אמא, כבר נמאס! עכשיו כל החיים תמשיכי לחזור על אותו דבר? נענתה בקול חפוזה אורית, בת החמשעשרה. לא כל החיים, רק כל עוד אנחנו חיות עם הסבתא.
אמא, מתי כבר מספיק? תפסיקי לחזור לי על אותו דבר לכל החיים! חזרה בקצת קנאה בתשובה של בת העשריםפאתי תזיה, תז׳יה. לא לכל החיים, רק עד שהסבתא שלנו עוד חיה כאן.
אמא, כמה זמן עוד? עכשיו את הולכת לזכור את כל חיי? ענתה בקושי אלונה, בת חמשעשרה. לא כל החיים, רק עד שהסבתא שלנו עדיין כאן. אם היא תצא לחוץ, היא תאבד ותמשיך
כשפעם הופיע החתול המשוטט של הפרוות הקודמת בחצר הבית ברמת גן, אף אחד כבר לא זז מזכרונו. הוא חיי בשקט, כמעט בלתי נראה, כמו צל חמוד, אם כי עפרן וחסר משקל.
בדיוק כשכזה גור חתול משוטט חפר בחצר ביתינו, כבר אף אחד לא זוכר מתי הוא הגיע. הוא חיי בדממה, כמעט בלתי נראה, כמו צל חתול יפה, אם כי מלוכלך ועצמם.
Du kan jo kun skelne den ene krydderurt fra den anden på hyldens mærkat!Og bær har du kun set på glas!betyder den fornærmede nabo, mens hun knurrer.
זה היה בדיוק כשאת החיה הפזיזה, חתול חובקשיער, הופיע בחצר של הבניין ברחוב הרובע בתל אביב. אף אחד לא זוכר יותר מתי הוא נחת שם. הוא חיי בשקט כמעט בלתי נראית
«Er det virkelig så, at denne onde kvinde hans mor ligner et jaget bjørnedyr?» Hendes ord: «Du er min ungdoms fejl» rungede i mine ører så længe jeg kunne huske.
Kære dagbog, I morges holdt jeg min to år gamle lille pige, Asta, tæt ind til mig, mens vi gik over den tunge metalport til Københavns Dyreinternat.
Jeg er seksti år. For første gang i mit liv føler jeg mig næsten usynlig: hverken for mine børn, mine børnebørn, min eksmand eller for hele verden.