את מבינה, יעל, איתך זה כמו עם ספה ישנה ונוחה. נעים, בטוח, אבל בלי שום ריגוש. ושירה – אלה עקבים גבוהים. ניצוץ. חיים. יונתן ליכט אומר את זה במסדרון הדירה
יומן אישי, אחרי שאיתי מת, נשארתי לבד בבית האבן הישן בקצה המושב. ביום דאגתי לכל צרכי הבית, ובערב נעלתי דלתות מוקדם והשתדלתי לא לצאת לשום מקום.
במושב קטן בגליל, בבית אבן ישן בקצה המושב, גרה אלמנה צעירה בשם נועה ברקת. מאז שבעלה נפטר, היא גרה לגמרי לבד. ביום היא מטפלת בבית, ובערב היא נועלת את הדלת
Kære dagbog. I aften stillede jeg det spørgsmål, som jeg burde have stillet for længe siden: Siden hvornår spiser Sørens familie morgenmad, frokost og
ממתי הקרובים שלך אוכלים אצלי שלוש ארוחות ביום על חשבוני, וחוץ מזה גם מתנהגים כאן בבית כמו בעלי הבית? במטבח נפלה דממה כזאת, שנשמע בדיוק איך טיפות מים נופלות
אני כותבת את זה עכשיו, והידיים שלי עדיין רועדות. שמי נועה ברק, אלמנה צעירה, גרה לבד במושב קטן בקצה עמק יזרעאל. מאז שעידו נפטר, החיים שלי הפכו לשגרה: ביום
אני כותבת את זה מאוחר בלילה, אחרי הכול. המטבח נקי, הצלחות במקום, וכמעט אפשר היה לשכוח מה קרה כאן לפני שעתיים. אבל אני עדיין רועדת. לא מהפחד, אלא מאותו
Altså, hør her: “Siden hvornår spiser dine slægtninge morgenmad, frokost og aftensmad for min regning og bestemmer her i mit hjem?” I køkkenet blev der
Kære dagbog. I aften skete der det, at min kone, Dorte Bak, kom hjem og stillede sig i entréen med efterårsjakken på og den tunge taske hængende over skulderen.
Det er efterhånden nogle år siden, at Mette Ravn oplevede den dag, der kunne have væltet hele hendes verden. Hun husker den stadig, som var det i går.









