רונית, מנהלת הצ’קאין הצעירה והמתוקנת, עוצב במדים חסונים ועם שיער מושלם, הביטה בתמיהה בעיניים בחתן משנות השישים שעמד ליד הדלפק. הוא היה לבוש בבגדים
אל תקח את זה אישית, טזופיה, אני לא מתכוון לחיות איתך, אולי ננסה? צחקה טזופיה, כמעט שלא מצמצמת עיניה, ופניו של יוסי התחממו. אמרתי לך הכל, תזארה אורלי פודברז׳ניק
היום הרגשתי שהאמת לפעמים חודרת יותר משקר. טוב, נויה, הקשיבי לי טוב. אולי תחשבי עלי איך שרצונך, אבל לא תצליחי להוכיח דבר. אין לך עדויות, והחבר שלי, איתן, מאמין לי.
אורית, קופצת בכיסא סלון, לחצה ידיה על מרפקיה ולא חיכתה יותר. כל איבר בגופה ניגש וקורא לה: כאב חד, דימום, משאית אמבולנס, מרפאה ותחושת ריקנות עמוקה.
יום הולדת 10 היום אני מתעדת את כל מה שמסתובב בראשי, כדי שלא אשכח. תמר כאן, הילדה הקטנה שהרגישה שדיבורים של ההורים סובבים סביב “לא מספיק טובה”
הכל נגמר, הדסה, בינינו! אני רוצה משפחה אמיתית, ילדים. את לא יכולה לתת לי את זה. חיכיתי זמן רב, סבלתי. אני צריך בן. כבר פתחתי תהליך גירושין!
Kære Dagbog, I dag har jeg endelig fået lov til at sætte ord på den stille glæde, som følger med at have en livspartner ved sin side. Anders krammede mig
מריה, בסוף הכל נגמר בלי בעיה רצינית! נכון, זה קורה לגברים פתאום הם נועזים, לא מצליחים לעצור בזמן. תתביני יותר חכמה. באמת תשתחררי משכן למישהי אחרת?
Den unge receptionist, altid pænt klædt og ordentlig, løftede øjnene overrasket, da hun så en mand på omkring tres årti, som stod ved receptionen.
היום אמרת לי שאתה נישאת איתי רק כי אני נוחה! ומה בעניין? הוא השחרר כתף. זה לא משהו רע? אתה שוב בחתול הישן ההוא? יפתח, המנהל, הביט בנויה במרעה של זעם, וגרר