החיים הדחויים
אמא, אפשר לקחת סוכריה מהקופסה? רק אחת! בבקשה! נועה התפתלה כמו שׁוּעל ליד הארון, לשם בוּבּה החביאה את המתוקים שהצליחה להשיג בקושי רב.
לא, מתוקה. זה לאורחים לשולחן החג. אם תאכלי עכשיו, כלום לא יישאר לראש השנה.
נועה ניפחה לחיים. איזו חשיבות יש בכלל מתי אוכלים את הסוכריה? היא לא ביקשה את כל הקופסה, רק אחת! למה אמא תמיד דוחה הכל? אם זה טעים לשמור לעתיד; אם זה יפה שומרים לשבת. והיא רק רצתה לקחת סוכריה, ללבוש את השמלה החדשה שאבא קנה לה בירושלים, וללכת לבקר את שירה. לשירה אמא אף פעם לא אומרת לא ללבוש דברים יפים לגן. נכון, נועה שמעה פעם שהיא תופרת הכל בעצמה, לא קונה אפילו. נו, אז מה? העיקר ששירה תמיד נראית הכי יפה בגן, והיא מהלכת עם שמלה ישנה עם נקודות, שכבר מזמן נמאסה עליה.
באותן שנים נועה עוד לא הבינה כמה המאבק על הסוכריות והבגדים החדשים היה קשה להוריה. אמא שלה עבדה בספריה עירונית, ואבא היה מתכנן חשמל. מגיל צעיר נועה שמעה מושג מוזר “להשיג”. זה היה אומר: אספו משהו שאין בחנויות בכלל. כך הגיעו לה נעלי לק יפות ולאמא מגפיים חדשים. אחרי זה שבועות אכלו רק פסטה ותפוחי אדמה, אבל בובה היתה מאושרת עד דמעות, ולא נעלה את המגפיים ימים, רק הסתכלה בהן. דוקא אותן מגפיים נחרתו בזיכרונה, וכשגדלה זכרה כל שריטה וסימן.
הזמן עבר, הכול השתנה בארץ. בחנויות הכל היה פתאום מכל טוב, מעילי גשם מרופדים, גבינות יוקרתיות, ממתקים צבעוניים, רק בעיה אחת הכסף. נועה היתה בכיתה ח’, בערך, כשאבא חזר יום אחד הביתה, עיניו נוצצות:
קיבלו אותי לעבודה!
היא לא ממש הבינה מה המשמעות, אבל לפי השמחה בבית משהו טוב קרה. באמת כך היה: המפעל המשותף החדש, שעסק באלקטרוניקה, נזקק לידע של אבא כמו מים במדבר. נועה שמה לב שאבא, שתמיד היה עם הראש בעננים ולעיתים טרוד, נהיה פתאום שקט יותר, כמעט שמח. הוא גילה בעצמו יכולות ארגון, התפתח במהירות, הקריירה פרחה.
החיים זרמו בנוחות חדשה. אמא כבר לא ישבה עם פנקס ובחשבון, נלחמת איך לקנות לנועה בגדים. פתאום הופיעו ג’ינס ראשונים, נעלי ספורט, ואפילו סוודר מהודר ממרכז תל אביב. נועה ויתרה על הרעיון לסיים לימודים ולצאת מיד לעבודה, והחליטה ללכת לאוניברסיטה. ההורים שמחו מאוד. במשך שנתיים ישבה וחקרה ספרים, שכחה מפיצות וחברות, ובסוף עברה בהצטיינות, נהפכה לסטודנטית מבריקה. “עכשיו אפשר לנוח,” חשבה על עצמה, אבל שוב בחרה אחרת: קודם קריירה, אחר-כך כל השאר. גם זה הצליח לה, בזכות הקשרים של אבא עבודה טובה באופק. הכול נפתח. אפילו דירה קנתה לעצמה, רכב חדש, חופשות ביוון. רק שהיא נשארה לבד…
לנועה זה לא הפריע. היא לא היתה “ילדה טובה ירושלים”, ומעריצים לא חסרו לה. היא לא מיהרה לזוגיות רצינית. למה? כל החיים עוד לפניה צריך להספיק הכול. ילדים? יהיה זמן, לא עכשיו.
הקשר הרציני הראשון הגיע לארבעים כמעט. נועה ואביתר, שניהם עבדו במשרד זה לצד זו שנים, שלום-שלום וזהו, עד שבאחת מזריחות החברה, נועה הניחה בריקוד ראש שיכור קלות על כתפו.
התנשאי לי? שנינו מצליחים, הגיל מתקדם, הגיע זמן משפחה. אני אוהב אותך.
