רק לא שוב, חשבתי לעצמי בזמן שהבטתי בכיור, מלא במים סבונים. השעון במטבח קצת רץ מאחור אבל הראה בדיוק “1:15”. הבית היה שקט, חוץ מהנשימות הקטנות של יעל בחדר השני. בחדר השינה, מן הסתם כבר נרדם תומר. המנורה, מתחת לכיפה חלבית, יצרה עיגול צהוב על השולחן ועליו עמדה כוס תה קמומיל שהתקרר מזמן.
צלצול בדלת קרע את הדממה, חד, מהיר, עקשן. עם הפסקות קטנות שבמהלכן הספקתי לפנטז: “בבקשה, בפעם אחרת, לא הלילה…”
מהחדר נשמע הלחישה העייפה-מוכרת של תומר: “שוב הוא?”
ניגבתי ידיים בחלוק, הדחקתי פיהוק כזה שהיה יכול להיות הצהרת “אני ישן, עזבו אותי”. הלכתי לדלת, לבטן לחץ עדין של עייפות מעורבבת בקצת בושה מהתסכול הזה. הסתכלתי בעינית: דמות מוכרת מאוד. כתפיים רחבות, מעיל מעור ישן, כיפה יהודית על הראש שלמה אבא של תומר, כמובן. כתמיד, עומד מולי עם קופסה קרטון גדולה ביד אחת ובשנייה שקית עם לוגו ירוק מהסופר עוגיות שיבולת שועל, אותן ואותן.
פתחתי.
“מירי, מה שלומך!” הבהיר שלמה בחיוך, כאילו מדובר בצהריים, לא אחת בלילה. “עדיין ערים? מצוין. אני באמת רק לעשר דקות…”
“ערב טוב, שלמה,” ניסיתי לחייך, “רק… לילה.”
“מה לילה? הלילה עוד צעיר,” נופף ידו, “וגם אני כל עוד יש לי רגליים. פתחי לי, הבאתי אוצר.”
הרם את הקופסה עליו מדבקה דהויה: “סרט 8 מ״מ”. בצד כתוב ביד: “תשנ”ח. ראש השנה. הבית”. ריח של אבק, ארונות ישנים, וזיכרון מחיים שהכרתי רק מאלבומים.
“מצאתי, תאמיני?” כבר דחק עצמו פנימה, “אצל שכן, על הארון למעלה. אמרתי שלי! הוא לא זיהה, עד שראה את הכתב. זה של בתיה, ז״ל.”
עשר שנים מאז שבתיה הלכה, ועדיין שמה עובר במסדרון כמו רפאים.
תומר יצא מהחדר, עיניו חצי עצומות, טריקו משופשפת ומכנסי טרנינג.
“אבא… עכשיו אחת בלילה.”
“בדיוק,” התעורר שלמה, “השעה הכי טובה לזכרונות! אתה בגילי, היית בכלל יוצא לרקוד עכשיו.”
כל צליל עירני שלו היכה לי בראש כמו פטיש, ואיכשהו, בתוכי עלתה המחשבה: “הוא לבד, חשוך אצלו. בטח מפחיד.”
“נלך למטבח,” קטעתי מחשבה, משתדלת לנשום עמוק, “רק בשקט יעל ישנה.”
“כמובן, כמו עכבר,” מחייך, פושט מעיל בהמולה.
עכבר שמצלצל כמו אזעקה, חשבתי.
***
במטבח שלמה תמיד התיישב על הכסא שליד הרדיאטור, כי “הגב לא אוהב משב רוח”. שמתי לפניו כוס, מזגתי תה על אוטומט.
תומר התיישב מולו, עיניו עוד נעוצות בקופסה.
“מה זה?”
“סרט ישן, כל המשפחה אמא שלך, אתה קטן, עץ אשוח, שולחן מלא דברים, וגם פרצוף של דודה רבקה עם האף ההוא…” והוא מתגלגל מצחוק. “היסטוריה.”
השענתי ראשי על היד, העיניים כל הזמן על השעון. “1:27”, “1:28″… ושלמה רק נכנס לקצב.
