בית של נייר “שירה, נאחר!” “אבא, רגע!” שירה קפצה על רגל אחת, מנסה לגרוב גרב. הגרביים שלה הצחיקו אותה. כל גרב בצבע אחר אחת ורודה, אחת ירוקה.
– שָׁלוֹם, אני שְׁכֵנָה שלך מקומה למטה. סליחה שאני מפריעה. – אין בעיה, אני אחליש את המוזיקה, – ענתה הצעירה חלוק דק לובשת, כוס יין בידה. –
Life Lessons
חגיגה אצל קרובי המשפחה כניסה ללא גבולות היה חורף בתל אביב. ריח של שמפו, יין מוסקט וטיפונת קלמנטינות למרות שאיש לא קילף קלמנטינה אמש מילא את הדירה.
פנימייה לבת שלי נועה התחתנה עם רמי לפני ארבע שנים, וזה היה בדיוק אותו נישואין שאומרים עליהם “נמל מבטחים”. אחרי כל ההשפלות והלילות הלבנים עם
תקשיבי, אני רוצה לשתף אותך במסע האישי שלי, שהיה לא פשוט בכלל, אבל היום אני מסתכלת אחורה ומרגישה כל כך הרבה הכרת תודה. אז ככה, כשהייתי בת 45, פתאום החיים קרסו עליי.
שדה תעופה חלופי – את שומעת אותי? הקול שלו היה שקט, כמעט מתנצל. כמעט. מרים, אני מדבר אליך, את שומעת אותי בכלל? שמעתי. תמיד שמעתי אותו.
הדסה! למה את מתעכבת כל כך? אני מחכה, מחכה! תתיישבי כבר נעמי, השכנה של הדסה, התמקמה על הספסל הקטן והסיטה תיקה הצידה. ובאמת, איזה ערב נהדר!
במקומה רונית, אמא החורגת, ראתה מצוין שרותם ממש לא בעניין של להתחתן עם אלעד לא כי יש לו ילדה קטנה בבית, ולא בגלל הגיל. הסיבה האמיתית? רותם פחדה ממנו פחד מוות.
– שלום, שירה! סליחה על ההפרעה, אני השכנה שלך מלמטה. – אני מיד אוריד את המוזיקה, – ענתה הבחורה בחיוך לבוש חלוק קל. בידה החזיקה כוס יין אדום. –
נועם הגיע למושב קטן בצפון הארץ כדי לבקר את דודתו האהובה. מאז שנפטרו הוריו, כמעט לא נותרו לו קרובים, וכל שאר המשפחה התפזרה ברחבי ישראל. רק דודה תמר נשארה