תמרי, נאחר!
אבא, אני כבר באה! תמר דילגה על רגל אחת, משחילה גרב.
הגרביים היו מצחיקים, כל אחד צבע אחר. אחד ורוד, אחד ירוק. הדודה של תמר, מיכל, קנתה לה אותם. וגם סניקרס, כל אחד בגוון שונה כי ככה עכשיו טרנדי, היא אמרה.
לתמר מיכל תמיד האמינה. היא הייתה הדודה המגניבה והמתוחכמת. תמיד אמרה שאם הטבע לא חילק יופי, יש דרכים אחרות לבלוט.
על יופי, תמר לא ממש הסכימה עם מיכל. מה יש? לא כל אחת צריכה להיות דוגמנית. מיכל, דקה “כמו קיסם” כפי שסבתא תיארה, שיער כהה ועיניים אפורות הייתה בולטת כל כך, שלתמר רק נותר לחייך כשהלכו יחד ברחובות תל-אביב.
לא שמים לב אליך? תראי איך כולם מסתכלים!
מי? מיכל נעצרה והתחילה להביט לצדדים.
באותם רגעים תמר הייתה צוחקת מכל הלב. בעצם, מיכל עוד ילדה. אולי מבוגרת מהאחיינית, אבל לידה תמר הרגישה כמעט מבוגרת בעצמה.
נאיביות כזאת הדהימה את תמר.
הוא אמר לי שהוא מחבב אותי! תמרי, אני לא יודעת מה לעשות!
ואת מחבבת אותו?
בטח! אבל אני מפחדת!
למה?
הוא יפה מדי. כל הבנות במשרד אחריו, ויש בו משהו שגורם לו לחשוב שאני מיוחדת. זה מגוחך!
מיכל, את מהממת וחכמה! ברור שמגיע לך להרגיש אהובה.
זו שאלה רטורית. כמה שתמר ניסתה, לא הצליחה לפצח את חומת חוסר הביטחון של מיכל. לפעמים זה ממש הכעיס אותה, אפילו עד דמעות.
ילדה שלי, קשה לפרק דפוסים שנבנו כל החיים. דני, אבא של תמר, היה מנחם אותה, מניד בראשו.
דפוסים של מי, אבא? ולמה? את לא חינכת אותי ככה!
אני לא, אבל היו לה מורים אחרים.
ומיכל? אבא, אתה מדבר על סבתא, נכון? למה אף פעם לא מדברים על זה ישירות?
מה אגיד לך, ילדה? שאמא שלי לא חינכה אותה נכון? זה יעזור למישהו? את כבר גדולה, את מבינה מה זאת הערכה להורים. אמא שלי גידלה אותנו לבד בירושלים, רק אח”כ היה לה בעל שני. אני תמיד אהבתי את יעקב, הוא היה בשבילי כמו אבא. הוא סבל ממני עד שהתרגלתי אליו, אחר כך נתן לי הרבה שכל ישר עוד לא ברור לי כמה. ובייחוד, לא נתן לאמא להתערב בגידול שלי. הוא אמר שגברים מחנכים גברים.
ולמה עם מיכל זה לא היה ככה?
היה. אבל שם העיקרון עבד לרעתו ילדה, אז אמא שלך גידלה אותה כרצונה. אל תשפטי אותה, גם לה היו מניעים משלה.
כמו מה, אבא? אני מסתכלת על מיכל והלב שלי נשבר! היא כל כך טובה, זהירה מדי, ו… חסרת ביטחון, אפילו אומללה לפעמים. היא פוחדת מהכל! אנשים מרתיעים אותה! למה?
את יודעת, תמרי, אמא שלי תמיד פחדה על מיכל, פחד אובססיבי. ליוותה אותה עד סוף התיכון כמעט. אולי זה מאיפה שזה בא. מיכל הייתה קשה לה. אני זוכר, אמא הייתה במעקב בהריון שלה הרבה זמן. דווקא אז התחברתי ליעקב שני גברים שדואגים לאישה עם בעיות, קירב אותנו. ראיתי איך הוא מכין לה מרקים ומלא דברים, מתאמץ בשבילה. אולי אז באמת הבנתי מה זו אהבה ומה תפקידו של גבר בבית. יעקב לא היה דברן, את לא תזכרי אותו, חבל.
אני לא זוכרת, אבא… רגע, אני כן זוכרת את הסוס נדנדה שהוא בנה לי.
