעל.
אמא?
כן, מתוקה… יעל ניגבה דמעות.
היא באמת מתכוונת לזה? נצטרך לעזוב?
אני לא בטוחה. נראה. למה באת הביתה מוקדם מהרגיל?
שיעור מתמטיקה בוטל, ואמא של עדי הסיעה אותי.
שבו לדבר על שיעורים, בית, וחיים, וניסו לשוב לשגרה.
בערב, שאלפה נעמי: “למה אנשים לא אוהבים? למה שונאים?”
יעל ענתה: “יש סיבות רבות… לפעמים בן אדם מלא בכאב; הוא לבד. זה לא סתם זה כי הכאב מדבר במקומו. עם הזמן צריך לגלות חמלה ולסלוח.”
למחרת ביקשה יעל עורך דין באמצעות נדב. הבינה שאין ברירה ועליה למכור את הבית. כספה אזל, הכול הושקע בבנייה.
סיפרה לנעמי בערב על החיפושים אחר דירות. נעמי הנידה בראשה: “לא נצטרך לעבור דירה…”
מה?! נדהמה יעל.
הייתי אצל סבתא ויקה. הבאתי לה את הכובע והכיסוי סרוגים שהיא הכינה לי כשהייתי תינוקת, והצעתי לה לבחור: או שנשארת לבד וחסרת קשר, או שמוותרת על הבית וממשיכה להיות סבתא שלי.
בסוף, הביאה לה סבתא חבילה כותונת תחרה שאמרה שתחכה לה לערב סיום התיכון: “כל כך הרבה אהבה יש בה, אימא…”
טלפון צלצל.
שלום, ויקה.
נעמי סיפרה לך? אגיע מחר לעורך דין ואשתחרר מהירושה על הבית. ועוד דבר יש לך ילדה מדהימה.
יעל חיבקה את נעמי חזק-חזק, לוחשת: “תמיד ביחד, תמיד ננצח.”
וככה נזכרות שתיהן, בעצב ובאהבה, איך הכאב דיבר, ואיך הן מצאו את הדרך להמשיך: בחמלה, בלב פתוח, וביחד, אפילו כשנדמה שהכול נגדך.
