הקול של הבד שנקרע מילא את חדר האוכל. לירון עמדה מול השולחן הערוך, אחזה בחולצת משי שקנתה לנועה לפני חודש בדיוק יום הנישואין, ופשוט קרעה אותה לשניים. "
כשהייתי בת שנתיים, אבא שלי נהג משאית הביטון שלו אל תוך מחסום בטיחות על כביש 6, והנסיעה הזאת לקחה גם את אמא שישבה לידו. סבא שלי, אבי מרגלית, היה זה שזיהה
השמש של שבע ועשרים בבוקר נכנסה דרך הווילונות הכבדים בפנטהאוז ברמת אביב, אבל בחדר השינה הגדול הזה, עם כל מה שכסף יכול לקנות, היה קר. לא קר מהמזגן.
הייתי כבר ארבע שעות על הכביש, בדרך מאילת לירושלים, כשקיבלתי מאמא שלי הודעה שגרמה לי לעצור בצד הדרך. “יעל, עדיף שלא תבואי היום ליום ההולדת שלי.
הווילה ברחוב הנרקיסים בהרצליה פיתוח הייתה מהמבנים שרואים בתמונות ולא מאמינים שבאמת גרים בהם. רצפת שיש איטלקי, נברשות ענק מקריסטל, בריכה שמשתפכת לכיוון הים.
HE
כרמית הייתה בת ארבעים ושבע וכפות ידיה היו מסומנות בשמן מנוע שכבר לא ירד גם עם אבן משמניים. המוסך ברחוב הרצל, בפתח תקווה, עדיין נשא את השלט "
היה יום שלישי בספטמבר, והגשם הדק כיסה את רחובות כרם התאנה באפור עמום כזה שמכירים רק בערים ליד הים בסתיו. אני, אילנה ברמן, בת שישים ושלוש, אחות מוסמכת בגמלאות
"באותו ערב אבא חזר הביתה עם גולש שלם מוחבא מתחת למעיל הצמר, ואני בת אחת עשרה לא הבנתי למה אמא שלחה אותי לבדוק שהתריס בסלון סגור לגמרי."
אני זוכר בדיוק את הרגע שבו אשתי, אורלי, הביאה את לונה הביתה מהמקלט ברחוב כצנלסון. כלבה קטנה, גזע צ'יוואווה, שוקלת בקושי קילו וחצי, עם מבט שהביט בי
אני עובדת בקופת חולים ליד הכניסה לשכונה, ובסידור המשמרות שלי יש הפסקה קבועה בשעה ארבע, בדיוק כשהאור מתחיל להטות. את השכונה הזאת ברמת ישי אני מכירה כמו