“אני זוכר איך פתחנו דלת, כבר חצות, הגיעו הדודים אמרנו: כנסו, תמיד פתוח. ובתיה אמרה משפט שלא אשכח: ‘דלת בלילה סגורה רק כשלאף אחד לא חסר’.”
הנהנתי. הביטוי נתפס בי.
“אבא,” תומר משפשף עיניים, “נספיק לראות את הסרט הפעם, נכון? בשביל זה השגת?”
“אין לי מקרן, אולי יש לכם?”
“בדירה הזו? בין הפסנתר למכונת הדפוס, בטח,” גיחכתי.
לא תפס את הציניות. “נמצא, נלך למישהו שימיר לדיגיטלי. עד אז אספר…”
ופתאום, זרם הסיפורים על צחוקים בחורף בכפר, קניית מצלמה ראשונה, בתיה מקבלת שלג על הצוואר. קולו קל, נטול לילה, כאילו חי לפי הזכרון, לא לפי הזמן.
הקשבתי יותר הרגשתי מאשר הבנתי. רק פיזמון בראש: “לקום בשבע, יעל לגן, דוח עבודה, עיניי נעצמות…”
***
רשרוש. בחשש, יעל בחלוק פיג׳מה ועיניים קטנות עייפות בדלת. “אמא… אני צמאה. ושוב חלמתי את סבא…”
שלמה מתמלא שמחה: “הנה, רואים הנכדה שלי מרגישה.”
יעל מביטה בו במבט מעורפל: “אתה כל לילה מופיע, דופק, ואני לא מצליחה לסגור דלת. אתה עושה שהידית רותחת.”
ליבי התכווץ. תומר מחמיץ פנים.
“זה סיוטים?” שואל.
“לא,” משיב שלמה. “זו נשמה שמתחברת…”
או אולי מחפשת שקט, חשבתי ולקחתי יעל. “בואי למיטה, סבא יבוא… ביום. יותר טוב.”
קירבה עיניה, נצמדה אלי. השכבתי אותה, מחליקה שערות סוררות ביד.
“זה תמיד ככה. רק עשר דקות שעה של סיפורים, עוגיות, עיניים כבדות, סדק בשגרה.”
שעון מתקתק במסדרון, כמעט שתיים.
הסבלנות שלי כמו שעון מעורר הזמן נגמר…
***
“שוב הוא בא בלילה,” התמרמרתי באוזן של תמר, החברה שלי מהאוניברסיטה.
“לא יתכן, מירי שלמה הפך לשד לילה!” עונה בצחוק.
“אני לא נרדמת כל הזמן בחרדה שיצלצל. ותמיד עם אותן עוגיות.”
“זה סימבול! תעשי לו גם את ה’ביקור הלילה’ תתקשרי אליו בארבע לפנות בוקר…”
“זו אכזריות,” צחקתי.
“תציבי גבולות. חושב שזה בסדר כי כל פעם פותחים לו.”
“אבל הוא לבד, אלמן, תומר בן יחיד, לב חולה… איך אגיד לאבאל׳ה – אל תבוא בלילה?”
“ואת לא?”
שתקתי. המשפט על הגבול ליטף בעוקצנות. פעמים חשבתי שנכדה טובה סופגת הכול…
***
הביקור הראשון היה חצי שנה אחרי שבתיה הלכה. רק פעם אחת, כך חשבתי. זהו, זמן לשחרר כאב בלילה, הזמן הכי שקט. ישבנו במיטה כמעט נרדמים. פתאום דפיקה נואשת בדלת.
תומר התלבש בריצה.
ועמד שם שלמה, עיניים בורקות, בלי כיפה. “סליחה… לא יכול לבד…”
ריח של טבק ואוויר לילה. ביד עוגיות.
“קרה משהו?”
“לא. רק רציתי שתראו אותי…”
לא היה בי כעס בעיקר רחמים.
“תמיד תוכל לבוא, שלמה,” אמרתי בבוקר, מתכוונת בטוב.
