יונתן
– תמר, השתגעת? יפעת מההנהלה תהרוג אותך על זה!
– עדי, לאן אני אשליך אותו? לזרוק לרחוב? רחמים עליו, הוא חי!
– הוא חי, אבל אני לא בטוחה שתישארי אם תשאירי אותו כאן.
– עדי יקירתי, תפסיקי! זה לא אריה, זה רק חתול קטן. שיישאר קצת, טוב?
– למה את משכנעת אותי? עדי צחקה וליטפה את הראש הקטן של האורח הגינגי שצץ יש מאין. את חושבת שאני לא מרחמת? איפה מצאת את המסכן הזה? כולו רזה! בטח גם חולה, תראי איך הראש שלו נופל. אוצר!
– יוצאות! תמר, כשהיא חוטפת מהמתלה את הצעיף הארוך שסרגה עדי, עטפה בו את החתלתול שמצאה. סיימתי את המשמרת, הולכת דרך הגן. והוא שוכב שם בשביל. אולי יצא מהשיחים, אולי מישהו פשוט זרק אותו. כולו היה קפוא, מכוסה שלג. בכלל לא הייתי רואה אותו, אבל הוא כל כך גינגי. לקחתי אותו, הוא היה קר לגמרי. לרגע חשבתי שכבר מת. ואז הרגשתי הוא נושם! רצתי איתו כל הדרך, עד למעונות בריצה. תמר גיחכה ושפכה חלב לכוס אמייל בשביל לחמם. יפעת הסתכלה עלי כשעברתי פתחה עיניים כאילו ראתה רוח.
– הנה, עכשיו בדיוק תהיי מוכנה לביקור שלה. אוי תמר, את תשרפי לה את העצבים! זוכרת איך היא נזפה בנעמה כשזו הביאה חתול? כמעט סילקה אותה. אין סדר, היא אומרת, אסור חיות במעונות!
– עדי, אבל את לא תסגירי אותי, נכון? שאלה תמר בדאגה מהדלת. אם תבוא בלעדיי תסתירי אותו. אני רק מחממת לו חלב וחוזרת.
– לכי כבר! עדי לקחה מהשולחן את הצעיף עם החתול והוציאה מהסל שלה את הסריגה. לא ראיתי, לא יודעת, לא אגיד! שרה והסתירה את החתלתול, קורצת לתמר. יאללה, אל תפחדי.
תמר הלכה, ועדי הציצה לסל ונענע בראשה.
– הנה השמחה נפלה עלי! גינגי חצוף… תנשום, מסכן! תמר בחורה טובה, אם יקרה לך משהו, תבכה ימים. אני צריכה את זה?
החתול שכב בשקט, נשם חלש בעיניים עצומות, ללא תגובה לדברי עדי.
החדר הלך והחשיך, הערב ירד, אבל עדי לא מיהרה להדליק אור. היא אהבה את הזמן הזה. כל הערב לפניה. אפשר לקרוא, לקשקש עם תמר, לברר מה שלומה עם ירון. עדי נאנחה, לתמר טוב יש לה חבר, כבר הציע נישואין. ולעדי כלום. מי צריך אותה גבוהה כזו? תמר קטנה ועדינה, עיניים כחולות, צמות עד המותניים ממש נסיכה. ואצלה? שרירית כמו גיבורת תנך, ככה סבתא שלה קראה לה, כשהייתה שומרת על אחיה הקטנים. היום כבר כולם גדולים, הבכור אפילו התחתן עם בחורה מקסימה עדי רק עכשיו חזרה מהחתונה במושב. ואצלה, לבד לבד. ואף אחד לא מתקשר, לא מחכה לה. בעיר בולטת מדי גובה, נוכחות, איפה תמצא מישהו שיתאים לה? סבתא שלה צדקה, אולי עדיף שתשוב הביתה למושב? אבל מה תעשה שם? אין עבודה, רק רפת. ולמה למדה ולהשקיע? כאן היא מוערכת אפילו קיבלה שבוע חופש מכובד. עדי ניערה ראשה, גורשת מחשבות רעות. להתחתן יש זמן. מישהו עוד יבוא.
תמר חזרה והתחילה לחפש טפטפת להאכיל את החתול. הוא לא הצליח לשתות מהצלחת, כמעט בכה מרוב חולשה. כשראתה עדי את תמר מנסה להאכיל אותו, עזבה את הספר ולקחה ממנה את החתול הגינגי.
– תני לי.
שאבה חלב לטפטפת, תפסה בעדינות בראשו, פתחה לו קצת בכוח את הפה ולחשה:
– קדימה! לא לכך הביאה אותך, שלא תאכל ותישאר רעב!
הוא השתעל, נחנק, אבל התחיל לשתות.
