כוס חלב
את יודעת, לא קל לפעמים, לא רק לאנשים שאין להם כלום, אלא גם למי שמוצאים את עצמם לידם. על זה עדן ברגר הבינה מזמן כבר שמונה שנים שהיא עובדת בשירותי הרווחה. עם הזמן, התחספסה, רזתה, למדה להיות ישירה, אפילו קצת עוקצנית, במיוחד כשאנשים התחילו לדבר לא יפה על העבודה שלה. “מי אתה שתגיד לי איך לעשות את העבודה שלי?!” הייתה עונה למי שמתחקר יותר מדי, ומביטה עליו בעיניים ירוקות נטויות מתחת לפוני הגינגי שלה ישר חותכת כל רצון לשאלות נוספות. מספיק מבט כזה, ומי שעומד מולה לא מבין איך בכלל נחת לסיטואציה. בגלל זה, דרך אגב, כל האזור תמיד קרא לה עדן-המגפה.
כל השנים האלו עדן הייתה אחראית על קניית מצרכים למטופלים שלה, לפעמים גם מנקה אצלם, ותמיד הסתדרה עם כולם. רק פעם אחת היה קטע פחות נעים, עם זקן בודד שהעניק לה שוקולד. אסור לקבל מתנות, והיא תמיד הייתה עומדת בכללים, אבל הפעם נשברה איך אפשר לסרב לבנאדם? הביאה את השוקולד הביתה, אבל אפילו לא הצליחה לשבור קובייה; הכול נתקע בגרון. אז היא נתנה את השוקולד לילד של השכנים, ובפעם הבאה כבר סירבה לעוד מתנה. אבל הזקן הלך לרווחה והתלונן: “שוקולדים זה לא מספיק, הן רוצות מעטפות עם כסף…” כמעט פיטרו את עדן, והיא אפילו לא התווכחה: “תפטרו אותי, לא אכפת לי, גם לי יש גבול אני לא סמרטוט שכולם דורכים עליו!” למזלה, המטופלים האחרים הגנו עליה, וביניהם גם תמר זיו. עדן תמיד חיבבה את תמר, אבל מאז אותו מקרה הרגישה שהיא לא פחות מאחות שהייתה חסרה לה.
הן דומות ילדות בלי הורים, שתי כאלה שהגורל שיחק להן פחות טוב. תמר נולדה עם נכות, ועדן מבחוץ נראית בסדר, אבל הלב שלה פצוע, בוכה, ולפעמים אין מי שיבין. מה שממש מחבר ביניהן זו העובדה שלשתיהן אין ילדים. עדן כבר השלימה עם זה, תמר עדיין מתווכחת עם הגורל. לפעמים היא אפילו מעירה לעדן כשהיא נשברת, במיוחד מאז שתמר משתתפת בסדנה במרכז השיקום ומכינה גזרה למופע מחול. בהתחלה היא בכלל לא רצתה לשמוע על להופיע. אפילו הרב יואל, שהיה מגיע אליה בחגים עם ברכה ומתנה, ניסה לשכנע שלא כדאי גם הוא תמך בזה שתשב בבית, תרקם, כי זה הדבר הכי נכון לה.
למרות שהתנועות של תמר לא הכי עדינות, היא מתעקשת, מתקדמת, ורקמה מפה ועוד אחת, ואחריה יצרה שמלה פשתן עם עיטורי חוטים צבעוניים, מלאת פירוט, קווים אדומים וציפורים ירוקות ומוזרות. קלאסי של פעם. זה יצא כל-כך יפה, שהציגו את זה בתערוכה מחוזית של יצירה עממית והשמלה אפילו נמכרה בסוף, כמובן בהסכמתה. כשהביאה לה את הצ’ק, תמר התקשרה לעדן ובכתה מהתרגשות פעם ראשונה שלה שהיא מרוויחה כסף ולא יודעת מה לעשות איתו.
עדן צחקה, ואמרה: “חכי, ננצל את זה, נקנה עוד בדים, עוד שמלות, יהיה לך פרויקט לשנה-שנתיים. סתם שטויות עוברות לך בראש בזמן האחרון.”
