אז נועה לוי התיישבה על המקום הפנוי, אחרי שווידאה שהספסל נקי וששום גרגר אבק לא מאיים על השמלה הבהירה שלה. בידיה היה תיק יד לבן וחדש. כאן, בבית ההבראה, זה כבר הפך להרגל: אחרי ארוחת הערב לובשים אחד מהבגדים היפים ויוצאים לטייל. רוב הנופשים גם ככה מתהדרים בבגדים שלהם. אישה אחת הודתה: “איפה עוד אפשר, אם לא בחופש, ‘להוציא את השמלות לאוויר’? בבית אין לאן ללכת.”
בראייה היקפית היא ראתה שאורי מזרחי מתקרב, מתיישב לידה לאט ובנינוחות ואומר בקול שקט ונוגע ללב: “בואי נשתוק ביחד.” קול שהתמזג עם כל ההרמוניה של השקט והנוף היפה. מתחת לז’קט הבז’ נראתה חולצה לבנה, מכנסיים מגוהצים בצורה מושלמת, ושיער כהה מסופר כאילו יצא הרגע מהמספרה. השיבה במקדשים, כמו כסף, לא פגמה במראה שלו, אלא להפך, העניקה לו ביטחון ונוכחות מכובדת.
נועה שמה לב כבר לפני יומיים שבכל פעם שהם נפגשים הוא מסתכל עליה בצורה מיוחדת, ומפריד אותה משאר הנשים.
— איזה יפה אמרת: “בואי נשתוק ביחד,” היא אמרה, והעריכה את המשפט.
— איתך, נועה’לה, אפילו לשתוק נעים, למרות שאני תמיד שמח לדבר. אורי הסתובב אליה בחצי סיבוב, כדי להקדיש לה את כל תשומת הלב שלו. נועה מצאה חן בעיניו כבר מהמפגש הראשון.
גם היא פנתה אליו, ובעיניה היה מבט חם.
— דרך אגב, חיכיתי לך אתמול בריקודים, אבל לא באת… את לא אוהבת לרקוד?
— למה לא? דווקא כן, אבל אתמול טיילתי. בערב האוויר הרבה יותר רענן, ופשוט בא לי לנשום ולנשום.
— לא ידעתי שאת אוהבת טיולי ערב. הוא נגע בידה בתנועה כמעט בלתי מורגשת. נועה הרגישה ניצוצות קלים מהמגע. עיניו החומות של אורי הביטו בה בתקווה ליותר.
— אני מזמין אותך הערב לטיול במסלול פרטי, — המשיך. — גיליתי אותו בעצמי, יש שם נוף מהמם: רואים את הרי הגליל מצוין. אבל לא היה לי עם מי לחלוק את תחושת היופי… ועכשיו יש — איתך. הוא לחץ קלות את ידה, כאילו מסר אות להמשך חיזור נמרץ.
“למה לא,” חשבה נועה, “סתם טיול. וחוץ מזה, ללכת לבד רחוק זה מסוכן, וכשיש גבר לצידך, זה הרבה יותר בטוח.” היא הביטה בזוג שעבר ליד הספסל — גבר ואישה שוחחו בהתלהבות, והיה ברור שהם הכירו פה בבית ההבראה ועכשיו הם מבלים יחד בכיף.
— איזו יד יפה יש לך, נועה’לה, — הוא לא אמר, אלא כמעט לחש. הוא התקרב אליה עוד קצת, מתפעל מהפרופיל שלה.
היא לא רצתה לשאול אם הוא נשוי; בדרך כלל רוב האנשים כאן לא פנויים, ואת ההיכרויות הם מצדיקים ברצון לחידוש ולחוויות חדשות. אבל כרגע היה לה נעים, באופן מפתיע, לשבת על ספסל עם גבר שברור שהיא מוצאת חן בעיניו, ושהוא הבחין דווקא בה בין כולם.
— בואי, נטייל ממש עכשיו, — הציע הגבר. — נדבר, ובערב אני מזמין אותך לבית קפה. אורי הושיט לה יד בחן ועזר לה לקום.
