הלילה הייתי צריכה לישון ליד ננה בפעם האחרונה. בבוקר היו לוקחים אותה למשק, אבל בארבע לפנות בוקר הופיע בחדר המדרגות מישהו שידע שעובדי המאפייה לפעמים מקבלים משכורת במזומן.
הייתי בת ארבעים ושבע. עבדתי במשמרת לילה במאפייה בתל אביב ושכרתי דירה קטנה בשכונת פלורנטין.
את ננה מצאתי קשורה למוסך נטוש. מהכלבה הרזה צמחה כלבה אפורה וחסונה שאנשים נמנעו ממנה רק בגלל המראה שלה.
בעלת הדירה החדשה קפאה כשראתה אותה.
“על כלב כזה אין שום דבר בחוזה”.
“כשחתמנו היא הייתה קטנה”.
“או שהכלב עוזב, או שאני לא מחדשת את החוזה”.
מצאתי חקלאי במושב ליד כפר סבא. הוא הבטיח חצר ומלונה. אבל בתמונה שמאחוריו ראיתי שרשרת קצרה. כל הערב התלבטתי.
בארבע לפנות בוקר חזרתי מהמאפייה. בחדר המדרגות האור לא דלק. ננה, כמו תמיד, חיכתה מעבר לדלת.
ברגע שפתחתי, מתוך הפינה האפלה קם גבר. זיהיתי את העובד לשעבר של המאפייה, שפוטר לאחרונה על גניבות.
“תני לי את התיק”.
“אין בו כלום”.
“אני יודע שהיום שילמו משכורות”.
הוא התקרב. ננה יצאה לחדר המדרגות ועמדה מולי. לא תקפה. רק הורידה את הראש.
הוא היכה אותי על היד. הטלפון נפל על המדרגות. ננה נבחה. מלמטה נפתחה דלת של שכן. הוא חטף את התיק ומיהר למטה. ננה רצה אחריו.
הרמתי את הטלפון ושמעתי חבטה. כשרצתי למטה, הוא עמד ליד דלת המרתף. ננה עמדה מולו. אבל היא לא הסתכלה על הגנב. היא ררחה את החריץ מתחת לדלת הנעולה והשתררה.
מהמרתף נשמעה דפיקה עמומה.
“מי שם?”
“בבקשה… תפתחו לי…”
זה היה קול של ילד. הגבר מיהר ליציאה. השכן ניסה לעצור אותו, אבל הוא נמלט. התקשרתי למשטרה ולמנהל הבניין. דלת המרתף הייתה נעולה במנעול חדש.
בזמן שחיכינו לעזרה, ננה שכבה ליד החריץ והשתררה בשקט, כדי שהילד ידע שהוא לא לבד.
אחרי עשרים דקות הדלת נפתחה. בפנים ישב ילד בן תשע, הנכד של בעלת המאפייה. התברר שהעובד לשעבר פגש אותו ליד הבית, פיתה אותו למרתף ותכנן לאלץ את סבתא שלו להביא כסף. אבל חזרתי מוקדם ממה שציפה.
תפסו אותו באותו יום בתחנת האוטובוס. את התיק שלי מצאו באוטו שלו.
למחרת בבוקר בעלת הדירה באה בעצמה.
“שמעתי על הלילה. הכלבה יכולה להישאר”.
הסתכלתי עליה ארוכות.
“אתמול היא הייתה בעיה”.
“שיניתי את דעתי”.
“ואני שיניתי תוכניות”.
תוך חודש מצאתי חלק מבית קטן בפלורנטין. המטבח היה ישן, הרצפות חרקו, אבל בחצר צמח עץ תפוחים.
לחקלאי התקשרתי בעצמי.
“אני לא מביאה את ננה”.
“למה?”
“כי במקום שראיתי אותה בתמונה, הייתה שרשרת”.
בעלת המאפייה עזרה לי לשלם את הפיקדון.
“לא בגלל שהכלב שלך הציל את הנכד שלי”, היא אמרה. “אלא בגלל שאת עצמך לא ברחת”.
הילד אחרי האירוע פחד ממרתפים ומחדרי מדרגות כהים. הפסיכולוגית הציעה לו לחזור בהדרגה למקומות הרגילים. בפעם הראשונה הוא ירד למרתף המאפייה יחד עם ננה. הכלבה הלכה לאט, ונתנה לו להחזיק ביד על הקולר.
אחרי כמה חודשים הילד צייר את ננה בתחרות בית ספר. קרא לציור “אור מאחורי דלתות נעולות”. תליתי אותו במטבח.
בערב הראשון בחצר החדשה ננה הביאה תפוח שנפל והניחה לרגליי.
“טוב”, צחקתי. “חצי משכר הדירה תשלמי בתפוחים”.
לשרשרת לא היה מקום בחצר ההיא.