נכון, הוא עבד עליו בזמן שחיכינו לך. קייץ קשה היה, אבל היה חשוב לו להספיק לפני שתיוולדי.
איפה הסוס היום?
בעליית הגג. כשיהיו נכדים נוציא.
אבא!
מה? פעם תעשי אותי סבא, לא?
לא בזמן הקרוב!
תודה לאל!
אבא!
מה עכשיו אמרתי?
דני היה מתגונן בצחוק מול בתו, וכל פעם מופתע מחדש. תמיד היו עניינים במשפחה שלהם. מיכל, כילדה, אפילו קראה לבית שלהם “בית נייר”.
למה בית נייר, מיכלי?
דני, היה בתיכון, רזה, עם אקנה, תמיד עסוק, אבל מצא זמן לאחות הקטנה. היא שיעשעה אותו.
כי הוא כמו הטוליפ הזה שבנית! היא החזיקה פרח נייר צבעוני. תראה איזה יפה! ואם ככה?
שמה את הפרח על כף היד, ומחאה עליו בכף השנייה.
למה?! דני קפץ מרעש ההכאה, המום.
ריק מבפנים! תראה? תעשה עוד אחת!
גם עליה תכה?
לא. רוצה להראות משהו.
פלסטלינה צבעונית נדחפה בקושי לתוך הטוליפ הנייר, ומיכל השקיעה, עד שמילאה אותו כולו.
רואה? עכשיו אי אפשר למעוך אותו. הוא מנייר אבל חזק. והבית שלנו? לו חסר פלסטלינה מבפנים.
דני, נפעם מהעומק שלה, סובב פרח הנייר המלא, נבוך מהחכמה של הילדה הקטנה.
את האומנות הזו הוא למד מאורלי, שכנתו לספסל בבית הספר בחורה שלעולם לא ישבה בשקט.
הידיים מגרדות לי, חייבת להעסיק אותן כשאני חושבת.
תחת אצבעותיה הזעירות הנייר קיבל חיים, וכבר בשיעור הראשון הייתה ציפור, לפעמים צפרדע, ולפעמים זר פרחים כולם מנייר. המורים ידעו אורלי תמיד עונה, אז מה אכפת להם אם היא מקפלת נייר? העיקר שתלמד.
דני אסף את היצירות והביא הביתה למיכל הקטנה, שהתלהבה כל פעם מחדש.
איך היא עושה את זה?
רוצה שאבקש ממנה להראות לך?
כן!
ואז דני היה מבקש רשות מאמא לקחת את מיכל לפארק. להביא את אורלי הביתה? בחיים לא. אמא לא תסכים.
ליאורה, אמא של דני ומיכל, הייתה אישה נוקשה, לפעמים אפילו מדי. דני אהב אותה, ניסה תמיד להסביר לעצמו שזה מתוך דאגה.
דני! צריך לחשוב על העתיד! אתה אחראי על עצמך, אף אחד לא חייב לך כלום. אני גידלתי אותך, עכשיו תשקוד לבד. יש לי את מיכל, ואל תסמוך על יעקב הוא רק אב חורג, מקווה שאתה מבין.
דני לא התווכח, ידע אם יקרה משהו, יעקב לא ינטוש. הוא כבר מזמן לא קרא לו “אבא חורג”, גם לא מול זרים. אבא זה הוא, הגבר השקט, קצת קשוח.
הוא ידע, שהשיחות שאמא ניהלה איתו כשיעקב לא היה היו נקטעות על ידו מיד. יעקב האמין שמשפחה זה הכל, ושהכל צריך להיבנות כך שיהיה טוב לכולם.
אבל דני הבין מהר מה שטוב לאחד, לא תמיד טוב לאחר. איפה שאבא אמר שצריך לאהוב ולפנק, אמא חשבה שעדיף קשיחות, ואולי אף להשתמש בפחד…
ליאורה פחדה על הילדים ללא הפסקה. גם על דני, פי עשרים וחמש שקלים, כי היה “מקרה”. כשנולדה מיכל, נעשה הפחד האובססיבי רפרן יומיומי.
מי יודע מי יפגע במיכל!
היא לא סמכה על אף אחד, לא על חברותיה של מיכל, לא על מורים, מאמנים היקשרות רגשית? מה פתאום.
