שירה התיישבה על המקום הפנוי, אחרי שווידאה שהספסל נקי ושאף גרגר אבק לא מאיים על השמלה הבהירה שלה. בידה היא אחזה בתיק יד לבן חדש. כאן, בבית ההבראה, כבר היה נוהג: אחרי ארוחת הערב לובשים אחד מהבגדים החגיגיים ויוצאים לטייל. רוב הנופשים גם כן מתהדרים בלבוש שלהם. אישה אחת אפילו הודתה: “איפה עוד, אם לא בנופש, אפשר ‘להוציא’ את השמלות? בבית אין לאן ללכת.”
בזווית העין ראתה שגיא התקרב, התיישב לאיטה לידה. “בואי נשתוק ביחד,” אמר בקול שקט ונוגע ללב, קול שהשתלב בהרמוניה של הדממה והנוף היפה. מתחת לז’קט הבז’ נראתה חולצה לבנה, מכנסיים מגוהצים בקפידה, שיער כהה קצוץ כאילו יצא עכשיו ממספרה. השערות הכסופות ברקות, כמו כסף, לא פגמו במראהו, אלא להפך – נתנו לו ביטחון וכובד ראש.
שירה כבר שמה לב לפני יומיים שבכל מפגש הוא מסתכל עליה בצורה מיוחדת, בולטת בין כל הנשים האחרות.
“איזה משפט יפה: בואי נשתוק ביחד,” היא אמרה, כי המשפט מצא חן בעיניה.
“איתך, שירי, אפילו לשתוק זה נעים, למרות שאני תמיד שמח לדבר.” גיא הסתובב אליה בחצי סיבוב, כאילו רצה לרכז בה את כל תשומת הלב. שירה מצאה חן בעיניו מהמפגש הראשון.
גם היא פנתה אליו, ומבטה החם הקרין רגש.
“דרך אגב, חיכיתי לך אתמול בריקודים, אבל לא הגעת… את לא אוהבת לרקוד?”
“מה פתאום, אני אוהבת לרקוד, אבל אתמול טיילתי. בערב האוויר עוד יותר צח, ופשוט בא לי לנשום ולנשום.”
“לא ידעתי שאת אוהבת טיולי ערב,” גיא נגע בידה בתנועה כמעט בלתי מורגשת. היא הרגישה עקצוץ קל מהמגע. עיניו החומות של גיא הביטו בה בתקווה ליותר.
“אני מזמין אותך הערב לטיול במסלול אישי,” הוא אמר. “מצאתי אותו בעצמי. יש שם נוף מדהים – רואים את ההרים היטב. אבל לא היה לי עם מי לחלוק את תחושת היופי… ועכשיו יש – איתך.” הוא לחץ קלות את ידה, כאילו נותן אות לחיזור רציני יותר.
“למה לא,” חשבה שירה. “סתם טיול. וחוץ מזה, ללכת רחוק לבד זה לא בטוח, וכשיש גבר לידך, זה הרבה יותר בטוח.” היא הביטה בזוג שעבר ליד הספסל – גבר ואישה שוחחו בהתלהבות, והיה ברור שהם הכירו כאן, בבית ההבראה, ועכשיו הם מבלים יחד בנעימים.
“איזו יד יפה יש לך, שירי,” גיא לא אמר, אלא כמעט לחש. הוא התקרב אליה עוד, מתפעל מהפרופיל שלה.
היא לא רצתה לשאול אם הוא נשוי. בדרך כלל, רובם כאן לא פנויים, ואת ההתעניינות שלהם הם מצדיקים ברצון לחידוש ולריגושים. פשוט היה לה עכשיו נעים לשבת על הספסל עם גבר שברור שהיא מוצאת חן בעיניו, ושהוא בחר דווקא בה.
“בואי, נטייל קצת עכשיו,” הציע גיא. “נדבר, ובערב אני מזמין אותך לבית קפה.” הוא הושיט לה יד באלגנטיות ועזר לה לקום.
היא הסכימה מיד, בלי שום התלבטות, לקחה את התיק הלבן ונאחזה בזרועו. אחרי חמישה צעדים, בקלילות ילדותית, היא הניפה את התיק ושיחררה אותו מהיד. התיק נפל לתוך שלולית קטנה שנשארה מהגשם. שירה קראה “אוי” מהפתעה ומהניגוד: תיק לבן כשלג מונח בבוץ.
“שום דבר נורא, עוד רגע הוא יהיה כמו חדש,” גיא הרים בעדינות את התיק והניח אותו על הדשא. שירה שלפה מגבונים והחלה לנקות. אבל הכתמים האפורים נשארו.
“אלך לחדר ואשטוף אותו,” אמרה שירה.
“אז אני אחכה לך,” הציע גיא. “או ככה,” הוא כבר עבר לקרבה: “אני מחכה לך אחרי ארוחת הערב במקום הזה… בסדר?”
היא הנהנה ומיהרה לחדר, מחזיקה את התיק רחוק מהגוף כדי לא להתלכלך. שירה שטפה את התיק הלבן החדש, שקנתה במיוחד לפני הנסיעה לבית ההבראה. נראה שכל עקבות הבוץ נעלמו, ובכל זאת היא הרגישה שהתיק הפך למלוכלך, כאילו איבד את החידוש.