השם שלו היה יונתן. יפעת לא ידעה כמעט שנה שיש במעונות עוד מישהו חוץ משתי הבנות, עד שראתה יום אחד איך ברק גינגי עף מהחלון הפתוח החוצה.
– מה זה היה???
הצעקה שלה הרימה את כל הבניין על הרגליים.
– יפעת, בבקשה! אפילו לא ידעת שיש לנו חתול! הוא ממש חכם! תופס עכברים!
– אילו עכברים? פה אין עכברים! המעונות שלנו לדוגמה!
– ברור! עדי, ידיים על החזה הרחב, מדדה את יפעת במבט ועם הרגל דחפה מאחוריה את יונתן שהתפתל. וגם העכברים אצלנו לדוגמה, שמנים, מטופחים! כל בוקר הוא שם אותם שורה ליד המיטה שלי. פעם הבאה אראה לך. שיידע גם מנהל המפעל! שיהיה לו מה לספר.
– מרים! את עוד תדברי יותר מדי הורידה יפעת את הטון ונתנה בתמר מבט קשוח. את הבאת אותו, נכון? ואם תתחתני, מה תעשי איתו? תיקחי?
– לא יודעת. תמר קפצה עליו וחיבקה ברור שהוא אוהב אותי, אבל את המנהיגה הוא רואה בעדי. יתגעגע
– חח, תמר, את מדברת עליו כאילו היה בעל. אבל הוא חתול! איפה שמאכילים שם הוא.
– לא נכון! ניסיתי, והוא רק אל עדי מתחבק. תמר העבירה את יונתן לשכנה וחיבקה את יפעת. אפשר להשאיר אותו?
– חכמה גדולה! אמרה יפעת באצבע מורמת. שלא ייראה ושלא יישמע! ברור? אחרת יפטרו גם אותי. ובצדק.
עשו לתמר חתונה כמו שצריך, ועדי נשארה לבד עם יונתן. הימים התארכו, נהיו איטיים ועצובים. יפעת לא מיהרה לשבץ לעדי שותפה אחרת. המבנה הישן עמד להיסגר ובנות רבות קיוו לחדרים במעונות החדשים. הבנייה התעכבה אבל התקדמה. עדי, יחד עם הבנות, באה בסופי שבוע לעזור לפועלים, ובאחת הפעמים האלה פגשה את מה שחשבה לגורלה.
עמוס, כמוה, היה תושב חוץ. נשאר לטפל בהוריו, קבר את שניהם ועבר סוף-סוף לעיר, חסר כל רכוש. בחורות לא חסר, אך היו לו תכניות: לחפש אישה עם נדוניה, חדר כלשהו, שמישהו יעזור. עדי לא התאימה ל”דרישות”, אבל עמוס לא יכול היה להתעלם מהיופי שלה, כשעברה לידו במסדרון למעלה ממנו בראש.
החיזור המגושם שלו הצחיק את עדי.
– הלוואי שלא היו כאלה… אני אגיע לו לראש, קטנטן לעומתי! לא לא, אין מצב היא צחקה וסיפרה לתמר שביקרה.
– עדי, באמת! מה אכפת לך הגובה? תראי איזה בן אדם הוא!
– לא יודעת, תמר עדי הייתה רצינית ומורידה עיניים.
היא ראתה איך תמר בקושי קמה, מלטפת את יונתן ששכב לידה, בטן גדולה כבר.
– קשה? עדי הוציאה סיר דבש מאחיה.
– לא קשה אבל מרגיש כאילו אני בתחנת רכבת, מחכה לנסוע למקום טוב יותר, רוצה שהרכבת כבר תבוא תמר לקחה את הדבש, נישקה ונפנפה לשלום לחתול. ביי יונתן, שמור עליה!
אולי זה היה הבטן של תמר, אולי הבדידות של עדי, אבל עמוס הפך לאורח תדיר. יונתן לא סמך עליו: התקרב וציית, אבל היה מזנק לחלון ונעלם, מתעלם מהחיבה של עמוס. בלילות חזר, לא התקרב אפילו לאוכל, רק ישב בצד. עדי ניסתה להבין.
– מקנא? אמרה ליפעת, שהבחינה כי החתול עכשיו אצלה כל פעם שעמוס מגיע.
– אולי כן, אולי מרגיש משהו. עדי, תזהרי. זהירות איתו, את שומעת? יפעת נאנחה והפסיקה.
שתיהן צדקו גם יונתן, גם יפעת.
חולשה בבוקר עדי לא שמה לב. הקיבה קלקלה, הפטריות שתמר הביאה לא טובות, חשבה. אבל הזמן עבר, עדי נחלשה, רצתה לנום, איבדה תיאבון. פגשה את תמר שחזרה עם העגלה:
– עדי! איך זה קרה? באיזה חודש? הוא יודע?
