אמא, זו החברה שלי, שיר… ניר ניסה להגיד זאת כאילו בדרך אגב, אבל ההתרגשות בקולו לא הצליחה להסתתר. ואנחנו רוצים… זאת אומרת…
המשפחה שלי אלוהי, מאיה, איזה יופי את! אילנה פלטה בהתפעלות כשהיא נכנסת לחדר של בתה. מאיה עמדה מול המראה, בזמן שחברה שלה, יעל, שגם מאפרת מקצועית, גמרה לסדר את ההינומה.
גילת הייתה מסיימת להכין לטש, כשרפאל חזר מהעבודה. הגעתי הביתה, קרא רפאל, נכנס למטבח ונתקע במקומו. מה הולך פה? מה זאת אומרת? הנה, אני סוגרת לטש, כמו שביקשת
נעמה סגרה את רוטב העגבניות לבית, כשתדהר, בן הזוג שלה, שב מהעבודה, או אולי היה זה חזרה מסע מסתורית בין צללים וריחות מוזרים. “הגעתי,”
נריה הגיע למושב, לבקר את דודה שלו. הוא הלך בשביל המותמר היטב, דחף את שער הברזל החלוד, ובחצר חיכתה לו דבורה. למה לא התקשרת לפני שבאת? שאלה וחיבקה את אחיינה.
יומן אישי, יום שלישי, טבת תשפ”ד היום הגעתי סוף סוף אל המושב לבקר את דודה שלי, יעל. מאז שהורַי נפטרו וכל שאר המשפחה עברה לחו”
נשארתי לבד הערב כבר ירד בחוץ, ואמא עדיין לא חזרה הביתה. דנה, מסובבת את הגלגלים של כיסא הגלגלים שלה, התקרבה לשולחן, הרימה את הטלפון וחייגה לאמא.
לקנאה בין הקולגות והחברות של עדי לא היה סוף היא הצליחה להקסים גבר מבוגר, מוצלח ובעל ממון. רון היה מבוגר ממנה בחמש עשרה שנה וניהל את החברה בה עבדה.
הסרט האדום רינת עומדת ליד הכיריים ובוחנת איך האדים עולים לאט מעל הסיר עם הדגן. לא הדגן המשובח, אלא ההוא, הזול מהסופר, באריזות של שלושה עשר שקלים שקית, קטן ומעט מריר.
חופשייה. נקודה. אז תשמעי, אני יושבת יום שישי אחד אחרי המשמרת עם כוס נס ביד, במסדרון הקטן של המשרד הרי את יודעת איך זה במוקדים, שורות של דסקים, קירות לבנים