I en alder af 68 år blev jeg usynlig for min egen familie. Og så pludselig huskede de mig. Min mand døde, da jeg var 53. Ikke af sygdom, ikke i en ulykke.
בגיל 68 הפכתי לבלתי נראית בעיני המשפחה שלי. ואז פתאום נזכרו בי. בעלי נפטר כשהייתי בת חמישים ושלוש. לא ממחלה, לא מתאונה. משחיקה. ככה הסביר לי הרופא.
אביבה יצאה מבית המרקחת וחשבה רק על דבר אחד – להגיע הביתה בלי תקלות. מקל. צעד. מקל. צעד. הרגל גררה, השקית עם התרופות חתכה את כף היד. הסטיו השנה היה אכזרי
רחל יצאה מבית המרקחת ורק רצתה דבר אחד – להגיע הביתה בלי תקלות. מקל. צעד. מקל. צעד. הרגל נגררה, השקית עם התרופות חתכה בכף היד. אוקטובר השנה היה אכזרי –
ניצן יוצאת מבית המרקחת וחושבת רק על דבר אחד – להגיע הביתה בלי תקלות. מקל. צעד. מקל. צעד. הרגל נגררת, השקית עם התרופות חותכת בכף היד. נובמבר השנה היה אכזרי
Bente Nielsen gik hjem fra apoteket og tænkte kun på én ting: at nå ind ad døren uden uheld. Stok. Skridt. Stok. Skridt. Benet sled, posen med medicin
לא יכולה יותר לחיות עם פנסיונרית. אמר לי זה, מביט לא אליי אלא בצלחת עם קציצות. בדיוק שמתי לו את השנייה – הוא תמיד אכל שתיים, שלושים ושתיים שנים ברצף, בכל שבת.
— אני לא יכולה יותר לחיות עם פנסיונרית. הוא אמר זאת, לא בעיני, אלא אל הכד של קציצות. בדיוק הֲנַחְנְתִּי לוֹ את השנייה – הוא תמיד אוכל שתי קציצות, שלושים
– לא יכולתי עוד לחיות עם גמלאית, – טען בן 55. כשנה לאחר מכן, האישה החדשה שלו ערכה לו «רפורמת פנסיה».
יומן — 3 יוני 2026 היום, אחרי שלושים ושתיים שנים של נישואין, נאלצתי לומר במותו של קוֹזְבִּי מה שראשי כבר מזמן רוקד בראשי: **“לא יכולה עוד לחיות עם פנסיונרית.
– Jeg kan ikke længere bo med en pensionist. Det sagde han, mens han ikke så på mig, men på tallerkenen med frikadeller. Jeg havde netop lagt den anden