נועה גיחכה בעדינות:
אביתר, מה אתה… עוד נספיק.
אבל בבוקר, פקחה עיניים, הביטה בו ארוכות ואמרה, מפתיעה גם את עצמה:
אני מסכימה.
חתונה גדולה, אמה בוכה מרוב שמחה, ושלוש שנים בהן נועה הבינה כל הישגיה לא דומים למה שדחתה שוב ושוב, ומה שבסוף היה העיקר.
זהו… העתיד שלי נגמר, אמא… לחשה, הדמעות לא באות, מחזיקה ביד מסמכי בדיקת רופאים. למה הייתי כל כך עיוורת?
מתוקה, זה רק קופת חולים אחת. רפואה מתקדמת. דברים יכולים להשתנות.
ומתי זה יבוא? מסמכים עפו כסערה בסלון.
הדירה של הוריה נשארה בדיוק כמו בילדות שלה הוריה סירבו לקחת ממנה כסף לשיפוץ או ריהוט חדש. אבא כבר לא עבד ומחלתו גזלה ממנו כוחות. אמא היתה צמודה אליו בבית. נועה עשתה מה שיכלה, מחדשת מקרר ומחזירה חיים ברהיטים ישנים בסלון שעברו רסטורציה. רטרו זה רטרו. השיפוץ האחרון היה לפני עשור, ומול קטע קיר מתקלף, עלתה לה מחשבה עיקשת הרי כדאי להדביק טפטים חדשים, לשייף פרקט. איזה קטע, שכל זה עולה דווקא כשנופל חיים שנבנו כל כך קשה…
אמא את לא קולטת? כל הסיפור שהוא אין לי זמן…
החדר החשיך. שתיהן ישבו זו ליד זו על הספה, הטלפון צלצל, לימון מזדקן בקערה, הרחוב שקט. נועה בכתה חרישית, מתחזקת, אחר כך שוב תשושה. לבסוף הרימה עיניים, כמעט לא הבחינה בפנים של אמה:
תודה, אמא…
על מה, נועלה?
על זה שהקשבת. אין לי לאן ללכת עם זה יותר… אף אחד לא צריך אותי עכשיו.
אל תגידי שטויות! בובה נגעה בשפתיה החיוורות. את חשובה לי! לאבא! לאביתר!
לאביתר? לא כבר.
למה, נועה?
כי זו בעיה שלי, לא שלו. גם הזמן שלו נגמר. יהיה לו עוד ילדים אולי.
עזרה לה להתארגן. נועה פנתה לשלום זריז וחיבוק קצר, פתחה דלת ויצאה, בובה נשארה ישובה על הכיסא בכניסה, צערה ממריא לתקרה רועדת.
“אלי,” מלמלה, “למה הבת שלי?”
לנועה לא ממש התחשק להמשיך הביתה. הרחובות של תל אביב בערבו של תשרי, רוח ים מדמיינת עצמה בכנרת. רציפים ריקים, רק כמה בעלי כלבים, זוג זקן עטוף צעיפים מביט אחד לשני, מפזר מילים ברוח.
נועה צפתה אחריהם, דמעות יורדות שוב פתאום. גם לה פעם היה חלום להישאר יחד עד הזקנה, להבין אחד את השנייה בלי לדבר, שיהיה “שלנו”. היא הבינה בבהירות כל השנים באמת אהבה את אביתר, פחדה להודות, דחתה, כמו שדחתה הכול…
על גדת הירקון, הלכה כילדה עם הוריה, נחבאת מאחוריהם, “מושכת” את הרגע האחרון של הגלידה לק אנטייט סרט רץ בזיכרון. תמיד קנו גלידה, גם בחורף. אף פעם לא כאבה לה הגרון בגלל זה. עכשיו, ילדים משלה? לא יהיו לה.
הרימה עיניים חוששות למים השחורים. די! רחמים לא ישנו את העולם. חייבים לנוע. למצוא משהו שייתן סיבה לחיות. כל ההישגים שלה לא יוצרו כלום עכשיו. קריירה? כסף? שום דבר לא יחזיר את מה שנעלם. צריך להמשיך… אבל מה? הלכה לרכב, ולפתע נעצרה. קבוצת נערים דרכה ליד הדלתות.
הסתכלה סביב: ריק. אף אחד לא יעזור פה. פחדה ונהייתה זרה לעצמה, בלי רגש. מה כבר יש? מה יקרה יקרה.
קברה ידיים קרות בכיסים, ניגשה ישירות:
משהו קורה פה?
הנערים, בני שש עשרה בערך, סובבו ראש יחד.
