Jeg hedder Bodil Vestergaard, og i dag sidder jeg her med min dagbog og tænker tilbage. I mange år boede jeg i et lille hus i udkanten af Horsens.
רבקה חיה בפאתי העיר בבית פרטי, עם גינה אהובה, פרחים וחממה. היא כבר מזמן בפנסיה, חגגה יום הולדת שבעים, ולולא מותו של בעלה לפני שלוש שנים, הכל היה בסדר.
תשמעי, רבקה לוי גרה בפאתי רחובות, בבית פרטי עם גינה אהובה, פרחים וחממה. היא כבר מזמן בפנסיה, חגגה שבעים, ואלמלא בעלה נפטר לפני שלוש שנים, הכל היה בסדר.
רווחה בת-דוד גרה בפאתי העיר בבית פרטי, עם גינה אהובה, פרחים וחממה. היא כבר שנים בפנסיה, חגגה שבעים, ולולא פטירת בעלה לפני שלוש שנים, הכל היה בסדר.
Døren ringede. – Far, åbn! Det er mor, der er kommet! – tolvårige Mikkel lagde gamepaden fra sig på sofaen og løb ud i gangen. Låsene på den nye metaldør drejede tungt.
Kære dagbog, I dag ringede det på døren. Mikkel, min tolvårige søn, lagde controlleren fra sig og løb ud i gangen. “Mor, det er far!” råbte han.
**20. marts 2025** I dag ringede dørklokken. “Mor, åbn døren, det er far!” råbte Mikkel på tolv år, smed sin spillekonsol på sofaen og løb ud i entreen.
היום נשמע צלצול בדלת. – אמא, תפתחי, זה אבא! – עומר בן השתים-עשרה הניח את השלט על הספה ורץ למסדרון. המנעולים של דלת המתכת החדשה הסתובבו בכבדות.
אתמול בערב צלצל הפעמון. “אמא, תפתחי, זה אבא!” – דן, בני בן השתים-עשרה, הניח את השלט על הספה ורץ למסדרון. המנעולים של דלת הפלדה החדשה הסתובבו בכבדות.
האקס שלי הגיע לדלת שלי ברגע שנודע לו שקניתי דירה לבן שלנו. מהפתח הוא הכריז שהוא הולך לגור איתנו. צלצל הפעמון. “אמא, תפתחי, זה אבא!”