עדי לא האמינה, מחשבותיה התרוצצו, שמעה בראש את הצל של יפעת:
– תזהרי…
דווקא הקול הזה החזיר לה רוגע. היא נשמה עמוק, שתקה והלכה הביתה. הגיע הזמן לגלות לעמוס. נגמרה החירות.
אבל את העתיד היא תצטרך לתכנן לבד.
– מצטער, עדי. מאיפה לי לדעת שזה שלי? אני לא מסכים. עמוס הדף את החתול שזינק עליו ובעט בו. עוף הצידה!
יונתן, מתפתל, בכל זאת תפס את רגלו, והצרחה של עמוס גרמה לעדי לגחך:
– תרפה ממנו, יונתן! זה עוד ירעיל אותך. אנחנו לא צריכים אותו פה.
היא ישבה ככה הרבה אחרי שעמוס טרק דלת, יונתן סביב הרגליים, ואז קפץ אל הברכיים וישב שם, מגרגר חרישית, עד שעדי ליטפה אותו והבינה מספיק התבאסנו. בא לי תה חם.
את הבן שלה עדי רשמה על שמה בלבד. כאשר מילאה הפקידה בטופס לידתה, עדי ענתה בקור רוח:
– אין לו אבא. לא היה ולא יהיה. אמא יש. מספיק?
תמר סידרה חתן עריסה, יפעת מצאה לה עגלה יד שניה ודאגה לחדר אחר, אבל שוב המעונות החדשים נדחו. החדר נשאר קר; עדי לא הרחיקה את החתול מן התינוק להפך, יונתן ראה בתינוק נכס אישי, שכב לידו, חימם אותו, והרגיע בבכיו. עדי היתה מסתכלת על האהבה החתולית הזאת ומחייכת לפעמים הספיקה פחית טונה, אם בכלל היה לה. כסף לא נשאר לה, רק בזכות עזרת אחיה לא הלכה לאיבוד. עמוס עזב את העיר, עדי לא רצתה לשמוע ממנו. עזרה ממנו לא תבוא, ועדי בחרה לשמור בזכרון רק את בנה.
המשפחה באה כולה כשהשתחררה עם התינוק מבית החולים.
– איזה לחיים! ממש גיבור! עדי, בדיוק כמוך!
עדי שמעה והיתה על סף דמעות, דבר שלא קרה לה אף פעם. אף אחד לא הטיח דבר, לא במילה, לא במבט. אשת אחיה הבכור חיבקה אותה במטבח ולחשה:
– צדקת שהבאת אותו. מעכשיו, את לא תהיי לבד. עוד תמצאי מישהו טוב, עדי, אל תדאגי. לא כולם שמוק. ולעזרה כל מה שנוכל, נעזור, נגדל אותו ביחד.
הם עמדו במילה כל שבועיים הגיע אח אחר לעיר, הביא לעדי ולבן מעדנים. עדי סידרה את השקיות, דמעה חרישית, מבינה לא צריך הרבה בחיים. רק לדעת שיש לך גב. שאת לא לבד ואף פעם לא תשאירי את הילד שלך בודד.
הגן של אורי אתגר אמיתי. הרבה מחלות, עדי חצויה בין עבודה לבית. בלי תמר ויפעת היתה קמה ומיד חוזרת למושב. אבל הרעיון לחיות בבית אחיה מעיק לא רוצה להכביד.
בלילה, ליד מיטת אורי החולה מחום, עדי חשבה על חסרונה של “אהבה”. כנראה לא לכל אחת מזל בבחירה. עכשיו ידעה בדיוק רוצה מישהו שיכין לה תה ויגיד “לכי לנוח, אני אשאר עם הילד”, ויקח אותה ואת אורי בשבת לגן החיות, יקנה בלון, יפרגן על המרק והקציצות, ואחר כך יתלה סוף סוף את המדף ששכב חודשים על הריצפה. שיישאר תמיד.
וזה הכול. כזו תהיה לה משפחה כמו שצריך.
העייפות הכריעה את עדי, ראש נפל על השולחן שליד מיטת אורי, ישנה כפופה בלי לדעת.
בלילה כזה השתנה כל חייה והקצה סוף כל סוף את הסיפור הזועף שלה.
אורי חלה שלושה ימים, חוםו לא ירד, עדי רצה מרופא לרופא. רופאת הילדים מהבניין ממול באה כל יום, בדקה ונענעה בראשה:
– אין לי בשורות, הכל נכון. להתאזר בסבלנות יש לו גוף חזק.
עדי לא עזבה את אורי, חיבקה אותו, ליטפה. יפעת הביאה מרק, חיבקה את אורי, והמבט שלה היה כאב.
– כולו חם, עדי!
– החום לא יורד.
– אולי טוב, ככה הגוף נלחם. כך גם הרופא אומר.