ולמה זה כך, דני לא ידע עד זמן מסוים. ראה איך אמו רצה, מחפשת שליטה: החליפה עבודה כדי שתוכל לאסוף את מיכל, למדה נהיגה כדי להסיע אותה לחוגים, לא רצתה שתשאר לבד. עד שמיכל גדלה קצת, לדני כבר הייתה חיים משלו.
ובחיים שלו היו הרבה דברים… אורלי… ולבסוף ילדה קטנה שלו ושל אורלי. ליאורה כמעט התעלפה כששמע לא הייתה מוכנה להיות סבתא לפני שדני יחגוג עשרים וחמש.
דני! למה הכל כל כך מוקדם? יש לך את התואר… ליאורה רעדה במטבח, חיבקה את עצמה.
אמא, אני כבר לא ילד. אני אחראי למעשים שלי. אורלי בהריון. ממני. מבינה?
אפשר היה להיזהר! וגם עכשיו, לא מאוחר…
אמא, די. אל תגידי דברים שאי אפשר לקחת חזרה. כבר שמעת מספיק. תחשבי על מה שאמרתי.
דני קם, נפרד מהאחות, ופסע אל יעקב.
יעקב היה כבר חולה חצי שנה. סבל נורא, בשקט, שלא להטריד את ליאורה ומיכל. רק לדני סיפר לפעמים.
הפעם, הוא לחץ את ידו של דני, אפילו חזק מדי, והניח בידו מפתחות הדירה.
נסדר את הניירת השבוע. את הבית בכרמיאל נשאיר לאמא ולאחותך, שם המחירים רק עולים, לא יהיו בחסר. אתם תישארו בדירה הזאת, לילד שלך צריך בית יציב, חזק, אמיתי. הבנת?
תודה אבא…
יעקב לא זכה לראות את תמר. היא נולדה שבוע אחרי שהוא הלך לעולמו, בשקט. דני קיבל עליו לנהל את המשפחה, ומיכל סוף סוף, נשמה קצת.
היא ידעה תמיד שדני שומר את אותו טוליפ נייר מעל שולחן העבודה.
למה? מיכל נגעה בעלי הנייר.
זה מזכיר לי למלא את החיים שלכן, ולא להשאיר ריק.
זה קשה, דני. לא תקבל ממנה הקשבה.
לפחות אנסה.
כן… מיכל נהגה להעביר נושא.
עם ליאורה, החיים היו מסובכים. אחרי שיעקב מת, כאילו סגרה דלת בנשמה שלה. מיכל לא הבינה, דני מיד הכיר את הדינמיקה הוא זכר כשהאבא הביולוגי עזב, את הבכי, את הכעס. הוא תמיד היה “שריון”.
אתה אטום, בני! אני בוכה, לך עין לא נרטבת. לא כואב לך עלי?
רק כשהייתה רואה אותו מתאפק, נרגעה.
לא טעיתי בך, בן שלי. בוא הנה, גם אמא אוהבת אותך!
הוא ניסה להגן על מיכל, לכן לא גר יחד עם אמו אורלי הייתה עדינה מדי, שבירה כמו יצירות הנייר שלה.
בן, אמרתי לך! מזל שתמרי נולדה בריאה! מסכנה אורלי, עם לב חולה… בשביל בחורה צעירה זה לא אמור להיות… ואתה קורע את עצמך בין הכל. תראה כמה משמעות יש לבחירות בחיים…
דני היה חורק שיניים:
אמא, די! אחרת נריב.
מה פתאום, בני? אין לי כוונה לפגוע!
מספיק… היה לוקח את בתו, וממהר ללכת, לפעמים שוכח לשאול את אחותו מה שלומה.
אבל מיכל אף פעם לא התלוננה. היא דמתה מאוד לאביהּ שקטה, עמוקה, סגורה לכולם חוץ מהאמא והאח.
והיחסים עם אמא על קרח דק. כל פסיעה לא נכונה, והבידוד הנפשי משתלט.
אורלי נפטרה חמש שנים אחרי תמר. בוקר אחד היא פשוט לא קמה. דני, שקם בשקט כדי לא להפריע, קפא כשהבין מה קרה. העולם עצר, מחשבה אחת הדהדה: “תמרי!”
נכנס לחדר הילדה הדובה האפורה האהובה הייתה שם. תמר בילה אצל הסבתא. הוא התיישב ומירר בבכי נורא, לא יודע איך להתמודד.
