Søren Nørgaard stod midt i den rummelige, blødt belyste stue på Frederiksberg og så ned på sin kone med et mildt overbærende blik. Han havde det, som om
יומן שלי, אם הייתי רואה את הסצנה הזאת בסרט, הייתי מגלגלת עיניים. אבל כשזה קורה לך מול העיניים, זה לא מצחיק. זה פשוט סוריאליסטי. הבוקר עמד איתי באמצע הסלון
יומן, אני כותב את זה כדי לא לשכוח; נועה סיפרה לי את כל מה שקרה. הכול התחיל ביום רגיל, באמצע שבוע עבודה. נועה חזרה הביתה לקחת דרכון שנשכח, כי בערב היינו
איתן ברק עמד באמצע הסלון המרווח, שטוף האור הרך, והביט באשתו בזלזול מתנשא. הוא הרגיש כמו מי שבדיוק זכה בלוטו. בגיל חמישים, נדמה היה לו שעכשיו, דווקא עכשיו
Telefonen gik i gang klokken halv syv om morgenen, mens jeg stod i gangen med den ene sko i hånden. På skærmen stod der “Dorthe Møller”.
Kære dagbog. Telefonen vækkede mig halv syv. Jeg stod i gangen med den ene sko i hånden. På skærmen stod der “Rikke”. Jeg tog den først, da jeg havde fået
Klokken halv syv om morgenen begyndte telefonen at ringe, netop som Lone Mikkelsen stod i entréen med den ene sko i hånden. På skærmen stod der »Rikke Holm«.
הטלפון צלצל בשש וחצי בבוקר, כשליאורה עדיין עמדה במסדרון עם נעל אחת ביד. על המסך הופיע “נועה”. היא לא ענתה עד שנעלה את הנעל השנייה, ואז ענתה, מצמידה את
אז תקשיבו, איתי ארז עמד באמצע הסלון שטוף האור, הביט באשתו באדנות והרגיש כאילו הרגע זכה בפרס הגדול בלוטו. בן חמישים, בשיא הכושר, והשינוי העצום שהתחיל בחיים
הטלפון פרץ בצלצולים בשש וחצי בבוקר, כשנועה עוד עמדה במסדרון עם נעל אחת ביד. על המסך – ‘מעיין’. היא לא ענתה עד שנעלה את הנעל השנייה, ואז בכל זאת לחצה והצמידה