מהתוכנית הרווחה לחברה שלה: הסיפור האמיתי מאחורי קפה גפן אתמול בערב, בעשרים ושלושה בשבת, נגה אשכולי עמדה בפינת מסעדת "הגפן" ברחוב רוטשילד בתל
מרכז הקבלות של מלון קינג דייוויד בירושלים היה מואר כמו קופסת תכשיטים — אלף להבות נר קטנות רוקדות על מראות עתיקות, על רצפת שיש לבנה שהוחלקה בדיוק.
העט היה כבד ביד של מירב רון, פרקר כסוף ששווה יותר מהקיה הישנה שהשאירה שלושה רחובות משם כדי להתחמק ממצלמות האבטחה. מעבר לשולחן הישיבות, יואב דגן חתם בפזיזות
אורי בן השמונה החזיק את העוגה בשתי ידיים, כאילו היא עשויה זכוכית. בלי בלונים. בלי קישוטים. בלי מסיבה. רק עוגת שוקולד קטנה מהמאפייה בפינת הרחוב, עם נר אחד
הלובי של מלון "דיוויד סוויטס" בתל אביב היה מלא עד אפס מקום בשעת צהריים ביום שלישי. אנשי עסקים עם מזוודות גלגלים, קבוצת תיירים מגרמניה שהמתינה לצ'
ארבעה חודשים. לא ארבעה ימים, לא ארבעה שבועות — ארבעה חודשים שלחתי מים חמים על האצבעות שלי לפני כל שורת סריגה, כי בלי זה האצבעות שלי בכלל לא נפתחות.
HE
"תצאי מהאירוע שלי. את מקלקלת לי הכל, שרה." הקול של עידו נשמע חד מעל המוזיקה, והאולם בקיסריה, עם האורות הלבנים שהשתלשלו מהתקרה, השתתק לרגע.
HE
הבס היכה בגב המקרר כמו פטיש. אורי שגיא, בעל שתי חנויות חומרי בניין בפתח תקווה ובראש העין, עמד על מרפסת הבית שלו וניסה להבין מאיפה בוחשת המוזיקה הזאת ברעש כזה.
HE
נותרו שבע דקות לרכבת, ודני כבר התחרט שלא עצר את מיכל בזמן. — אמרתי לך, אל תתקרבי אליה! עוד נפספס את הרכבת בגללך, ואת כל החופשה בקפריסין.
HE
בוקר שרב בן השבעה היה סוגר את הפה בחדר האוכל כל ערב בשבע, ואף יועץ שאביו שילם לו לא הצליח לפתוח אותו. הבית של גיא אלוני ברמת החייל נראה כמו תמונה ממגזין.