זה הרכב שלך?
כן.
יש משהו מתחת למכסה… פתחי! הוא תקוע שם! דיברו כולם יחד, ונועה קלטה הם לא באו להזיק.
מי מדבר? בוא, תסביר לי.
הקטן ביניהם צעד קדימה.
יש חתלתול. ראינו אותו נכנס מתחת לרכב, טיפס למעלה. אולי על הגלגל, אולי במנוע. כדאי להוציא, אחרת ייפגע.
נועה התרשמה. היא לחצה על השלט, פותחת דלתות ומכסה מנוע.
אויש! קראה כשמשכו משם, נאבק, חתלתול שחור ושמן.
הוא נושך, השובב! צחק הקטן, מושיט לה אותו. קחי.
לי? אף פעם לא היה לי חתול.
תסתדרי! העיקר תני לו לאכול טוב.
הנערים נפרדו ממנה, אך נועה עוד קראה להם, שלפה עשרה שקלים ונתנה:
אמא שלי אומרת על חיה תמיד שמשהו ילך איתה.
תודה! ענו, רצו לדרכם.
בתוך הרכב נועה בהתה ביצור הקטן, משברי עיניים ירוקות:
אז מה עושים איתך?
החתלתול התמקם בנוחות, לש, שורט. לא ענה, רק חירחר בעוז.
יופי לי… לבד, עם חתול. כל קלישאה. חגרה, הניעה. בוא הביתה.
את השיחה עם אביתר דחתה לבוקר, וכל הערב רחצה את החתול.
מאיפה הבאת כל כך הרבה פרעושים, גועל נפש. איך נפלתי לפיתיון כזה? שטפה בכיור, אביתר בכניסה עם מגבת.
מוזר…
מה, אביתר?
בדרך כלל הם שונאים מים. הוא בכלל לא מתנגד.
רק מפריע רואה? הוא חורק כמו מנוע.
הוציאה את החתול הקטן, עטפה, ליטפה.
די, לאכול!
בסוף, החתלתול נרדם מחובק בין שניהם, אביתר פנה לבחון אותה:
נועה, איך היה אצל הרופא?
היא לקחה נשימה עמוקה. עדיף היה לדחות שיחות כאלו, אבל לזה כבר אין למה.
אנחנו צריכים להתגרש, אבי.
מה??
כי ילדים לא יהיו לי. זה אשמתי. לך עוד יש זמן. תוכל למצוא בת זוג, להיות אבא.
הוא הסתכל עליה כאילו ראה אותה לראשונה.
את חושבת שאני רובוט? שאלך כי אי אפשר ילדים? אוי, נועה, את לא מבינה, אני רוצה אותך, לא איזו אמא ספק עתידית. את חשובה לי. אבל נראה לי כבר החלטת.
הוא קם, חטף את החתול המנומנם, מגמגם:
אלך לישון בחדר עבודה. לילה טוב.
היא הנהנה, נותנת לו לצאת מהחדר, מתפרצת בשקט אחריו. איזו טעות… ומצד שני מה יהיה כעבור שנה-שנתיים? אולי צדקה.
הרהוריה ליוו אותה כל הלילה. חיסלה מחדש את כל חייה, אך הבינה אין החלטה אחרת. מה עכשיו? אין לדעת.
נרדמה לפנות בוקר על הכורסה, רגליה מקומרות אליה, ראש על המשענת, לא שמעה את אביתר קם, מאכיל את החתלתול, יוצא. רק בחצות התעוררה כפופה, פלד עליה, ועל השולחן פתק: “אחזור לשיחה בערב. את לא הולכת לשום מקום. אוהב.”
החתלתול הביט בה, עיניים ירוקות נוצצות.
מה? נועה צחקה, קמה, מרגישה קלה יותר. רוצה קפה?
היצור התברגן למטבח. היא שמה קפה להתבשל, נושמת קליל. אולי הזמן עושה את שלו? אולי הפתק? פתאום נהיה קל.
התקשרה לעבודה, “לא מרגישה טוב”, יום חופשי. נרשמה לתספורת ומניקור, יצאה מהבית.
גשם שטף את תל אביב, המכוניות שייטו ברחוב, מטריה נשכחה בבית, היא נספגה עד העצם, אבל המשיכה.
בסלון חיכתה על ספה, דפדפה במגזין, העמודים מלאים פרסומות, מאמרים על אימהות. נועה חייכה עקום. מאין הגיע אליה המגזין המשונה הזה? המשיכה לדפדף פתאום קפאה. ילד בעיניי ברווז צפות הביט בה מן הדף. היתה לה תחושה מוזרה מוכר עד כאב. משהו מתחרז בפנים. קראה בכותרת “בית המחסה לתינוקות, ממתינים לבית…”
לא שמה לב, קמה, נטלה את המגזין ויצאה.
