שבועיים לפני הנסיעה, נועם ארז ואני, שירה ארז, רבנו. חזק. כל כך חזק שהחתול ביסלי, ליתר ביטחון, התחבא איפה שלא תראה אותו, שלא ייכנס מתחת ליד חמה.
לפני שנים, שבועיים לפני נסיעת העבודה, איתי בר ונועה בר רבו. רבו חזק. כל כך חזק, שהחתול שוקו, ליתר ביטחון, התחבא אי־שם, שלא ייקלע לידיים רותחות.
– Hvordan kan vi ikke være arvinger? Der er ingen anden familie! – udbrød Jytte og fægtede med armene, indtil hun fik øje på det officielle dokument.
»Hvad mener du med, at vi ikke er arvinger? Der er ingen andre i familien!« råbte datteren og viftede med hænderne, indtil hun fik øje på det officielle dokument.
– Hvordan kan vi ikke være arvinger? Der er jo ingen anden familie! – råbte datteren og viftede med armene, indtil hendes blik faldt på det officielle
“– איך זה שאנחנו לא היורשים? אין שום קרוב משפחה אחר! – קראה הבת, מנופפת בידיה, עד שראתה את המסמך הרשמי… הסיפור הזה התחיל הרבה לפני שהמסמכים
יומן, שמי נועה לוי. דניאל לוי הוא בעלי. שבועיים לפני הנסיעה לתל אביב רבנו. רבנו ממש. החתול שניצל, ליתר ביטחון, התחבא איפשהו, רק כדי לא להיכנס לאש.
– איך זה שאיננו היורשים? אין לה קרובי משפחה אחרים! – צעקה הבת והניפה את ידיה בזעם, עד שעיניה נפלו על המסמך הרשמי. הסיפור הזה התחיל שנים רבות לפני שהמסמכים
Jeg var seksten, da de klædte mig i hvidt og sagde, at jeg var heldig. Alle smilede til mit bryllup, som om mit liv var blevet et eventyr.
Kære dagbog. Hun hed Ditte Hansen, og hun blev kun seksten år, da de klædte hende i hvidt og sagde, at hun var heldig. Hendes mor ordnede sløret og hviskede: “