זה הפך להרגל. שוב, ושוב, ושוב.
***
כשניסיתי לדבר עם תומר, משך בכתפיים, “הוא תמיד היה עוף לילה. היה יושב עם ספרים עד שתיים לפנות בוקר…”
“אבל אז בבית שלו היום אצלנו.”
“זה ההמשך שלו, המשפחה. בלילה בוודאי בודד לו.”
“גם לי מפחיד העייפות, יעל שלא נרדמת, קופצת בכל צלצול…”
הבין ולא התווכח. ביניהם מרחפת קלישאה: “הוא אבא שלי.”
פעם פשוט לא יצאתי מהחדר. שמעתי אותם במטבח, קולו בודד מול תמונות ישנות, מספר לאשתו המתה. “את פה… זוכרת? תומר אז מתוק…”
הבנתי הוא כבר לא רק אבא קשיש. הוא ילד שאיבד דרך.
אבל גם הבנה זו לא מחקה את תחושת הפלישה.
***
באחת הפעמים ניסיתי להצטחק חלוק צבעוני, מסיכת שינה על הראש.
“נו, הפכת לכוכבת קולנוע,” תומר העיר.
“לילה לבן סשן אישי אצל שלמה,” גיחכתי.
פתחתי את הדלת כמו בסרט. “ברוך הבא, השעון מעורר ימתין עד הבוקר!”
שלמה צחק ברצינות, “אתם מדהימים איזה הומור!”
והוסיף: “בחיים יש דלתות שצריכות להישאר פתוחות. אולי למישהו ממש חשוב.”
חשבתי: ולפעמים גם חלונות חשוב לסגור, שלא יהיה קר…
הוא לא קלט, והתחיל שוב בזרם הסיפורים.
***
בלילה שיעל חלתה וטיפסתי חזרה למיטה, עוד דפיקה בדלת. לבד עם הילדה. לא פתחתי. שלושה צלצולים וזהו.
בבוקר, צמוד לדלת, שקית עוגיות רטובה מהטל. פתק קצר: “נרדמתם, לא רציתי להעיר. שלמה.”
הציפה בי גם הקלה וגם אשמה.
***
אחרי עוד ביקור לילה יעל קיבלה חום. אני כמו רוח רפאים בעבודה.
בערב, שמתי סיר, כמעט נשברתי מול תומר:
“אני לא יכולה עוד כך, לא 24 שעות תה למען הדור הקודם! יש לנו ילדה, לי יש עבודה…”
הוא ניסה לענות עצרתי.
“אני גם מישהי בזכותך, בזכות יעל, לא בשבילו בלבד. אני מבקשת לדבר הערב, יחד, ברצינות. לומר לו שאנחנו צריכים לישון, בלי הפרעות.”
“מה, תגידי לו לא לבוא?” נלחץ.
“שיבוא, ביום, עד תשע בערב. אני לא מוציאה אותו מהלב רק מהלילה.”
הוא הנהן. “אני איתך.”
***
כשהגיע שלמה עם הקופסה שוב, הכול התבהר.
“רגע לפני צפייה בסרט,” פתחתי, “אני רוצה לדבר…”
שלמה גנב מבט. “מה קרה שצריך לדבר?”
“לילה הזמן שלך לזיכרונות, לנו לשינה. כשאתה בא באחת אנחנו נשחקים, גם יעל. אני מודה, אני מתחילה לפחד מכל טלפון אחרי עשר.”
שלמה נרעד. “זאת אומרת… מפריע?”
תומר קפץ: “לא מפריע, אוהבים אותך. אבל בלילה באמת קשה לנו.”
“אני לא ישנה, יעל חולמת שאתה דופק, ידית לוהטת…”
שלמה שתק, לא קלט את גודל הבקשה.
“לילה היה פתוח אצלכם, נכון. עכשיו צריך סגור כדי לשמור גם על עצמנו,” הסברתי בשקט. “נשמח לכל ביקור, כל עוד תבוא לא באמצע הלילה.”
“לפעמים אני מרגיש אם לי מותר, גם לכם,” לחש.