חודשיים היה בשוק. “תפקד” איכשהו, דאג לתמר, שלרוב הצמדת אליו, דוממת. היא לא שאלה כמעט דבר. עד שיום אחד ראה אותה יושבת בחדר ההורים, מחבקת את הדובה ומדברת אל התמונה של אמא. דני הבין שהיא מבינה הכול.
הוא חיבק אותה, שאל:
מי סיפר לך?
סבתא. ואמרה שלא אדבר איתך על אמא, שלא יכאב לך.
הוא חיבק אותה בעדינות.
תמרי, את תמיד יכולה לדבר איתי על אמא, בסדר? אף אחד אחר, רק אני.
כשהתפרצה בבכי, הבין כמה סבלה.
הכעס על אמו גדל כשמיכל הגיעה אליו בלילה, רטובה מן גשם אורנים.
מיכל! מה קרה?
כואב לי… היא קרסה עליו בידהּ.
אחרי חצי שעה באה ניידת. מיכל נרדמה במיטת תמר. הוא ראה את החבורות למחרת.
זה… אמא?
היא הנהנה, בוכה.
אל תחזיר אותי אליה. עכשיו, בבקשה! אני מפחדת…
הייתה דממה. הוא ידע שאם לא יגן עליה עכשיו לעולם לא יסלח לעצמו.
ספרי לי, ואז נחשוב מה לעשות. אני מבטיח שאף אחד לא יפגע בך עוד. את מאמינה לי?
היא הנהנה סוף-סוף.
אמא גילתה שאני נפגשת עם רועי. זוכר אותו?
ההוא עם התלתלים? דני דחף לה סנדוויץ’.
כן. ממש לא היה לנו משהו רציני. ממש סתם, יצאנו לקולנוע ואז לפארק. הוא אפילו לא ניסה לנשק אותי!
לא צריך לצעוק. אני לגמרי איתך. מה קרה ביניכן?
היא צעקה עלי, טלטלה אותי… אמרה דברים איומים…
היא חיבקה את רגליה, ברחה פנימה, אמרה אני לא רוצה לחזור על זה. למה היא עושה לי ככה? תמיד הייתי ילדה טובה, הקשבתי לה, אפילו לא באמת חשבתי על קשר רציני, והיא צועקת שאהיה אמא לא נשואה כמו אתה…
היא התפרקה, בכתה בבכי מר והוא פשוט הושיב אותה על ברכיו, מחבק.
די, מתוקה, הכל בסדר, אף אחד לא יפגע בך, אף פעם.
היא הביטה בו, הוא חזר והבטיח אף אחד, גם לא אמא. הבטחתי לאבא, אני מחויב. תסתדרי עם תמרי עד שאחזור מאמא? תאכילי אותה?
כן.
השיחה שלו עם ליאורה הייתה מהקשות. היא דרשה, התחננה, בכתה והוא עמד בשלו.
אמא, מיכל נשארת איתי.
יש לה מבחנים! אולימפיאדות! סוף סמסטר! נכנסה ללחץ.
אמא, במקום להשתגע על ציונים, תראי לא מצאת אותה כל הלילה! מה אם לא הייתה באה אליי?
חשבתי שהיא ישנה בבית!
את, בשליטה עיוורת, איבדת קשר למציאות. לא חשבת שאנחנו בני אדם, לא בובות.
על מה אתה מדבר, בן!
אימא, ספרי, מתי שאלת אותי בפעם האחרונה איך אני באמת מרגיש? אחרי שאורלי איננה? אתה מדברת איתי כמו בוס, לא כמו אמא. גם עם מיכל. אנחנו הילדים שלך, לא העובדים שלך! ואת, תסלחי לי, על זה לי יש זכות לשפוט את לא ממש אמא. גם כשבתך בוכה בקצה השני של העיר, את רק חושבת על ציונים… די!
תפסיק כבר! אני האמא!
זה לא מצדיק לשבור לה את הלב! דני נרגע פתאום, ראה אותה לראשונה מבולבלת, חסרת עוגן.
הוא אחז בכתפיה, הביט בעיניה.
אמא, את רוצה להיות לבד? אני לא מאיים, רק אומר אם תמשיכי ככה, תאבדינו אותנו. אני לתמיד עם מיכל. ומה תעשי אז?
נשק לה במצח, ירד שתי קומות, והתיישב עייף על מדרגה מוכרת.
