HE
המדרכה בערה באוגוסט. ליהי קרסה כמו בובה בלי חוטים, ידה האחת עדיין אצורה על אצבעות התאומים שלה, והשנייה שמוטה לצד תיק הבד שהתרוקן ממנו כל מה שהיה לה בעולם
HE
במשך שתים עשרה שנה, כל החיים של יעל סבבו סביב אמא שלה. כשרבקה לקתה בשבץ שממנו לא באמת התאוששה, יעל לקחה חופשה מהעבודה כמנהלת חשבונות, ביטלה את התוכניות
HE
אני לא מצטערת. אפילו לא טיפה. למרות שאם להיות כנה לגמרי, זה לא קרה ביום אחד, וגם לא בחודש אחד. חמש שנים ניסיתי להיות האישה הרגועה, המבינה, זאת שמוותרת בשביל השלום.
HE
אסף זרק לי את המשפט הזה רגע לפני שטרק את הדלת של הדירה שלנו בחיפה. עמדתי שם, בת שלושים, יחפה על הרצפה הקרה של הסלון, והבטתי בנקודה שהשאיר על הקיר ליד המתג. "
HE
באותו בוקר נסעתי עם בעלי גיא לנתב״ג. הוא טס לכנס מקצועי בבאר שבע. כן, זה נשמע מוזר לטוס לבאר שבע, אבל החברה שלו הזמינה טיסות פנימיות לכל המנהלים הבכירים.
HE
יעל עבדה ביער הר מירון כמעט שלושים שנה. היא הכירה כל קרחת יער, כל שיח פטל, כל קול של ציפור. גם אחרי שבעלה נהרג בתאונת ג'יפ לפני עשור, היא נשארה.
HE
לפני 18 שנה, בחדר לידה בתל השומר, הכול קרס בשנייה. הרופא משך כיסא לצד מיטתה של מיכל, אשתי, ואמר בשקט שבננו נולד עם תסמונת דאון. אני רציתי להסתכל עליה
HE
בשש וחצי בבוקר עוד היה נעים, אבל האוויר בהר מירון כבר הסגיר שמתקרבת חמסין. דחפתי את העגלה של לירי בשביל העפר שהכרתי בעל פה, זה שמתחיל מאחורי חניון הפקאנים
HE
אף אחד באולם לא באמת האמין שהילדה הרזה עם הפנים הבוערות והשמלה הפשוטה שייכת לתחרות. בעיקר לא כשעלתה לבמה עם תיק כינור חום ומרופט, כזה שרואים אצל סוחרים
HE
הזמזום של מקרר הגלידות הישן היה הדבר היחיד ששבר את הדממה. תרצה משכה באצבעותיה את חוט הסינר הקשיח. שלושים ושתיים שנה. שלושים ושתיים שנה של קפה שחור שהציל