תוספת
– רונית, אבל היא הרי עם תוספת! זה לא מפריע לך? דקלה נשענה על הגדר והביטה בשכנה, חיוך עקום על שפתיה. לא מצאת מישהי יותר טובה? אתה בחור נאה, לא עקום ולא עיוור, וכל הבנות בשכונה אצלנו בשפע, אבל דווקא זאתי מצאת!
רונית נשפה ארוכה. היא ניסתה לשכנע את עצמה שלא באמת אכפת לה, אבל ברגע שדקלה אמרה את זה, פתאום זה כאב הרבה יותר.
– אצלנו ילדים הם שמחה, דקלה! הבנת? מה רע בה בכלל? צעירה, יפה, אופי טוב וישרה, אני בטוחה בזה. והילד… מה הבעיה? היא ילדה אותו בנישואין, לא סתם. זה שהיא אלמנה בגיל כזה צעיר כולנו הולכים עם הגורל שלנו. נגדל, נחנך, ויהיה לי עוד נכד. אין על מה לרכל פה!
רונית קימצה את שפתיה וגירשה את החתול של השכנה, שהתנדנד על הגדר דרכה.
– שוב פעם בא! הוא כבר פעמיים גנב לי אפרוחים, דקלה. תשגיחי על השטויות שלך עם הזנב הזה, או שאני משחררת את פז, ומי שתתלונן זו כבר תהיי את…
– נו באמת, איזה איום דקלה גרשה את החתול השמן. נראה מי ילחיץ את מי. אם הוא לא היה כזה לוכד עכברים טוב, מזמן הייתי מסדרת אותו. אינסטינקטים, מה תעשי…
– שהאינסטינקטים שלו יהיו בבית!
– רונית, שכחתי! הצנצנות! הג’אם כנראה כבר מוכן…
– בזמן שאת מרכלת, מי חושבת שיערבב אותו?
– נועה. הגיעה אתמול לעזור בגינה.
– אבל היא הרי כמעט בחודש תשיעי?
– כל המשפחה בגינה, והיא על הג’אם. היא מאוהבת בעבודה, לא בנפשה לשבת בחוסר מעש. כלה זהב!
– אז למה את מרימה לה בגב ומורידה לה בפרצוף?
– משמעת, חביבתי! דקלה צחקקה לעצמה. את עוד תהיי חמות וכדאי שתלמדי. תהיי רכה יעלו על הראש!
– נסתדר רונית נופפה בידה. את צריכה את הצנצנות? אין לי זמן לדיבורים, יש לי מה לעשות.
אחרי שגירשה את דקלה, רונית חזרה אל הבצק. מחר הבן מגיע עם הכלה להיכרות. כלה… הבצק חדל לתפוח. רונית נשענה על השולחן ובהתה החוצה. משהו יקרה…
את נעמה היא בכלל לא הכירה. רק שמעה עליה וראתה מרחוק בשבתות, כשהייתה אצל אחותה בירושלים. שום דבר מיוחד. בחורה רגילה בהירה, עיניים גדולות, גבוהה כמו אביב שלה. בעצם כבר לא בחורה אישה צעירה, עם ילד קטן, בן שלוש בערך. הגורל ממש נגע בה בדמעות. ההורים שלה נפטרו בילדותה והסבים גידלו אותה, לימדו, חיתנו בגיל צעיר. בקושי הספיקו לשמוח בנכד, והנה, יום אחד, נהרג הבעל שלה בתאונה. והיא אלמנה עם ילד.
רונית הייתה מעדיפה לרחם עליה מרחוק. על הבן כאב לה הלב מאז שבעלה נפטר, אביב הוא כל מה שיש לה. היא שמחה שהוא קרוב, אבל דאגה גבר בגיל שלושים, לא מתחתן, טוען שמחכה לאהבה גדולה, ואף פעם לא נכנס לפרטים. והנה אביב הודיע שמצא… נעמה.
רונית רצה לאחותה. חייבים לברר מה ולמה. אבל לאה, אחותה, כמעט נבחה עליה, כיאה למבוגרות המשפחה.
– מה נראה לך? תוהה כמו תרנגולת?
– מה היא, מי היא, מה יהיה?