כמה פעמים דילג עליהן? לא ספר אפילו. כל פעם מצב אחר. עכשיו גם כוח לזוז לא היה לו. ישב וניסה לספור את המדרגות.
הטלפון העיר אותו, הוא קם, עלה לסוף המדרגות, ספר בשקט ונסע הביתה. עכשיו ידע מה לעשות.
הדרך עבדה. ליאורה לא החזיקה בפסק זמן אחרי יומיים הגיעה לנסות להשלים עם בתה.
זה לקח שנים פיוס איטי, מורכב מעליות וירידות.
הילדים גדלו. מיכל סיימה לימודי וטרינריה, החלה לעבוד בקליניקה טובה. תמר עושה חיים ומחכה לראות אילו חיות חדשות תביא דודה מיכל הביתה.
מיכל, זה נחש!
נו, אולג, תראה איזה מתוק! מה מפחיד? בוא תלטף, רק טיול מחר מחזירים לבעלים!
יש לו גם שם?
בטח, דניאל.
תמר צוחקת, מאיימת להמשיך דרכה של מיכל.
זה עוד חסר לי! דני, משתומם בצחוק.
בית, עבודה, מפגשים עם אמא בקצת מבוכה. מיכל ממשיכה להתקדם, תמר מבקשת מהאבא להכיר לה מישהו מתאים ואין תשובות.
ואז, הפתעה:
אני רוצה להכיר לכם את החבר שלי מיכל מסמיקה.
מיכלי! הגיע הזמן! תמר מחבקת אותה.
והנעל, שסבל בתעלולי החתול של מיכל, נמצא סוף סוף.
מוכנה!
באמת? דני מרגיע, אפשר לא למהר. מיכל לא תסלח בכל מקרה!
אבא, יש לנו עוד חצי שעה!
ראו אותם כבר מרחוק בטיילת.
אבא, זה הוא? עם התלתלים?
תמר לחשה חזק מדי. מיכל הינהנה בחשאי לאחיינית.
רועי.
דני.
לחיצת יד, חיוך.
תמר.
עם התלתלים! רועי צוחק, לוחש למיכל, אל תעשי פרצוף, תחייכי אלי. אני רק רוצה לראות אותך שמחה! וואו, מאיפה הסניקרס האלה?
תמר מגחכת עם דני, ורק עכשיו קולטת ששינוי התרחש אצל מיכל במקום קשיחות, יש ברק של כסף בעיניה. זה היה יפה כל כך, שתמר מחאה כפיים.
מה? אנחנו כולנו טיפה מוזרים במשפחה. תתרגל.
הרגעת אותי! עכשיו אני יודע שאני משתלב בלי בעיה… במשפחה?
משפחה, רועי, משפחה! תמר קורצת לדודה, ותופסת את אביה בזרוע.©רועי פתח את התרמוס והוציא כוסות קטנות.
תה מנטה לפיקניק הראשון שלך במשפחה, הציע לכולם בנימה רצינית מדי, ואז פרץ בצחוק.
דני שיחק עם הרצועה של הסניקרס של תמר, מביט מחדש במשפחה שנאספה סביב שמיכה פשוטה. מיכל, במעיל כחול, חיבקה מגש עוגיות שהביאה מהבית.
תמר שלחה יד למצלמה הישנה, צילמה רגע, אפילו לא ניסתה לכוון. היא ידעה זיכרון מרצד לוכד הכל. הברק בעיני מיכל, החיוך של רועי, יד של אבא על גבה, הקול המרגיע של הגלים ממול.
רגע אחד קטן, שבו הייתה קלה כאוויר.
ואולי, חשבה תמר, ככה מרגיש טוליפ מנייר כשממלאים אותו באהבה הוא לא פוחד להימעך, כי סוף סוף יש לו לב.
בפנים התחילו לבקוע שוב צחוקים רמים. מיכל ציחקקה ונתנה לתמר דרקון נייר צבעוני, שהכינה בלילה. רועי ניסה באי-הצלחה לקפל צפרדע, דני עזר. כל אחד, בדרך שלו, גילה איך אפילו ממשפחה של בית נייר אפשר לבנות סירה שתשיט אותך הלאה.
והלב גדל לכולם, ולא היה שם רגע ריק.
על קצה האביב, כשהשמש חיממה גב של ילדה ונעלים צבעוניות רקדו על שפת המדרכה, תמר ידעה בסוף, אפילו בפרח נייר, צומחות שורשים.
