Tove så ham halv otte om morgenen. Henrik stod ved elevatoren og holdt katten. Han klemte den ind til brystet med begge hænder. Katten var grå, skaldet
Fru Mette så ham halv otte om morgenen. Jens stod ved elevatoren og holdt katten. Han trykkede den ind til brystet med begge hænder. Felix var grå, skaldet
היום, כשאני כותבת את זה, אני עדיין לא ממש מעכלת. כל הזמן שאלו אותי: “נועה, מה שלומך ויובל?” – ואני חייכתי ואמרתי “הכל מצוין, מעולה”
“את עצלנית, יעל, עצלנית בבסיס שלך.” גבר בן 54 ישב בבית על הפנסיה, ואחרי העבודה חיכו לי תוכחות וערימת כלים. את יודעת, הרבה זמן לא יכולתי לספר לאף אחד על זה.
נועה לא חיה. היא פשוט שרדה. שבעים ושתיים שנה, דירת חדר בפאתי תל אביב, קצבת זקנה שמהעשרים לחודש נשארו ממנה גרושים. ושקט. לפני חצי שנה יוסי הלך.
**Den 1. marts 2023** Jeg lever ikke. Jeg overlever. 72 år, en etværelses på kanten af Aalborg, en folkepension, der er skrumpet til næsten ingenting allerede den 20.
Han sagde: «Min ekskone nåede det hele.» Og i det øjeblik gik det op for mig – vi skulle ikke samme vej. I ved, der er øjeblikke, hvor man forstår noget
Han sagde: “Min ekskone kunne alt.” Og i det sekund gik det op for mig – vi skulle ikke videre sammen. I ved, der er de der øjeblikke, hvor
אני כותב את זה עכשיו, כי אני רוצה לזכור. לא שכדאי לזכור, אבל זה קרה לי, וזה שינה אותי. שמי אליעזר. שבעים ושתיים. דירה קטנה בקריית שמונה, על הקצה.
אורית לא חיה. היא האריכה ימים. בת שבעים ושתיים, דירת חדר בבת ים, קצבה שנותרה ממנה עד העשרים בחודש רק פרוטות. ושקט. לפני חצי שנה יוסי הלך.