הקלה: הוא לא עיוור, פשוט הלך לאיבוד בזמן שעמד מלכת.
“בואו נראה סרט בשבת בצהריים, כל המשפחה,” הצעתי. “נעשה תה, עוגיות, כמו אז…”
שלמה הביט בנו. “ואם פתאום ארצה לבוא בלילה…?”
“אם יש קרה משהו תמיד תתקשר. אבל סתם כך, בואו ביום.”
תומר חייך: “גם אני רוצה לספר ולהקשיב כשעין לא נעצמת…”
שלמה חייך בעצב: “חשבתי שעשר דקות זה כלום. אבל זה הרבה…”
“ואנחנו כבר שנה על טיפות זכרון ולא על שינה,” הערתי.
הסכים.
***
בשבת, נס קטן איתרנו מקרן ישן. פרסנו שמיכה לבנה בקיר, כיבינו אורות. יעל עם דובי וּבִּיָדַי על ברכי. תומר מסתבך עם חוטים, שלמה ילד מאושר.
סרט חי: בתיה בשמלה פרחונית, שלמה מחבק, תומר קטנצ’יק ביניהם. על הדלת כיתוב: “הבית תמיד פתוח גם בלילה, למשפחה.”
שלמה נאנח.
“זו בתיה כתבה לבד…”
סצנה היא פותחת דלת למישהו, “תיכנסו!” שעה אחת בלילה, כתוב בהדגשה: “שמח לקבל אורחים תמיד!”
שלמה בכה. לא חזק, אבל צלול.
יעל נרדמה עליי, התרפקה לי על הצוואר. הבנתי כל לילותיו, לא היו גחמה אלא ניסיון נואש להחזיר זמן.
***
כשסיימנו, שלמה מחה דמעה. “סליחה, לא הבנתי כמה קשה לכם. רק רציתי להרגיש לא לבד.”
“אתה אף פעם לא לבד, גם כשהדלת סגורה בלילה. ניפגש באור,” לחצתי את ידו.
כמה ימים אחר כך הלכתי עם יעל לסופר. לא הוצאתי רק עוגיות עם לוגו ירוק קניתי תרמוס. כסף דמי כיס ישן שחסכתי. שמתי בשקית תרמוס, עוגיות ומפתח בבית שלנו על מחזיק.
נכתב: “שלמה, תמיד שמחים לארח במיוחד ביום. תרמוס לשמור על חום, מפתח שתוכל להגיע כשמתאים, רק תתקשר מראש. מירי, תומר ויעל.”
התקשרתי לראשונה בעצמי בצהריים: “בוא מחר על תה של בוקר!”
שלמה צחק בהקלה. “זה הזמנה רשמית?”
“מסורת חדשה! בלי בקרים לבנים.”
הופיע למחרת בעשר. הודיע מראש. ביד פרחים לי, ודובי ליעל. “זה לילה-שומר, שידָאג לחלומות טובים,” אמר בביישנות.
הזמנתי אותו פנימה. שמש שפכה ריבועים על שולחן עץ, תה רותח ועוגיות ריחניות. יעל חיבקה את הדובי, תומר וסבא הנידו ראשם בסיפורים.
נדמה אותו שלמה, רק הזמן השתנה. בוקר במקום לילה. ביקור שנבנה יחד, לא פולש.
בערב, כשסגרתי ליעל שמיכה, לחשה: “היום לא חלמתי על סבא. בבוקר הוא היה כאן אמיתי.”
חייכתי אליה וחיבקתי אותה חזק.
כשהשעון עבר 1:15, הבית היה שקט, אף אחד לא צלצל. התעוררתי בפעם הראשונה מהשינה עצמה, לא בגלל משהו שבא מבחוץ.
אז למדתי משהו לא חייבים לחצות גבול בשתיקה. גם אם קשה להעמיד גבול, לפעמים זה שומר על כל מי שאתה אוהב. וגם עליך. זה הניצחון הקטן שלי, שלנו. היום סבא עדיין קרוב אבל כל אחד מחליט מתי הדלת נפתחת לו.
