Anna Pedersen forlod apoteket med en tung pose fuld af medicin og et hjerte, der kun tænkte på én ting at komme hjem uden at falde over noget.
המזכירה של הקופה, אישה עם עייפות חקוקה על הפנים ושקיעת מבט מהיום-יום של סבלם של אחרים, העבירה באינוחות את התיק השקוף של אורית מיד ידה המוצאת אל היד השנייה.
חנה אלון חגה אחרי עשרים שנה של סוד כבד: היא ידעה שכל השנים האלה שהולידו לתום אלון, הבן של בנה אורי, הוא לא היה נכדו האמיתי. הוא לא היה בן של בנה;
דינה כהן חגגה היום ארבעים, אבל האמת שהיא שמעה רק את צלצול השעון של השעה השישיםאחת. במשך ארבעים השנים האחרונות היא חיה עם סוד שמתחבא מאחורי קירות דירתה
אורית, נכדתה של מרים כהן, חוגגת היום עשרים שנה. מרים, במשך עשרים השנים האלה, ידעה שכל השנים האלו אינן שייכות לה: הילד הזה אינו נכדהּ של יובל, בנה.
**Dagbog, 3. april** Kufferten stod allerede ved døren, mens gryden på komfuret stadig simrede med en tung, cremet kartoffelsuppe med flæskestykker.
אנה כהן יוצאת מבית המרקחה ומחשבת רק על דבר אחד להגיע הביתה ללא תקלות. קנה. צעד. קנה. צעד. הרגל נמתחת, השקית עם התרופות חותכת את כף היד. אוקטובר הזה קודר
זוכרת איך, לפני שנים רבות, יצאתי מבית המרקחת בתל אביב והייתי עסוקה במחשבה אחת להגיע הביתה בשלום, בלי משבר. מקל ביד, צעד אחרי צעד. רגלי נאנחו, שקית התרופות
10אוגוסט2026 היום חזרתי הביתה אחרי משמרת קצרה בבתי המרקחת ברחוב דיזנגוף, והלכתי רק במחשבה אחת להגיע למושב שלי ללא תקלות. חביט. צעד. חביט.
Jeg ringer til far, sagde pigen i den første bænk og holdt telefonen mod sit hjerte som om hun beskyttede den sidste tråd, der førte til hjemmet.