– יביא אלייך, לא לתמיד.
– מה זאת אומרת? רונית הופתעה.
– לא סיפר לך שאביב קיבל את דירת הסבא? אי אפשר לגור שם, חרבה ונפולת, אבל שטח ענק. יבנו בית.
המחשבות התרוצצו לה בראש. מה, הוא עוזב אותה? המרחק בין השכונה למושב כלום, אפילו אוטובוס יש, אבל ערך המשפחה משתנה פעם הוא בא בערב ועוזר, עכשיו יהיה לו בית משלו, היא רק מוזמנת.
– יצא לך מצברוח או שאת לא שמחה? לאה ריככה את קולה וישבה לידה. הגיע זמן לשחרר. אי אפשר לנצור כל החיים.
– נכון, רק… מה אם לא יסתדר? ומה עם הילד?
– תשמעי לי טוב אצלנו הרבה בנות, אבל כמוה אין. זו אישה טובה.
– וזה בדיוק מלחיץ. היא מושלמת מדי.
– לא תספקי אף פעם! לאה רטנה. חכי, תראי שרק תרוויחי.
רונית הקשיבה, ובלב שלה היה מין כדור קוצני, מתגלגל, לא נותן לה לישון. רונית הזדקפה, רעדה בידיים, חזרה ללוש. חייבים לקבל אותם יפה שלא תוכל לומר שלא שמחו בה. לאה צודקת, אסור לתת לאביב להרגיש שיש התנגדות. הזמן יגיד.
הפשטידות הקטנות נערמו על המגש הגדול. רונית נזכרה כמה אהב בעלה, ישראל, את הקטנטנים ביס אחד וזה נגמר.
– גרעינים! אמר, כמה שלא תאכל לא מספיק! כאלה טעימים…
הוא היה לוקח לה את היד ומנשק, רונית מצחקקת, שולפת ידיים, ומחבקת. עכשיו כמה היא מתגעגעת אליו, לחוכמה ולרוגע שלו.
לילה בלי שינה הגיע. היא התהפכה מצד לצד, מחכה שיבוא אור.
נעמה נעמדה מאחורי אביב, לא מעיזה להרים עיניים אל החמות-לעתיד. עומרי הקטן טולטל בידיה, מסתכל סביב בהשתוממות: כל כך הרבה הפתעות! הכלב הגדול יושב עם שלשלת, לא נובח משונה, סבתא טובה תמיד עם כלב נובח. החתול דילג עומרי ציין וקפץ אחריו, מסתכל על אמא.
– שב בשקט.
– עזבי, שישתובב רונית סגרה את פז. הוא ייראה אותו כל הזמן. הכול בסדר.
רונית בחנה את נעמה.
מה זה? דקיקה, חיוורת. ממש לא נראית כאמא של הילד הזה. משהו נפתח בלב. הילד ירד מהידיים, התקרב אל רונית, מסתכל למעלה:
– החתול, לאן הלך?
– איזה חתול? רונית קפצה. אין לי חתול!
עומרי הצביע מעבר למדרגות. רונית נאנחה.
– רוץ! לפני שהוא שוב יטרוף אפרוח!
עומרי רץ אחרי האישה המשונה, והם מצאו חתול ליד הלול.
– יא נודניק! רונית בעטה לגרב ותוך כדי צחקה עם עומרי. ילד מתוק! זריז ולבבי. היא הציגה לו אפרוח והוא רק רצה ללטף, מפוחד להחזיק.
– הוא תינוק!
רונית הושיבה אותו עליה, בעוד כמה דקות כבר טרף פשטידות. היא ראתה את מבטה של נעמה לאביב, וחייכה:
– מתוק הילד שלך, נעמה, אוכל נהדר! כל סבתא חולמת.
נעמה נינוחה נמתחה, ורונית הרגישה שהכדור הקוצני קטֵן, מתחבא בפנים ונעלם כמעט. יש עוד דאגה, אבל קל יותר לנשום.
אביב פטפט על חתונה, נעמה שתקה. כשאביב יצא, רונית שאלה:
– למה את שותקת? ליטפה את עומרי וקירבה אליו דובדבנים. תאכל, חמודי.
