באותו לילה נגה הייתה אמורה לישון בפעם האחרונה לצד ננה. בבוקר היו אמורים לקחת את הכלבה לחווה, אבל בשעה ארבע הופיע איש במדרגות הבניין, מישהו שידע שעובדי המאפייה מקבלים לפעמים משכורת במזומן.
נגה בת ארבעים ושבע. היא עובדת במשמרת לילה במאפייה בתל אביב, ושוכרת דירה קטנה בשכונת התקווה.
את ננה היא מצאה קשורה למוסך נטוש.
מכלבה רזה צמחה כלבה אפורה וחסונה שאנשים נמנעו ממנה רק בגלל המראה.
בעלת הדירה החדשה קפאה למראה הכלבה.
“על כלב כזה אין כלום בחוזה.”
“כשחתמנו היא הייתה קטנה.”
“או שהכלבה עוזבת, או שאני לא מחדשת את החוזה.”
נגה מצאה חקלאי במושבה באזור הגליל. הוא הבטיח חצר ומלונה.
אבל בתמונה שמאחוריו הבחינה נגה בשרשרת קצרה.
כל הערב היא התלבטה.
בשעה ארבע לפנות בוקר היא חזרה מהמאפייה.
במדרגות הבניין האור לא דלק.
ננה, כמו תמיד, חיכתה מעבר לדלת.
ברגע שנגה פתחה, מקרן חשוכה קם איש.
היא זיהתה את עובד המאפייה לשעבר, שפוטר לאחרונה על גניבות.
“תני את התיק.”
“אין בו כלום.”
“אני יודע שהיום שילמו משכורות.”
הוא התקרב.
ננה יצאה למדרגות והתייצבה מול נגה.
היא לא תקפה.
רק הורידה את הראש.
האיש היכה את נגה על היד. הטלפון נפל על המדרגות.
ננה נבחה.
מלמטה נפתחה דלת של שכן.
האיש חטף את התיק וזינק מטה.
ננה רצה אחריו.
נגה הרימה את הטלפון ושמעה חבטה.
כשירדה למטה, האיש עמד ליד דלת המרתף. ננה מולו.
אבל היא לא הביטה בגנב.
היא ריחחה את החריץ מתחת לדלת הנעולה ונאנקה.
מן המרתף נשמעה דפיקה חלושה.
“מי שם?”
“בבקשה… תשחררו אותי…”
זה היה קול של ילד.
האיש מיהר ליציאה.
השכן ניסה לעצור אותו, אבל הוא נמלט.
נגה התקשרה למשטרה ולמנהל הבניין.
דלת המרתף הייתה נעולה במנעול חדש. בזמן שחיכתה לעזרה, ננה שכבה ליד החריץ ונאנקה בשקט, כדי שהילד ידע שהוא לא לבד.
כעשרים דקות אחר כך הדלת נפתחה.
בפנים ישב ילד בן תשע, נכדתה של בעלת המאפייה.
התברר שהעובד לשעבר פגש אותו ליד הבית, פיתה אותו בכח藻 לרדת למרתף, והתכוון לאלץ את סבתו להביא כסף.
אבל נגה חזרה מוקדם מהצפוי.
האיש נתפס באותו יום בתחנת האוטובוסים.
את התיק של נגה מצאו ברכבו.
למחרת בבוקר בעלת הדירה באה בעצמה.
“שמעתי על הלילה. הכלבה יכולה להישאר.”
נגה הביטה בה ארוכות.
“אתמול היא הייתה בעיה.”
“שיניתי דעה.”
“ואני שיניתי תוכניות.”
תוך חודש מצאה נגה בית קטן בשכונת התקווה. המטבח היה ישן, הרצפות חרקו, אבל בחצר צמח עץ תפוח.
לחקלאי היא התקשרה בעצמה.
“אני לא אביא את ננה.”
“למה?”
“כי במקום שראיתי בתמונה, הייתה שרשרת.”
בעלת המאפייה עזרה לשלם את הפיקדון.
“לא על כך שהכלבה שלך הצילה את הנכד שלי,” אמרה. “אלא על כך שאת בעצמך לא ברחת.”
הילד אחרי האירוע פחד ממרתפים וממדרגות חשוכות.
הפסיכולוגית הציעה לו לחזור בהדרגה למקומות הרגילים.
בפעם הראשונה ירד למרתף המאפייה יחד עם ננה.
הכלבה הלכה לאט, ונתנה לו להחזיק יד על הקולר.
כעבור כמה חודשים הילד צייר את ננה בתחרות בית ספר.
קרא לציור “אור מאחורי דלתות נעולות”.
נגה תלתה אותו במטבח.
בערב הראשון בחצר החדשה, ננה הביאה תפוח שנפל והניחה אותו לרגלי נגה.
“טוב,” צחקה האישה. “חצי שכר דירה תשלמי בתפוחים.”
לשרשרת לא היה מקום בחצר ההיא.
