נורית הכינה ארוחת ערב כשפתחה דפיקות פתאומיות על הדלת. נורית? קראה קול זר, פניו של הזר נראו כשל חצי-שנה. כן, מי אתה? שאלה נורית, מבטה מתנגש בחלום.
מתי נוכל לעבור לבית החדש שלכם? שאלו החםחמות בקו הישר. לא הבנת? נזרה תמר. אם כבר סיימתם הכל, הרי שבכוונתכם לתקשר אותנו בקרוב, נכון? המשיך אורן.
יונתן הכין ארוחת ערב במטבח הקטן של דירתו בתל אביב, כשפתאום נשמע דפיקה בדלת. שלום, את יעל בנתי? שאלה אישה זרה בקולה חם. כן, ואני? חייכה יעל, מרימה את ראשה מן הסיר.
גילה מתפארת בבית שלכם, רוצה לראות על מה הזקתם כל כך הרבה כסף אמרה רות בןאורי בחיוך מזדווג. ארבע שנים ארוכות עברו כאשר אורית ויוסי עבדו בבקיעה על בניית
אַבִיגֵּאל, לְאַחֲרוּת, לֹא קָרָה כָּל מַה שֶׁהָיָה חוֹשֵׁב! לְגַבּוֹן, פַּעֲמִים גָּבְרוֹת עוֹבְרוֹת מִשְׁקָלָה בִּטְעִים וְאֵינָה מוּסְכֶּה לִהְיוֹת בְּטַח.
הנאומוּת של החופה ששינתה את הכול 4אוקטובר2025 היום, בערב של חופה בתל אביב, קיבלתי את הע microphone ונגעתי בו ברגישות. הלב שלי דפק בקצב מהיר, כמעט שלא שמתי
למה אתה לא פותח את הדלת? לא רוצה! ולא אפתח. אורחים צריכים להודיע מראש, ולא לחדור למזווה, למקרר ולארון. למה לא תפתח זה אומר? זאת אמא שלי!
היום, בערב אחרי ארוחת הערב הקטנה שהכנתי בחוץ, הרגשתי צורך לכתוב את כל השטויות שמתרחשות בביתנו, אולי כך יתבהר לי מה קורה בעיני. — הקול השקט של הילדה
Jeg har levet næsten et halvt århundrede i ensomhed. Nej, jeg var gift, men min mand, Henrik, gik fra familien et år efter brylluppet. Det var netop da
Jens havde mistet sin kone. Hun havde aldrig haft mulighed for at komme sig efter den sidste fødsel. Uanset om man græder eller ler, så var der stadig fem børn.