26 במאי 2026 היום היה שוב סערה קטנה במעגל היחסים של ביתנו, ואני מרגישה שהמחשבות מתעופפות כמו עלים ברוח של חורף בירושלים. עזובי! אין לנו שום דבר בבית!
נועם חזר מהאירוע הארגוני בחוץ, רק לפני השחר. אשתו, תמר, שוכבת במיטה ונראית ישנה עמוק. נועם נגע לה, שכיבה לצידה במיטה, מיד נרדף לחלום. בבוקר, קמה תמר ומצאה
Sæt dig! Vi er ikke hjemme! sagde Mikkel roligt. Ja, men der ringer! stoppede Lærke, mens hun rejste sig fra sofaen. Lad dem ringe, svarede Mikkel.
Sid! Vi er ikke hjemme! siger Peter roligt. Ja, der ringer jo! Signe fryser fast, mens hun rejser sig fra sofaen. Lad dem ringe, svarer Peter.
Nej, Søren, hvad skal hun så gøre? Min kone er ja så træagtig, hun giver sig ikke noget. Du behøver ikke bekymre dig, jeg har allerede fundet en køber
לפני זמן רב, בתשומת לב של הרבה דורות, זיכרתי את הסיפור של אביטל כהן, שליטה ישנה במנהגיה המוזרות. בכל שנה, בערב ראש השנה האזרחי (31 בדצמבר), היא הלכה למזכירת
שבו! אין לנו בבית! אמר בחשבון רועם. כן, הם באמת מצלצלים! קפאתי, קמתי מהספה. תן להם, השיב רועם. ואם זה מישהו חשוב? שאלה מִירִית. או יש עסקה?
איתי, בן ארבעה עשר, הרגיש שהעולם כולו מתנגד לו. יותר נכון אף אחד לא מצליח להבין אותו. שוב הוא המפזר! קראה בקול שורק דודה רונית, שגרה בקומה השלישית, תוך
בבוקר, שמעתי את קולה של אורילי. בעלה, שמעון, מתקרב אליה, מחבק אותה ומלחיש באוזנה: בוקר טוב, אילה. הוא נרדם מיד, שותק ונרדם שוב. אורילי נפתחת בעיניים, שוכבת
Jeg husker, hvordan jeg som fjortenårig gik gennem livet med følelsen af, at hele verden stod imod mig nærmere sagt, ingen ville forstå mig. Den der ballademager igen!