היא הסכימה מיד בלי היסוס, לקחה את התיק הלבן ואחזה בזרועו. אחרי חמישה צעדים, בקלות ראש כמו ילדה, היא הניפה את התיק והוא נשמט מידה. התיק נפל לתוך שלולית קטנה שנשארה אחרי הגשם. נועה קראה “אוי” בהפתעה, בגלל הניגוד: תיק לבן כשלג מונח בבוץ.
— לא נורא, עוד רגע הוא יהיה כמו חדש, — אמר אורי, הרים את התיק בזהירות והניח אותו על הדשא. נועה שלפה מגבונים והחלה לנקות, אבל כתמים מטושטשים עדיין נשארו.
— אני אלך לחדר ואשטוף אותו, — אמרה נועה.
— אז אני אחכה לך, — הציע אורי. — או בואי ככה, — הוא כבר עבר לפנות אליה ב’את’, — אני מחכה לך אחרי ארוחת הערב באותו מקום… טוב?
היא הנהנה ומיהרה לחדר, כשהיא מחזיקה את התיק בריחוק כדי לא להתלכלך. נועה שטפה היטב את התיק הלבן החדש, שקנתה במיוחד לפני הנסיעה לבית ההבראה. ולמרות שכל עקבות הלכלוך הוסרו, בכל זאת נדמה היה שהתיק הפך למלוכלך, ואיבד את המראה החדש.
היא נזכרה בהצעה של אורי לטיול הערב, במבטו שרמז על המשך, והרגישה טעם לא נעים. בכל השבוע, בפעם הראשונה, צצה בה תחושה של משהו לא נעים ומעצבן. פתאום היא השוותה את הקשר שלה עם אורי, שנראה לה לגמרי תמים, לתיק שנפל לבוץ.
הטלפון צלצל.
— אמא, דניאל ונועם לא נותנים לי להכין שיעורים, — היא שמעה את קולה של בתה הצעירה, יעל, ומאחוריו צחוק.
— מה אתם עושים שם? — שאלה את בתה, כאילו חזרה למציאות.
— נועה, זה אני, — נשמע קולו של אסף לוי, בעלה. — הבאנו את הנכדים, והחלטנו פה לאפות עוגה, אבל יעל מתנגדת, אומרת שנטנף את כל המטבח.
— אסף, תקנה בסופר משהו טעים לילדים, ואני אגיע ואאפה עוגה, אולי אפילו עוגת קרם.
— תגיעי כבר, כולנו מתגעגעים, — אמר אסף. ואז הוסיף בשקט: — ואני הכי מתגעגע. אם תרצי, אני נכנס לרכב ממש עכשיו ונוסע אליך.
— נשאר רק קצת, תהיו סבלניים, גם אני מתגעגעת. תן לי לדבר עם יעל.
אחרי שדיברה עם הבת, אחר כך עם הנכדים, ואמרה לבעל שהיא גם אוהבת אותו, היא שמה לב שהיא מאחרת לארוחת הערב. היא החליפה בגדים במהירות, לקחה את התיק, סובבה אותו בידיים ווידאה שלא נשאר עליו אפילו כתם אחד.
— הנה, עכשיו טוב, — אמרה לעצמה במצב רוח טוב. ובכלל, היא בכלל לא צריכה לרוץ לטיול עם אורי הזה — את זה היא כבר הבינה בוודאות, כשהשוותה בין התיק שנפל לבוץ לבין הקשר שמתפתח ביניהם.
נועה הרגישה כמה היא מתגעגעת לבעל, לילדים ולנכדים… היא הרי נסעה כדי לנוח מהם, ועכשיו היא כל כך שמחה לשמוע את הקולות שלהם, והיא הייתה שמחה לראות את אסף במטבח, מנסה לאפות עוגה לנכדים. היא נזכרה איך אסף רצה להפתיע אותה ביום האישה עם יצירת מופת קולינרית — זה היה נעים ומצחיק לראות כמה שהוא לא מיומן. מצחיק, אבל כל כך חמוד ומשמח.
— אני לא אסע באוטובוס, — החליטה. — אני אגיד לאסף שיבוא לקחת אותי כשהנופש ייגמר, ואז, באותה הזדמנות, אראה לו איזה מקומות יפים יש כאן, נטייל יחד. לא צריך לנו שום ‘תיק מלוכלך’.
