בת־ים, יום שישי בערב, שבעה בנובמבר. המנורות בלובי של מלון "הכרמל פלאז" היו מהסוג שגורם לאנשים להוריד את הקול בלי לשים לב. שביל אדום צר מוביל
ליובה מעולם לא הזמינה מונית. אפילו כשמיהרה או כשבחוץ שרר קור מקפיא, היא הייתה יוצאת לשולי הכביש, מרימה את ידה ומחכה. במשך עשרים שנה התגבשה אצלה אמונה מוזרה
שם המשפחה שלי, אוריאלי, לא בדיוק מתאים לנשים בגיל שישים ושתיים שרוצות לקנות בגד ים שלם בלי להסתכל שבע פעמים במחיר. אבל זה מה שעשיתי, בחנות קטנה ברחוב דיזנגוף
האולם של "גן האירועים" ברחובות היה מואר כמו בדרן קאסינו, עם מנורות קריסטל שהשתלשלו מהתקרה ושלט נאון ורוד ענק: "נועה בת 15"
סוד שגילתה מאיה בחדר 214, בי"ח איכילוב שלושים ושתיים דקות אחרי שילדתי את בתי, ציפיתי שבעלי יבכה, ינשק אותה על המצח, ויקרא לה "
המזגן העילי בקיוסק הפלאפל ברחוב דיזנגוף בכר ברעלי בבאר שבע בקושי הצליח לחתוך את החום הכבד של אותו צהרי יום רביעי. באוויר התערבבו ריחות של בשר על הגריל
בווילה בהרצליה פיתוח, בקומה התחתונה, שני שוטרים החזיקו את מיכל ברוכמן בזרועות, האזיקים כבר סגורים על פרקי הידיים שלה. היא עבדה אצל משפחת אדרי שלוש שנים
חנה ורפאל. בית בחולון. שלוש חדרים שנשארו לחנה מהסבתא. חתולה בשם פופיק, שנמצאה בפארק וולפסון. חנה הלכה מבית אמה לעבר הרחוב סוקולוב ושלה, והרגישה איך בתוכה תופח משהו כבד.
ביום שמלאו לי שמונה־עשרה, אבא שלי הודיע שאין לי יותר מקום בבית שלו. תשעה ימים אחר כך ישבתי ליד פחי אשפה, רעב וחסר פרוטה, כשאדם זר בחליפה יקרה ניגש אליי
סבינה עמדה במטבח, הקומקום בידה, ושמעה את עצמה אומרת את המילים שסידרה לעצמה במשך שלושה שבועות. "רפי, אני לא מצליחה יותר." הוא ישב אל השולחן, כף