תמר נעלבה טיפה, בטח שכן! בזמן האחרון היא הרבה חושבת על זה שהיה לה בעל, משפחה; מה רע בזה? בסרטים היא ראית בדיוק מה קורה, על מה בני זוג מדברים, אבל במציאות שלה זה רק בגדר חלום.
ואז, אחרי ההצלחה, התקשרו אליה מהמרכז שיקום והציעו להצטרף לסטודיו לריקוד, להתכונן לדואט בהופעה. “איך זה יכול להיות? זה ממש לא מציאותי!” התפלאה וטרקה את הטלפון, בטוחה שמישהו עובד עליה.
אבל חזרו אליה ושכנעו שתנסה ואם לא ילך תעזוב. “מי יודע, אולי יתמזל מזלך! עכשיו את זוכה, בדיוק הזמן להרחיב את הכישרון!” אפילו סידרו מלווה מהרווחה שתלך עם תמר לכל חזרה.
למחרת הגיע נהג חמור סבר עם שפם כסוף ותספורת צבאית קצרה, ולקח את תמר בלי כיסוי ראש, רק שלא תמעך את התסרוקת הבלונדינית שעדן לוותה לה הרגע מהבייביליס. כבר באוטובוס היה עוד בחור, על כיסא גלגלים, אלכס; ועכשיו הם עומדים לחזור יחד. תמר התביישה עד השמיים לגעת ביד של גבר, שלא לדבר על חיבוק או ריקוד, אבל דווקא היד החזקה שלו הפתיעה אותה.
בכניסה למרכז עדן עזרה לה לצאת מהאוטובוס, להיכנס למעלית ולעלות עד לאולם, ואלכס ניווט ממש בקלות את הכיסא שלו. בהתחלה, בחזרה הראשונה, כלום לא עבד. נבוכים, מזיעים, ניסו להיסחף לפי הקצב. אבל לאט לאט התרגלו, פעמיים בשבוע, כל סתיו וכל החורף, עדן לא עזבה את תמר לרגע.
עם הזמן, תמר כל כך התאהבה בריקוד, שאפילו עזבה את הרקמה. נסעה לחזרות כאילו זה העבודה שלה. פעם אחת עדן נכנסה בה חצי בדרך והעירה לה: “מה יש לך שאת כזו כבדה?!”
תמר לא נשארה חייבת: “נו באמת, מה את בדיכאון?”
– “אין לי כלום!” עדן ניסתה להסתיר את הדכדוך.
תמר חייכה: “מה, אנחנו רק בנות ארבעים! עוד נקים משפחה…”
עדן ענתה לה בדיוקיות: “די, תשחררי, זה כבר מאחוריי. הייתי נשואה, וסבלנו. בעלי עזב אחרי שבע שנים, בצדק, לא כל אחת בנויה לזה. הכי כואב לי בשביל ההורים שהיו מתים שיהיו להם נכדים.”
תמר: “אם הייתי את, הייתי מתחתנת שוב ושוב!”
– “מספיק, אין לי כוח לשמוע” עדן עונה.
– “גם ילד לבד אפשר היום, לא חייבים בעל.”
– “צריכים הרבה כסף! מה אנחנו, אנשי היי-טק?”
תמר מתעקשת שראתה בחדשות שאולי יתאפשר בעתיד לעשות טיפולים בחינם.
בערב שלפני החזרה הגנרלית הן התאמנו ארוך מהרגיל. עדן הזיזה את תמר בנדנדה לתוך הדירה, פשטה לה את המעיל, עזרה לה לרחוץ ולהירגע, חצי בוכה חצי צוחקת מהעייפות. הרתיחה תה, מזגה לשתיהן והוציאה צלחת עוגיות. תמר לא הסתכלה אפילו על המתוקים, שאלה פתאום: “תגידי, איך זה היה בפעם הראשונה שלך?”
עדן בשוק: “מה איזה פעם ראשונה?!”