– מה יש לי לומר… לא רוצה חתונה רועשת. רק רישום בשקט.
– אביב לא מסכים?
– לא. אומר שחייבים. כולם מצפים.
– יש בזה משהו. אבל את גם צריכה להשמיע. למה לא רוצה?
נעמה הביטה בעיניה, קצת מהססת, ואז אמרה:
– מפחדת. שמחה אוהבת שקט. חוויתי כבר שמחת נישואין. לא יצא טוב…
– את טועה. אם הוא אוהב אותך, צריך לשמוח בשבילך שתהיי מאושרת. כל אחד והגורל שלו, ומה שנקצב שמחה ועצב. צריך לקבל הכול.
– פחדתי…
– ממה?
– שתשפטי אותי.
– על מה?
– שאני מתחתנת שוב. ועוד עם אביב. הוא יכול כל אחת. קיבל אותי…
עומרי זז, והיא הורידה אותו לרצפה.
– מה שמך? עיניו אפורות בוחנות אותה, ממתינות לתשובה.
– אני סבתא שלך עכשיו, עומרי. תקרא לי סבתא רוני.
– יופי! הניד ראש.
בסוף, חתונה כמו שאביב רצה. הדודים בלי רחמים על כתיבת לשון הרע, ורק המבט הנזוף של רונית סיים כל ריכולים.
כמעט שנה גרו במשק של רונית. היא שכחה לגמרי מהקוצים. ראתה עד כמה נעמה דואגת לאביב. אמנם לפעמים רונית נשכה שפתיים, ולעיתים אפילו נעלבה, אבל נעמה ידעה להשתיק כל כעס, רק בהבנה ובהמון סבלנות.
– מה את שותקת, נעמה? תני דמעה! תספרי לבעלך! גברת אמא תירגע אמרה דקלה עם שרביט בידה.
– מה, לריב? מצחיק! נעמה גיחכה ונכנסה פנימה.
– גאה את. זה יהיה בעוכרייך.
– עדיף לשמוע פחות עיצות. בית יקר, שלום.
דקלה רטנה, רכילות חדשה לרכל.
אביב התחיל לבנות בית משלו, ומיד לאחר המעבר, עניינים… הזמן רץ. נעמה הרגישה בשינוי בגוף, הלכה לרופאה.
– בהיריון? נעמה הופתעה.
– מה מפתיע? לא רצית?
– כן, אבל הכול שונה מההריון הראשון.
– דברים קורים, את תהיי קצת במעקב, נמצא את הדרך.
רונית באה לעזור עם עומרי, פתחה דלת, ונעמה נרתעה.
– מה את?
– כלום. סתם. נעמה ראתה את פניה של רונית פורקות מתנות לעומרי.
– תודה, סבתא רוני! עומרי גלגל מכונית.
– שמחתי! נעמה, למה קפצת?
– היית נראית עצבנית, חשבתי שאת כועסת עלי.
רונית עצרה עיניים. שוב דקלה! היא זו שהקלקלה לה את הבוקר כולו:
– לא מספיק שהיא עם תוספת, גם חולה? מה ייצא מזה, רוני? אולי לא מאוחר…
– אוף, דקלה! מי גדל אותך ככה עקום, איפה החיבוקים שהיו חסרים? מה נעמה לא עשתה לך שרע לך עליה?
– נו, בחייך. רק בצחוק. שיהיה טוב!
רונית הסתובבה עליה בכעס ויצאה אל התחנה, עושה כל מאמץ להירגע:
– שום דבר, נעמה, פשוט רבו באוטובוס… למה לא חיים בשלום?
נעמה הנהנה וידעה. רונית לא טובה בטשטוש ברור שאכפת לה.
– תארזי, צריכה עזרה?
– סיימתי. לא רוצה ללכת לבית חולים.
רונית הידקה גבות:
– חייבים, זה למען הילד. לעומרי אני אעזור. הכול יהיה טוב!
אביב הסיע את נעמה, ימים ארוכים של המתנה. בדיקות, רופאים והכול עובר עוד מעט תשובי הביתה. יש מי שיעזור?
– בטח, סבתא גרה איתי.
– חמות? באמת טוב?
