יומן אישי גילה לוי
לאחרונה, עמוס, בעלי, אמר לי משפט שלא נותן לי מנוחה:
“גילה, אחרי שאלך לעולמי, תצטרכי לפנות את הדירה. אני משאיר אותה לבן שלי. דאגתי כבר לכל הניירת, מקווה שלא תכעסי עליי. יש לך ילדים, הם ידאגו לך.”
המשפט הזה ממש נחקק בי.
החיים שלי לא היו קלים. גדלתי בפנימייה בירושלים, לא הכרתי את ההורים שלי. התחתנתי מוקדם מתוך אהבה גדולה, אבל האושר לא הגיע. בגיל שלושים הייתי כבר אלמנה בעלי האהוב, נתי, נהרג בתאונה. נשארתי עם שני ילדים קטנים. חמש שנים גידלתי אותם לבד, עבדתי קשה כדי שלא יחסר להם כלום, עד שפגשתי את עמוס. מזלי שהיה לי דירה קטנה דירת שלושה חדרים שקיבלתי בירושה מנתי.
עמוס היה מבוגר ממני בשלוש עשרה שנה, עבד בבנק, הייתה לו דירה מרווחת ברחובות. מאוד מהר החלטנו לעבור לגור יחד. לילדים שלי התחבר כמעט מיד הבת הבכורה, דגנית, בהתחלה הייתה חשדנית, אבל עמוס כבש את ליבה. הבן הצעיר, בר, כמעט מיד התחיל לקרוא לעמוס “אבא”. עמוס אף פעם לא הפריד בינינו, אהב אותם כאילו היו שלו. גם דגנית וגם בר שמרו לו חסד נעורים.
אחרי שהילדים בגרו, דגנית נישאה ועברה לקריית ביאליק. בר, שרצה להיות קצין בצה”ל, מזמן עזב את הבית. לפני עשר שנים, אספתי את שניהם לשיחה:
“אני רוצה למכור את הדירה הקטנה שקיבלתי מנתי,” הסברתי להם, “לשפץ פה את הכל, להחליף רהיטים, לבנות חדר לאורחים. ממילא הדירה שם ריקה כבר שנים. תסכימו שנמכור ונְחַלֵּק את הכסף?”
דגנית נאנחה:
“אימא, אין לי בעיה. ממילא אני לא זקוקה לדירה עצמה, אבל הכסף מאוד יעזור לנו עם הטיפולים של מתן.”
הבן הבכור שלה נולד עם מחלת שרירים נדירה, והם נאבקו כלכלית.
בר תמך בה:
“אני גם לא צריך את הדירה. תני את החלק שלי לדגנית, חשוב להשקיע בבריאות של מתן,” אמר, “בכל מקרה יש לי דירה. הדבר הכי חשוב זה מתן”.
מכרתי את הדירה, חצי מהכסף העברתי לדגנית והחצי השני שופץ בו כל הבית של עמוס ריהוט, מטבח, צנרת. הכל על חשבוני. לא ידעתי אז שאני משקיעה בבית שאף פעם לא יוכל להיות שלי באמת.
לפני כארבע שנים בריאותו של עמוס הידרדרה הברכיים כאבו, לפעמים לא הצליח לקום בבוקר.
“עמוס, למה אתה מתעקש לא ללכת לרופא?!”
הוא תמיד התלונן:
“גילה, מה כבר יעזור רופא? יתן מלא תרופות יקרות שבסוף לא יעזרו. יש לי ברכיים כואבות מאז שאני צעיר”
גם דגנית התערבה בסוף הצלחנו לשכנע אותו ללכת. הרופא נאנח:
“המצב קשה. צריך טיפול מידי. כאבים יש לך הרבה זמן?”
“בערך עשרים וחמש שנה, אבל החמיר מאוד לאחרונה,” ענה עמוס.
הרופא דרש דיאטה, והסביר שעודף המשקל לא מיטיב עם המפרקים. בניתי תפריט חדש, בישלתי רק אוכל קל ובריא, הוצאתי מהבית שוקולדים והבאתי רק פירות יבשים. עמוס התנגד בכל תוקף:
“לא אוכל את המרק הירוק הזה יותר!”, התעקש, “אני בן כמעט שבעים, מספיק עם הדיאטות, תני כוס תה וקצת עוגיות!”
לא ויתרתי, בסופו של דבר הוא נכנע והתחיל את הטיפול ואת הדיאטה. התרופות עזרו חלקית, הכאב ירד רק מדי פעם. עמוס בקושי הלך הייתי צריכה להוליך אותו לשירותים ולמקלחת. הלב והריאות שלו גם התחילו להכאיב. דגנית ובר ניסו לבקר אותו כמה שיותר ולעזור כמה שאפשר.
