אברהם כהן ישב ליד החלון והביט במודעה בטלפון. האותיות טשטשו מול עיניו – המשקפיים שוב נעלמו איפשהו. אבל הטקסט היה פשוט: “מוסר חתול לידיים טובות. ג’
לפעמים החיים זורקים סיפורים כאלה, שאחר כך חושבים – לא יכול להיות שהכל היה בדיוק ככה. אבל זה היה בדיוק ככה. זה היה לפני שנים, אבל הזיכרון עדיין חי.
Nogle gange byder livet på historier, man bagefter tænker – det kan da ikke være rigtigt, at det skete. Men det gjorde det. På en gårdhave ved en ni-etagers
לפעמים החיים מזמנים סיפורים כאלה, שאתה חושב – לא יכול להיות שהכל היה בדיוק כך. אבל זה היה. בחצר של בניין בן תשע קומות ברחוב בן־יהודה הופיעה כלבה.
לפעמים החיים מזמנים סיפורים כאלה, שבהמשך חושבים – לא יכול להיות שהכל היה בדיוק ככה. אבל זה היה בדיוק ככה. בחצר של בניין תשע קומות ברחוב הרצל הופיע כלב.
מרים כהן הניחה את השפופרת והביטה בטלפון כאילו הוא אשם. בעשרים ושתיים שנות קריירה היא מכרה דירות עם חובות, עם קרובים רשומים, עם צנרת דולפת ועם נוף לבית קברות.
— Flyttemændene kommer om en halv time, — sagde min mand, Lars, mens han undveg mit blik og nervøst drejede bilnøglerne i hånden. — Mette, du skal ikke starte, vel?
— Flyttemændene kommer om en halv time, — sagde min mand Mads med øjnene sænket og nøglerne til bilen, som han nervøst tromlede på. — Mette, du må ikke starte, okay?
Mette Sørensen lagde røret og stirrede på telefonen, som om den var skyld i det hele. I toogtyve år som ejendomsmægler havde hun solgt lejligheder med
– Nå, Røde, skal vi så… – brummede Valdemar og rettede på den hjemmelavede snor af et gammelt reb. Han lynede jakken helt op til halsen og rystede sig.