ההודעה מאמא שלי הגיעה כשכבר עברתי יותר ממחצית הדרך לסופיה. “אל תבואי ליום ההולדת שלי. אנחנו צריכים קצת הפסקה מהתינוקת שלך.” קראתי את ההודעה פעמיים.
גשם קל ליטף את מצבות השיש בבית העלמין "סגולה" בפתח תקווה, והשתיק את כל מה שלא היה שקט מעצמו. בין שורות הציפרסים, מול מצבה לבנה טרייה, ישב גבר
ארבעה כיסאות ריקים בטקס שעלה לה שבע מאות שקל לכרטיס ארבעה כיסאות ריקים בשורה השנייה של אודיטוריום באוניברסיטת תל אביב שינו את מסלול חייה לנצח.
— אמא עוברת אלינו הערב. לתמיד. סידרתי הכול. מיכל הרימה את הראש מהמחשב הנייד. לא קלטה במבט הראשון. הסתכלה על רועי, שעמד בפתח המטבח ותקוע בטלפון, כאילו רק
גל התחיל לבכות הרבה לפני שהגיע למקלחת. היה בן חמש וחצי, ושני אחיו, נויה ואיתי, היו בני חמש בדיוק – שלישייה שנולדה בהפרש של שמונה דקות בבית חולים
שמונה שנים חיכינו, אני ודורון, לרגע שבו נשמע "מזל טוב, זה תאומות". שמונה שנים של זריקות הורמונים בקופת חולים מכבי בפתח תקווה, של בדיקות דם שחזרו
המקל נחת על הפרקט עם חבטה שהחרידה את כל האולם, כאילו מישהו ירה. אור פרץ בת השבע־עשרה קפאה מתחת לפלורסנט של אולפן ריקוד "אחוזת רננים"
ארבע חתימות, אחת אמיתית "לאן זה את מתקשטת, לתיאטרון יצאת?" — הקול של רפי חתך את המטבח עוד לפני שהוא עצמו הופיע בפתח. הגופייה עליו הייתה מקומטת
שם קוראים לי אסתי, ואני עובדת בבית של משפחת אלמוג ברחוב הציפורן בהרצליה פיתוח כבר שבע שנים. יום שלישי, השעה אחת עשרה בבוקר, ואני עומדת באמצע הלובי של הבית
Моли Эйлон никогда не носила размер двенадцать, и эту фразу она услышала от хозяйки свадебного салона на бульваре Ротшильд в Тель-Авиве так, что запомнит