לפני כחצי שנה, בזמן עוד אשפוז, החלטתי לבשל לו אוכל ולקחת לבית החולים. בדיוק אז דפק בדלת גבר צעיר, שלא הכרתי:
“שלום, אפשר לראות את עמוס לוי?”
“מצטערת, הוא לא בבית כרגע. מי אתה?”
“אני רוני, הבן שלו.”
ההשוק היה גדול הוא היה העתק של עמוס בצעירותו. הצעתי לו להיכנס, סיפרתי לו על המצב.
אחר כך בבית החולים, רוני סיפר לעמוס דברים שאת חלקם לא ידעתי שהוא בן מנישואיו הקודמים, שאביו ניסה ליצור איתו קשר פעמים רבות, אבל גרושתו הרחיקה אותו. עמוס התרגש ולא ידע איך להתנהג מצד אחד זה בשר מבשרו, מצד שני, זר.
עודדתי את עמוס:
“רוני הבן שלך. הוא לא אשם במה שהיה. תן לו להיכנס אל הלב”
לאט לאט התקרבו. רוני נהג לבקר כל שבוע, יושב עם אבא שלו בחדר סגור. אני לא מעולם שאלתי מה הם מדברים מבחינתי, יש דברים שצריך להשאיר להם.
היו לנו חסכונות בעיקר אני שמרתי כל שקל שנשאר אחרי מכירת הדירה. הכסף שכב בבנק, ואני הוספתי לו מידי חודש מהעבודה שלי אני הרי רואת חשבון ועובדת מהבית.
יום אחד קיבלתי הודעת SMS מהבנק: נמשכו 150 אלף שקל.
הייתי בהלם לא אני, ועמוס הרי בקושי יוצא מהבית.
רצתי אליו:
“עמוס, איפה הכרטיס אשראי? נמשכו לנו 150 אלף שקל!”
עמוס ענה בשקט:
“אני נתתי אותו לרוני. הוא היה צריך עזרה, אז עזרתי.”
“ולמה לא סיפרת לי?!”
“זאת פריבילגיה שלי, הוא הבן שלי!”
“עם כל הכבוד זה כספי החסכונות שלי, עמוס! תדאג שהוא יחזיר את הכרטיס עכשיו!”
אבל עמוס סירב, צעק, הגן על רוני.
בסוף חסמתי את הכרטיס. רוני כעס ובא לדרוש כרטיס חדש הסברתי לו שהכסף שלי בלבד, ושהחל מהיום אני זו שמחליטה על החשבון.
עברו כמה ימים של שתיקה עמוס כעס, היה רגיל להחרים אותי כשנפגע. לקחתי את המחשב הנייד ונסעתי ללון אצל דגנית.
“עמוס צריך קצת זמן לחשוב,” חשבתי. “אולי גם אני.”
כשחזרתי הביתה בערב, הוא היה רגוע. “רוני ואני היינו קצת בחוץ, הייתי בנוטריונית…”
ואז הודיע לי: “העברתי את הדירה לבן שלי.”
עצרתי את עצמי:
“בזכות מה? הרי בכל השקעת אני, כל וילון, כל ידית, הצבע… הכול!”
עמוס הביט בי:
“רוני הוא היורש שלי. כשאני אלך הוא יקבל את הדירה. אולי כדאי שתחשבי איפה תתארחי אצל בר או אצל דגנית?”
נפגעתי נורא. נכון, בחוק אני אולי לא זכאית לחלק, אבל בלב זו גם הדירה שלי. כל מה שעשיתי פתאום צריך לעבור לזר.
“בסדר, עמוס,” עניתי בשקט, “צודק, הגיע הזמן לדאוג לעתיד שלי. תדאג שבנך יעבור אליך, שיטפל בך.”
התחלתי לארוז.
“לאן את הולכת?” פנה אליי, “גילה, תסבירי מה קורה!”
“אני עוזבת. מתגרשת, פותחת דף חדש.”
אספתי את הבגדים ונסעתי לבר, שבשמחה קיבל אותי.
עמוס הלך איתי לבית הדין, סירב לתת גט, אבל בית הדין אפשר לי להתגרש, למרות שעמוס ורוני ראו בי עכשיו ‘מחפשת רכוש’.
אבל לפחות אני יודעת שעשיתי הכול מתוך אהבה, ואני שלמה עם עצמי.