אביתר בהרמת גבה קיבל אותה במשרד אחרי הצהריים.
תסתכל! הניחה לפניו את הגיליון, מצביעה.
מי זה, נועה?
אין לי מושג. רק שם וגיל כתוב. אבל… הסתכל!
גררה אותו אל מראה במשרד, הניחה את העיתון במקביל.
לא מזכיר לך מישהו?
אביתר הביט שוב בילד, שוב בפרצופו במראה, גבהו מתרוממות.
מפתיע… לחש.
זאת האמת. אני לא יודעת כלום, שום דבר. אולי כבר יש לו משפחה. אבל אני די לדחות. עכשיו!
לקח חצי שנה של טפסים, שיחות, עידוד, בדידות, עד שדניאל הקטן הגיע אליהם. ואחרי שנתיים, מצאו תמונה של ילדה באותו מגזין. מיכל היתה אז בת שנה וחצי. נועה נהייתה לעולם שלה, ולתדהמת כולם, אחרי חמש שנים, הרגישה פתאום מוזר הרופא צחק: “את בהריון”. הבת, ליאור, נולדה בדיוק בזמן.
בובה זכתה להחזיק את נכדתה הצעירה, ונפרדה מן העולם שנה אחרי. מחלה רעה לקחה אותה לאט, היא בחרה להיות תמיד ליד הנכדים.
אתם השמש שלי… החיים שלי…
אחרי לוויתה, נועה ארזה בבית הישן של ההורים, מכינה את אביה למעבר לדירתה. בתוך הארון, במעמקיו, איתרה קופסה. פתחה והנה, מגפיים ישנים, דמעה צנחה ממנה אל תוך הצמר. לא יכלה להתאפק, פרצה בבכי, הילדים נבהלים סביבה.
אמא, מה קרה? דניאל רץ אליה.
נועה שלפה את המגפיים, חיבקה חזק.
למה את בוכה, אמא? מיכל כרעה מולה, מסתכלת לה ישר לעיניים, חיבוקה נכרך סביבה, וגם היא בוכה.
ליאור מזמזמת את בכיה, עד שאביתר, שהגיע מהמטבח, עצר את סופת הדמעות.
כולם שקט! נועה, מה יש?
הילדות פונות אליו, נרגעות.
אביתר… תראה… היא שמרה אותם… במשך כל השנים…
נועה חיפשה שוב בארון פריטי נדוניה של אמא, מגבות, ציפיות, תחרה דהויה, שקיות לבנדר נותנות ריח ילדות רחוק. סט מצעים שקנתה בובה, אף פעם לא נפרסה על מיטתה שלה, שמרה וחיכתה ל”יום המיוחד”.
איך זה, אהוב שלי… בני אדם נעלמים, ודברים נשארים. למה? למה אנחנו דוחים את ההנאה, מחכים לזמן המתאים, והוא אולי לעולם לא יבוא?
אביתר חיבק את נועה, שותק. היא צדקה.
ליאור קפצה לאמא, עיניים ירוקות לה עיניו של אבא:
אמא!
נועה קפאה, לא מאמינה. אביתר הנהן, היא כרעה מולה:
תגידי שוב!
אמא! חיבקה ליאור את גופה, מגחכת.
דניאל ומיכל מחאו כף.
אמרה “אמא”! ניצחת, אבא!
אז נלך לגן החיות, כמו שהבטחתי.
מתי? קראה מיכל.
מי מחכה לסוף שבוע? נועה נשקה לאפה של הבת. לא דוחים חיים למחר. נוסעים עכשיו!
עברה בעיניים על הדברים הפזורים. את זה אפשר לדחות, הפעם בטוח.
על ההגה, האזינה לצחוק הילדים מאחור, וחשבה אף אחד לא יודע איך עושים ילדים מאושרים באמת. אבל היא כן תנסה ללמד אותם אמת פשוטה אחת: לא לדחות חיים לאחר-כך. ה”פעם” הזה הכי בלתי צפוי שיש. המחשבה על הרגע הנכון? אולי הוא לעולם לא יגיע.
ומה עם גלידה?
עכשיו? תמה דניאל. אמא, עוד לא אכלנו צהריים.
נספיק. רוצים?
כן! קפצו מאחור, אביתר מחייך.
את שוב מפנקת?
מה לעשות, אבא! מתי, אם לא עכשיו?
