לפני זמן רב, בתשומת לב של הרבה דורות, זיכרתי את הסיפור של אביטל כהן, שליטה ישנה במנהגיה המוזרות. בכל שנה, בערב ראש השנה האזרחי (31 בדצמבר), היא הלכה למזכירת
שבו! אין לנו בבית! אמר בחשבון רועם. כן, הם באמת מצלצלים! קפאתי, קמתי מהספה. תן להם, השיב רועם. ואם זה מישהו חשוב? שאלה מִירִית. או יש עסקה?
איתי, בן ארבעה עשר, הרגיש שהעולם כולו מתנגד לו. יותר נכון אף אחד לא מצליח להבין אותו. שוב הוא המפזר! קראה בקול שורק דודה רונית, שגרה בקומה השלישית, תוך
בבוקר, שמעתי את קולה של אורילי. בעלה, שמעון, מתקרב אליה, מחבק אותה ומלחיש באוזנה: בוקר טוב, אילה. הוא נרדם מיד, שותק ונרדם שוב. אורילי נפתחת בעיניים, שוכבת
Jeg husker, hvordan jeg som fjortenårig gik gennem livet med følelsen af, at hele verden stod imod mig nærmere sagt, ingen ville forstå mig. Den der ballademager igen!
Mikkel var fjorten år, og det hele så ud til at stå imod ham. Mere præcist ingen ville egentlig forstå ham. Åh, den bølle! mumlede tante Klara fra tredje
Hey, du skal høre, hvad der skete med mig forleden det føles næsten som en lille dramaserie, så jeg fortæller dig i et afslappet tonefald, som om vi sidder
מתן בן כהן בן ארבע עשרה, והעולם כולו מתנגד לו. במקצת הוא פשוט לא מובן. שוב אותו שודד! מתלמדת דודה רונית מקומה שלישית, חוצה בחיפזון את החצר.
כאשר אורלי קיבלה במתנה בית החדש חתול בריטי שחור לגמרי, היא נשארה כמה רגעים בשוק הדירה הקטנה בת שני חדרים, אחת שצברה במאמץ, עדיין לא ערוכה.
כשהאורן חייך ועמד על ערמת המפתחות של דירתו, תמר חשה ברגע אפור: הבּסיס נפתח. אין קצוות להמתין לשם תואר, כי אף ליאונרד קפליני לא חיכה באוסקר כמו שתמר חיכתה