– עוד איך! חמות זהב!
– נדיר.
וכשנעמה התכוננה הביתה רונית התרוצצה בשכונה, אבודה.
– אלוהים, מה אגיד לה?!
עומרי נעלם בבוקר. הלך לשחק בחצר, רונית הסתכלה מדי פעם. פתאום הוא איננו.
– איפה אתה? גז כובה, סינר השתפשף בידיים.
יצאה החוצה אין עומרי. הגדר פתוחה, הרחוב ריק. הכול קרה ברגע.
בעצם, עומרי שמע רעש מעבר לגדר, הלך לבדוק: בן כלב שחור-לבן צווח, בחורים גדולים חנקו ברצועה.
– עזבו, כואב לו! הוא הרים את הבריח, פתח ושמע צחוק, בעיטות בכלב.
רק אחרי כמה פניות ברחוב, כשהבחורים נבהלו מצעקת מישהי, עומרי נותר לבד, עם הכלב הקטן בידיים.
– גם אתה תרביץ לו?
– לא! הוא כואב לו!
– בדיוק.
האישה התרחקה, עומרי נזכר: אם הולכים לאיבוד צריך לחכות במקום. הבחין בספסל, התיישב וחיכה סבתא תמצא אותי. או אמא.
הוא לא ידע שהתרחק מאוד מהבית. רונית חיפשה ברחובות הראשונים.
אביב ראה את הגדר הפתוחה, פנה לאשתו המותשת:
– תמתיני, תיכף ניכנס.
הוא רץ, מצא את אמו ברחובות.
– אמא! היא נשענה עליו. עומרי!
– מה איתו? אביב הבהיל.
– נעלם!
– ממתי?
היא הסבירה. חילק ביניהם רחובות, הוא עודד אותה להישאר קרובה לבית נעמה לא צריכה להילחץ.
אביב מצא אותו אחרי שעה ישן חבוק עם הכלב, שהתעורר ונבח.
– שומר ראש ליטף אותם. קום, ילד!
– אבא… ישבתי ולא זזתי, כמו שלימדתם.
– מצוין, לכן מצאתי אותך. זה הכלב?
– כמו פז של סבתא.
– אולי זה משה. שמן כזה! תיקח אותו?
– מותר?
– איך לא? בית בלי כלב זה לא בית.
הם חזרו הביתה, רונית חיבקה את עומרי בכוח.
– הפחדת אותי, ילד!
– סבתא, לא התכוונתי!
רונית בכתה בשקט, חיבקה אותו. מי אמר שהוא לא נכד שלה? שתלך דקלה.
נעמה רק אחר כך שמעה הכול, עומרי גם כן הסתיר כדי לא להדאיג. ערבו יחד את הכלב הלפר, המוקף פרעושים, התחבקו בכיף.
– התגעגעתי!
– גם אני!
נולדה בת, בדיוק בזמן, קראו לה רוני, על שם סבתא. רונית פרחה משמחה, גילתה כל הזדמנות לבוא לביקור, באה לעזור בשקט, ללא עצות, רק ידיים עובדות ותמיכה. נעמה הכירה תודה ולא רמזה, אפילו ברמז, על עברו של עומרי.
– יכל היה לקרות גם אצלי, אמא. אל תכעסי על עצמך. כל דבר שזז הוא דואג לו.
– לב טוב. טוב מאוד.
רונית עזרה, לא דיברה הרבה, למדה שהעזרה הכי חשובה היא אהבה שקטה.
בעוד רונית חוצה את השביל, דקלה חיכתה לה מול הגדר.
– שוב הולכת לנכדה? את מפנקת אותם מידי!
– לנכדים, דקלה. יש לי שניים.
– רק אחת שלך.
– שניים, דקלה, שניים! הכול שלי. גם נכד וגם נכדה. את זה תביני?
– מה פתאום?
– רוצה סוד? תלמדי: אהבה זה הדדי. אם את נותנת תקבלי. אותי אוהבים הילדים, והנכדים. ואותך?
– מעריכים.
– גם יפה. אבל אהבה טובה יותר. נכון, דקלה? קרצה, נבהלה מהשעון ורצה לתחנה. מישהו מחכה לה.
