Hver aften kom en rød kat op på min altan. Den mjavede, som om den bad om hjælp – gav mig hverken ro eller samvittighedsfred. Jeg var tæt på at ringe til
“נו, תראה לי את הכפרית שלך!” — לעגה האם, כשרגלה דרכה על סף האולם המרווח שטוף שמש הערב הרך. אבל למראה נועה, נאלמה. “את עובדת כרואת חשבון ראשית?”
**יומן אישי – דליה** “נו, תראה לי את הכפרית שלך!” – צחקתי לעצמי כשעברתי את הסף של האולם המרווח, שטוף שמש ערב רכה. אבל כשראיתי את שירה, השתתקתי.
— “את לא נוסעת להלוויה של אמא שלך. אני צריך את הרכב,” אמר הבעל. מירית קמה, לקחה את התיק ויצאה. לנצח.
הטלפון השתתק. נגה עמדה באמצע המטבח, מחזיקה אותו בשתי ידיה על החזה. דודה גלית דיברה בדיוק ארבע דקות — קול יבש, ענייני, בלי דמעה אחת. אורי ישב על הספה.
Telefonen var stille. Bodil stod midt i køkkenet og holdt den fast mod brystet med begge hænder. Tante Gitte havde talt i præcis fire minutter – stemmen
To uger hvæsede og kradsede Mulle, hun ville ikke lukke Mette ind i stuen til den gamle sofa. Mette var tæt på at give katten væk. Men da naboen hjalp
To uger havde Misse hvæset og kradset, uden at lade sin ejer komme nær den gamle sofa. Bodil havde næsten besluttet sig for at skille sig af med katten.
הטלפון השתתק. ורד עמדה באמצע המטבח, הצמידה אותו לחזה בשתי ידיים. דבורה דיברה בדיוק ארבע דקות – קול יבש, ענייני, בלי דמעה אחת. דן ישב על הספה.
הטלפון השתתק. ורד עמדה באמצע המטבח, מצמידה אותו לחזה בשתי ידיה. דודה גילה דיברה בדיוק ארבע דקות – קול יבש, ענייני, בלי דמעה אחת. דניאל ישב על הספה.
לשולחן הארוך היה צפוף ממאכלים יקרים ומשאננות. רונית הניחה לפני חמותה קערת מרק חרסינה ונסוגה צעד לאחור, מסדרת קווצה שהשתחררה מתסרוקתה. אורחיו של אורי –