Life Lessons
מרד מאוחר את מבינה מה את עושה? שאלה לי-עדה בקול שקט, כמעט בלי אינטונציה, וזה מה שהפחיד אותי יותר מכל צעקה. את מבינה מה זה אומר לכולנו? מרים עמדה ליד החלון והביטה לרחוב.
קוֹפֵף שוב פעם הדס הביטה בהודעה שהופיעה בקבוצת הוואטסאפ של גן הילדים, וזרקה בכעס את הטלפון על הספה לידה. מה קרה, אמא? נועה הרימה עיניים מהמחברת ופקחה עליה
תמרי, נאחר! אבא, אני כבר באה! תמר דילגה על רגל אחת, משחילה גרב. הגרביים היו מצחיקים, כל אחד צבע אחר. אחד ורוד, אחד ירוק. הדודה של תמר, מיכל, קנתה לה אותם.
Life Lessons
רק לא שוב, חשבתי לעצמי בזמן שהבטתי בכיור, מלא במים סבונים. השעון במטבח קצת רץ מאחור אבל הראה בדיוק “1:15”. הבית היה שקט, חוץ מהנשימות הקטנות
אחרי גיל חמישים הפסקתי להאמין בכל דבר רומנטי: עד שטסתי לטיול פנויים־פנויות 50+ והכרתי את ניר כבר לא האמנתי באהבות גדולות. אחרי הגירושין היו כמה ניסיונות
יונתן – תמר, השתגעת? יפעת מההנהלה תהרוג אותך על זה! – עדי, לאן אני אשליך אותו? לזרוק לרחוב? רחמים עליו, הוא חי! – הוא חי, אבל אני לא
תקשיבי, חייבת לספר לך משהו שקרה לחברת ילדות שלי, נעמה. היא התחתנה עם גדי לפני ארבע שנים מין נישואים כאלה שכולם מסביב אמרו עליהם נמל שקט.
כוס חלב את יודעת, לא קל לפעמים, לא רק לאנשים שאין להם כלום, אלא גם למי שמוצאים את עצמם לידם. על זה עדן ברגר הבינה מזמן כבר שמונה שנים שהיא עובדת בשירותי הרווחה.
הציפור יעלי! את מה זה מתעכבת?! מחכה לך פה כבר נצח! תתיישבי! מרים, שכנתה של יעלית ברוך (או, כמו שכולן קראו לה רותי), הזיזה את עצמה על הספסל ומתמקמת.
המחול האחרון יום ראשון, ואני יושב מול יומני ומתלבט אם לכתוב. גם אחרי ארבעים שנה בארץ הזאת, נשארה לי אותה מין התכווצות בכתפיים מין הרגל ישן, לחוץ, שאי אפשר להפטר ממנו.