היום, כשיושבתי על הספסל הישר של החצר, השמש החמה של הַבִּיר מלטפת את פניי, נזכרתי כמה זמן עבר מאז קפאתי במזגהחורף הקשה של שעון החיים. רק אלוהים יודע איך
Du er ingen af vores, sagde svigermor og lagde kødet tilbage i gryden. Lærke stod som statue ved komfuret, en tallerken i hænderne. På den lå resten af
Dagen, vi lagde min mand i jorden, faldt blidt regnen ned. Den lille, sorte paraply var intet imod den tomhed, der fyldte mit hjertesrum.
את לא משפחה שלנו, אמרה החמות והחזירה את הבשר אל הסיר. אורית קיפאה ליד הכיריים, מחזיקה צלחת עם רוטב קציצות שעברו זה עתה של רחל כהן. קציצות הבשר נעלמו אחת
אינך משפחה שלנו, הכריזתה החמות וקראה את הבשר חזרה לתריסר. אורית נעמדה קפואה ליד התנור, מחזיקה בצלחת שעליה נותרה רוטב הגולאש שרבקה פטרייה הייתה זה עתה הכינה.
א׳ 28 במרץ 2026 היום התקרב אלי כמו קציר של עגבניות בחצר של אחאיב. עדיין מרגיש כאילו היה רק אתמול כש, בעודה מחזיקה בצלחת של תבשיל בשר עבה, שמעת את קולה
Det vigtigste er at gifte sig ind i et godt ægteskab. En velhavende mand betyder et trygt liv. Sofie var den eneste datter i familien. Faderen beskyttede
האנשים הלכו לידו: אחד בחיפזון, אחר באיטיות, אך כמעט אף אחד לא עצר. “לא סופרים יותר ימים. אם כל יום זהה, אם כל בוקר מתחיל ונגמר באותו אופן, המספרים מאבדים משמעות.
האנשים הלכו לידיי: אחד רץ, אחר הלך לאט, ובכל זאת כמעט אף אחד לא עצר. כבר לא סופרת את הימים. כשכל יום דומה לשני, כשכל בוקר מתחיל ונגמר באותו האופן, המספרים מאבדים משמעות.