– אני יודעת… אבל קשה לראות אותו סובל.
– יעבור! אם תילחצי, לא תועילי לו. תאכלו ותהיו ביחד, הלילה יעבור.
עדי הנהנה, הכינה קומפרס, ויפעת יצאה.
יונתן הצטרף למיטה של אורי, שכב איתו, משך בזנב, הילד נרדם. כשראתה עדי שהוא שקוע, יצאה מהחדר, עצרה ליד הסיר על השולחן, חיממה בוליו ונעמדה ליד הגז. פתאום שמעה חבטה וזכוכית מתנפצת, ואז בכה אורי. עדי רצה למטה, ראתה את המראה נעצרה מבהלה. תפסה שרפרף וזינקה אל החתול.
עכברה עצומה נאבקה בחיים שלה ובמותה, יונתן הסתחרר סביבה כמו ברק גינגי, כבר היה פצוע אוזן אחת קרועה, חתך בבטן. עדי הרימה שרפרף, אך יונתן תפס את העכברה בגרון, נצמד בלי לשחרר. רק אחרי מאבק עדי הצליחה להפריד ביניהם.
– גיבור, יונתן! תעזוב! נגמר!
הוא שיחרר בקושי, הלך אל המיטה, ואורי בכה. ואז ראתה עדי עכברה שניה במיטה, גדולה ומפחידה. חטפה את אורי, פתחה דלת, צעקה בחדר מדרגות:
– עזרה!!
אחרי שעה, עם אורי עטוף, עברה לעבור אל יפעת. זו נתנה לה מפתח לדירתה והבטיחה לשמור על יונתן.
– בושה! עכברים! אצלנו! רק הריססו לא מזמן! יפעת רתחה, אבל לא יכלה לשנות דבר, הבניין קרס מרוב שנים.
היא ניקה את חדרה של עדי, לקחה את יונתן, טיפלה בפצעים.
– גיבור, יונתן! לא סתם נשארת אצלנו! חתול כזה עולה הרבה!
יונתן לא אכל, רק נשם בכבדות. יפעת נבהלה הבינה שמשהו לא טוב. בבוקר, אחרי המשמרת, באה אל עדי:
– לעזור עם אורי? עדי שאלה, מתארגנת. איפה יש רופא לחתולים?
– יש מרפאה ליד המעונות. תשאלי. רוצי!
עדי רצה, הגיעה, מצאה את יונתן שוכב ליד המיטה, בקושי נושם.
– יונתן! חכה! אני כאן!
הגיעה למרפאה, דחפה הצידה את הצעירה בדלפק.
– רופא! הכי טוב! עכשיו!
הבחורה פתחה פה, רצתה להעיר, אבל הסתכלה במבטה ומיהרה:
– חכי כאן.
עדי התיישבה, חיבקה את יונתן, סופרת נשימות, והמחשבות רצות אולי אין מה להציל. הדלת נפתחה, ולפניה הופיע רופא ענק.
– מה יש לנו כאן? קולו העמוק הוציא מעדי ריחוק.
היא נזכרה במבטו, נתנה לו את יונתן.
– זה
– מי עשה לו ככה? הרים בעדינות את החתול, בדק.
– עכברים.
– לא נראה כמו חתול רחוב. חתול בריא.
– הוא שלי.
– איפה מצא עכברים? את מרשה לו לצאת?
– לא, היה בחדר.
– מוזר.
– כמה זמן תחקור? הוא סובל! הוא הציל את הבן שלי! תעזור לו!!!
– אל תצעקי. קוראים לי מתן. ואת?
– עדי.
– אז יופי, הכרנו. בשבילי אל תצעקי, תדברי בשקט.
הוא נענע בראשו וחייך פתאום:
נעזור לגיבור שלך! אל תדאגי!
ושנים אחר כך, החתול הגינגי ייכנס בשקט לחדר הילדים, יבדוק כל פינה, יקפוץ אל המיטה לצד עדי, שם יישן אורי. אלונה הקטנה תתהפך, תניח את ידה בפרוותו והוא יגרגר לה חלום חתולי, תירדם חזקה, לא תשמע את עדי מכסה, מסדרת את האצבעות, נצמדת לכתף של מתן:
– איש שמירה, נכון, מתן?
– הכי אישי שיש. מתן ילטף את אוזנו המצולקת. – היית צודקת שצרחת עלי. וטוב שיילדתי עליו שלושה ימים. חתולים כאלה זהב.
– הוא זהב, תראה איך זורח.
יונתן ירחרח את ידה, יימתח לצד אלונה, זרוע סביב. עדי תכבה את האור, תקרא למתן, תסגור לאט את הדלת. הילדים שלה אף פעם לא פחדו מחושך תמיד היה עם יונתן, ולידו לא צריך לפחד.