– “עם גבר”
עדן: “עזבי שטויות.”
– “לא נכון, הרי היית נשואה, וניצן הסתובב אצלך אז”
– “כן, ברור, תקופה קצרה ואז מצא צעירה. אין על מה לדבר, תשתהי תה, תלכי לנוח.”
תמר חשבה, שתקה, עדן קלטה את הדכדוך והבינה הלכה להסתבך עם כל הלב הזה של תמר. היא תחזור לחשוב על אלכס ולא תרפה… עדן גמרה כלים, התארגנה לצאת, מהדלת זרקה: “מחר באה בצהריים, להביא משהו מהסופר?”
“מה שבא לך”.
– “תנוחי טוב, מחר חזרה גנרלית!”
תמר שתקה ולא ענתה.
– “הנה, הריקודים האלו יהרגו אותך בסוף…” מלמלה עדן בינה לבין עצמה.
בחוץ, כשיצאה, חשבה עדן: “לא סתם הן נתפסות ברגשות כאלו. אף אחד לא באמת נטול כוחות. לא הייתי צריכה לספר לה על ניצן…”
בלילה עדן חזרה הביתה, לא הצליחה לאכול, ירדה עם תה ועוגיה לספה. נרדמה מהר, מותשת מכל היום עם תמר.
למחרת לקראת צהריים צלצל הטלפון, העירה אותה הרב יואל: “עדן, תעשי טובה, בואי מהר לבית של תמר, היא צריכה עזרה בדחיפות.”
עדן נבהלה, שכחה בכלל לסגור את הדירה של תמר, משהו קרה. טסה החוצה, בדרך פגשה ניידת משטרה ואמבולנס, לבניין כבר עמדו שוטרים, שכנות והרב.
“למה?” שאלה עדן את יואל, כולו עם כיפה גבוהה וזקן לבן.
– “נראה שבלעה כדורים. התקשרה, אמרה שהיא לא מרגישה טוב, ביקשה שאבוא. פתחתי את הדלת והיא הייתה בלי הכרה.”
הגיעה משטרה לקחו את עדן להעיד, לשאול מה קרה.
כל הדרך חזרה עדן לא נרגעה, לא האמינה שתמר הגיעה לזה. בכניסה לבית החולים, הלכה מייד למחלקה לברר איפה תמר.
“היא במצב בסדר, בינתיים מחזיקים אותה להשגחה. אסור לבקר עד שתעבור למחלקה רגילה, וגם זה כנראה יהיה רק אחרי הסגר של מחלת השפעת.”
עבר יום ועוד יום, עדן שוב ושוב התקשרה לשאול לשלום תמר. אחרי ארבעה ימים, ענתה אחות: “את עדן ברגר? היא ביקשה שתבואי לעמוד מתחת לחלון. חדר שמאל, קומה שנייה, אחת תצפה אלייך בשעה 13:00.”
עדן, כולה בהתרגשות, במצעד מהיר ברחבת בית החולים, חיכתה ארוכות ואז תמר הופיעה בחלון, חיוורת, שפל, אבל עם עיניים בורקות. ניסתה לדבר דרך הזכוכית, ולעדן רק רצתה לבכות. בסוף תמר החזיקה דף ועליו כתוב בכתב ענק: “סליחה”. עדן נופפה חזרה, עם טינה מדגדגת בלב שהופשרה על ידי החום הזה שבחלון. טוב, אפשר כבר להירגע.
השלוליות ברחבת הכניסה הפשרו, האביב הציץ מהפינה, אפילו הזהב של כיפת בית הכנסת נראה קרוב. עדן הרגישה איך כל הצלקות של החורף נמסות ממנה, וזה עוזר לה להבין יהיה בסדר. כלום לא קורה סתם, אולי אפילו בגללה תמר תחזור לעצמה. עמדו שם, דומעות, עם חיוך קטן ובלב אחת לשנייה, עושות שלום עם ההווה, ומתגלגלות איך תמיד על תמר העקשנית, שאין כמוה.