היא נזכרה בהצעה של גיא לטיול הערב, במבטו שרומז להמשך, וטעם לא נעים עלה בפיה. בכל השבוע, בפעם הראשונה, היא הרגישה משהו מעצבן, שמרגיז אותה. לפתע היא השוותה את הקשר שלה עם גיא, שנראה כל כך תמים במבט ראשון, לתיק שנפל בבוץ.
הטלפון צלצל: “אמא, איתי ועומרי לא נותנים לי להכין שיעורים,” היא שמעה את קולה של הילה, בתה הצעירה, ואת הצחוק ברקע.
“מה אתם עושים שם?” היא שאלה, כאילו חזרה למציאות.
“שירה, זה אני,” נשמע קולו של אמיר. “הבאנו את הנכדים. החלטנו לאפות פה עוגה, והילה מתנגדת, אומרת שנצבע את כל המטבח.”
“אמיר, תקנה לילדים משהו טעים בחנות, ואני אגיע ואאפה עוגה, אולי אפילו עוגת קרם.”
“תחזרי כבר, כולנו מתגעגעים,” אמר אמיר. ואז הוסיף בשקט: “ואני יותר מכולם. אם תרצי, אני יכול לעלות עכשיו לאוטו ולנסוע אלייך.”
“נשאר רק קצת, תתאפקו. גם אני מתגעגעת. תעביר להילה.”
אחרי שדיברה עם הילה, אחר כך עם הנכדים, ואמרה לבעל שהיא גם אוהבת אותו, היא הבחינה שהיא מאחרת לארוחת הערב. מהר החליפה בגדים, לקחה את התיק, סובבה אותו בידיה ווידאה שלא נשאר עליו אף כתם. “עכשיו זה טוב,” אמרה לעצמה במצב רוח טוב. ובכלל, לא היה לה צורך לרוץ לטיול עם איזה גיא – את זה היא כבר הבינה, כשהשוותה בין התיק שנפל בבוץ לבין מערכת היחסים שמתחילה להתרקם.
שירה הרגישה כמה היא מתגעגעת לבעל, לילדים ולנכדים… היא הרי נסעה כדי לנוח מהם, ועכשיו היא שמחה לשמוע את קולותיהם, והייתה שמחה לראות את בעלה במטבח, מנסה לאפות עוגה לנכדים. היא נזכרה איך ביום האישה אמיר רצה להפתיע אותה ביצירה קולינרית – זה היה נעים ומצחיק, לראות את חוסר ההבנה שלו. מצחיק, אבל כל כך מתוק ומשמח.
“לא אחזור באוטובוס. אגיד לאמיר שיבוא לאסוף אותי כשנגמר הנופש, ובמקביל אראה לו אילו מקומות יפים יש כאן, ונעשה טיול ביחד. ואנחנו לא צריכים שום ‘תיק שנפל בבוץ’.”היא חייכה לעצמה, סגרה את התיק הלבן והניחה אותו בעדינות על המיטה. המגע עם הרצועה הרגיש פתאום כמו פרידה מהרעיון שנגמר לפני שהתחיל. היא שלפה את הטלפון וחייגה.
“אמיר,” אמרה בקול שהיה כולו צחוק נסתר, “אתה זוכר שאמרת שאתה יכול לעלות לאוטו ולנסוע? אז… בוא.”
היה שקט שנייה. אחר כך קולו, חם ומבולבל: “עכשיו?”
“עכשיו,” היא ענתה. “ואם תגיע מהר, נספיק לראות את השקיעה מהגבעה שמאחורי בית ההבראה. יש שם נוף מדהים. אבל לא היה לי עם מי לחלוק את תחושת היופי… עד עכשיו.”
היא ניתקה, לקחה את התיק, יצאה מהחדר והישירה מבט אל הספסל. גיא עדיין ישב שם, הרכין ראשו כשעבר לידו, ונענה להנהון קצר של ידידות. לא היה לה צורך בהסברים, וגם לא בכעס. רק משהו ריק ורגוע, נקי כמו התיק שעל זרועה.
כשהיא הגיעה לכניסה, ראתה את הפנסים של המכונית המוכרת מתקרבים. אמיר עצר, ירד, ובעיניו כבר הייתה אותה תחושת הרפתקה שיכולה לבעבע מתוך אהבה רגילה. שירה רצה אליו שני צעדים, עצרה, והניפה את התיק בגיחוך: “אתה מוכן לנקות כתמים אם הם יהיו?”
הוא חייך, פתח את הדלת ואמר: “אני מוכן להתלכלך איתך בכל מזג אוויר.”
ייתכן שמי שעבר שם ראה זוג מבוגר מטפס אל הגבעה, צוחק כמו נערים. וייתכן שראה רק שני צללים שהתמזגו בין ההרים השקטים. אבל שירה ידעה אמת אחת: לפעמים הדבר היפה ביותר הוא לא נופש, לא ריגוש, ולא שמירה על חידוש. הדבר היפה ביותר הוא לחזור הביתה אל הלב שבחרת – ולגלות שהוא עדיין בוחר בך, חזור וחזור, בלי כתם אחד.
