אני מכיר את הסיפור הזה טוב מכולם, כי אני זה שסגר את הדלת בפניו פעמיים. קוראים לי אבנר רוזן, הייתי מורה למשחק בבית צבי בגבעתיים במשך עשרים ושבע שנה, ואחד
הכלבה הייתה גוש של חבלים ודם כשראינו אותה. ישבתי במושב הנוסע במכבי"א 17, חצי מחוסר הכרה אחרי משמרת של עשרים וארבע שעות שלא נגמרת. דני נהג, מקליד באצבע
בנות, תגידו לי בכנות: גבר שמתקשר לאמא שלו בכל יום הוא בן מסור או ילד של אמא שלא התבגר? כי מה שקרה אצלי בבית גרם לי להסתכל על השיחות האלה בצורה אחרת לגמרי…
ההורים שהציעו את עצמם למכירה ב־2,000 גריבנה: המודעה שגרמה לבן להבין מה באמת חסר בבית “הורים למכירה. מחיר: 2,000 גריבנה.” חמש מילים ומספר אחד
יוליה מעולם לא העלתה בדעתה שאפשר לחטוף אישה באמצע הרחוב, לאור יום, ממש ליד תחנת רכבת. עד שזה קרה לה. הכול התרחש בתוך שניות. ידיים חזקות אחזו בה, הדלת האחורית של ג’
נעמה התעוררה בשעה שמונה בבוקר בדירה הישנה שלהם ברחוב גורדון בחיפה, ומצד שני המיטה היה קר. דני לקח את סוכי לטיול בוקר, כמו בכל שבת כבר שבע־עשרה שנה.
אני לא מישהו שמרים יד על רכוש של אחרים. זה חשוב שתדעו את זה מההתחלה, כי אחרי מה שקרה בחניון של הקניון הזה ברמת גן, אנשים הסתכלו עליי כאילו אני איזה בריון עם אבן.
כשאוקסנה סיפרה לטטיאנה שראתה את חמותה מוכרת מוצרי חלב בשוק, טטיאנה חשבה תחילה שמדובר בטעות. הרי רק שבוע קודם לכן התלוננה ולנטינה שהיא בקושי מסוגלת לקום מהמיטה.
קוראים לי יואב שגיא, אני בן ארבעים ושתיים, ואני גר ברחוב ויצמן בחולון כבר שמונה שנים. אשתי, אילנית, לא יצאה מהבית הזה בלי טלפון מורגש בתיק — זה היה ממש פתיל קצר אצלה.
לא חשבתי שילדה בת שתים־עשרה תוכל לעצור חתונה באמצע, ממש כמו שעוצרים שעון. אבל היא עמדה שם, באמצע השביל של הגינה בבית ההארחה, עם שמלה ורודה מקומטת ונעליים