הקיפוד שחבשה גאווה, והצניעות שלבשה אמא ברגע הנכון החדר באולם "גני התמר" ברחובות היה מקושט בוורדים לבנים, הכיסאות עטופים סאטן שמפניה, והמלצרים
**שולחן של שנים-עשר, ארבע כיסאות ריקים: הרגע שהורי הפנו לי גב ברחוב דיזנגוף** ההזמנה הייתה קבועה כבר שלושה חודשים. אבא חגג שישים, ורצה את כל המשפחה סביב
HE
מרגלית בוכריס לא שכרה את "פיט פור לייף" בשביל אביה בגלל איזה פלייר. היא שכרה אותם בגלל צנצנת של חמוצים כבושים. זו לא מטאפורה –
Миры ביקשה מירי לפני דלת תא מספר תשע עשר, והכלב שבתוכו לא הרים ראש בכלל. מתנדבת בשם אוסנת עמדה מאחוריה וכבר ניסחה בראש את המילים שמסבירים לאנשים לפני דחייה עדינה.
HE
שבעים ושתיים שקל על צלחת עוגה "אני רוצה את מעיין." הקול של הילדה הקטנה חתך את אולם האירועים חזק יותר מהתקליטן. נועה עמדה באמצע רצפת השיש של "
HE
כוס המים הקרה פגעה ברחל לפני שהצליחה להגן על פניה. נשימות קצרות עברו באולם, ואחריהן צחוק. קוביות קרח התפזרו על רצפת השיש המלוטשת של אולם האירועים ברחוב
HE
אני גרה בשכירות בבניין ישן ברחוב ויצמן ברמת גן כבר אחת-עשרה שנה. בזמן הזה למדתי להבחין בכל הצלילים של השכנים: מתי המכונת כביסה שלהם עובדת, מתי מישהו חוזר
HE
חזרתי לתוך השקט של הקומה הרביעית ברחוב דיזנגוף, עם הרעש עדיין בעצמות מגרגרי העפר שנפלו על הקבר. בחוץ תל אביב צעקה בצפירות מוניות ובמוכרי פלאפל, אבל בפנים
HE
קלרה (לפני הירח) "קלרה…?" השם קרע את השקט של אולם האירועים כמו סכין. לורן קפאה במקום. נועם, בן הארבע, חיבק את צווארה בזרועותיו הקטנות בכוח. "
HE
קוראים לי מלכה פרץ, אני בת שבעים ושתיים, ושלושים ואחת שנה עבדתי כפקידת קבלה במרפאת קופת חולים ברחוב ביאליק בחולון. לפני ארבע שנים פרשתי לגמלאות, ולראשונה