בחורף 1943, בבית חולים קפוא בגליל, כירורג עייף בשם יונתן מימון מוצא בשלג ילד גוסס שאין לו אף אחד בעולם מלבד ארנב ישן ומרופט. יונתן לא מנסה להצטייר כגיבור
יומן אישי, תש”פ”ו, תל אביב נעלתי את דלת הכיתה במפתח. הקליק המתכתי הדהד בחלל, כמו יריית פתיחה לשקט כבד. הסתובבתי אל עשרים וחמישה תלמידי י”
לא אתן את המפתח אתה קולט שבאמת עשינו את זה? לחשתי לשאול איתן, בעודי עומדת באמצע החדר הריק עם המפתח ביד. המתכת הייתה קרה וכבדה, ולחצתי אותו חזק עד שהשינים
ישנו פתגם נפוץ: “פשטות גרועה מגניבה.” פעם זה נשמע לי מוגזם, אבל המציאות הסבירה לי היטב מה מסתתר מאחורי המילים האלו. זה קרה לפני כחצי שנה, כשבבניין
נעלתי את דלת כיתת ההיסטוריה במפתח. קול המתכת נמהל בשקט כמו ירייה במרחב שמישהו כיבה בו את האור. הסתובבתי אל עשרים וחמשה תלמידי י”ב שהביטו בי בדריכות.
את כל עולמי גדי התיישב ליד העריסה, עיניו לא משות משיָנה של בתו, יעלי. הילדה שכבה על הצד, פיה קצת פתוח, נשימתה השקטה כמעט לא נוכחת, מרחפת בין הצללים שהטילה
האם אפשר להיות מאושרת בלי ילדים? סיפורה של אישה שהחליטה ללכת בדרכה מפגש שהפך את תפיסתי על אושר אל תרחמו עליי להיפך, אני חשה אושר אמיתי. לא מזמן, בדרך לתור
יש פתגם נפוץ אצלנו: “תמימות גרועה מגניבה”. פעם חשבתי שזה סתם הגזמה, אבל החיים לימדו אותי בדיוק למה מתכוונים. בערך לפני חצי שנה עברה לדירה מולנו שכנה חדשה.
נתח של אושר שירה פתחה בשקט את הדלת לחדר של בתה והציצה פנימה. נעמה ישבה על המיטה שקועה במשחקיה, מסדרת את הצעצועים האהובים עליה. ליבה של שירה התכווץזהו יום
יונתן, אני עדיין כאן: סיפור מוזר של אהבה ותקווה על שפת הים יונתן, אני עדיין נושמת. היא החליקה באיטיות לעברו, מים חמימים נוהים אחר גופה. תבטיח לי אל תקבור