“מיכל…” יובל הביט באשתו ונאנח בכבדות. “סליחה, אבל השנה נצטרך לבטל את הנסיעה לים.” “מה זאת אומרת לבטל?
— Mette… — Søren så på sin kone og sukkede tungt. — Beklager, men i år må vi aflyse turen til Vesterhavet. — Hvad mener du med aflyse?
— Mette… — Søren så på sin kone og sukkede tungt. — Undskyld, men i år bliver vi nødt til at aflyse turen til Vesterhavet. — Aflyse?
Jeg har været gift i atten år. De første ni levede jeg i tilstanden »hold ud, snart bryder han igennem«. De næste ni i tilstanden »jeg bliver vanvittig
Jeg har været gift i atten år. Når jeg ser tilbage på det i dag, ligner det en mærkelig, surrealistisk drøm: væggene i lejligheden flyttede sig, dørene
Jeg var gift i atten år. Halvdelen af dem i en “bare vent, snart slår han igennem”-tilstand. Den anden halvdel i en “jeg bliver snart
שמי יעל ברק. חייתי בנישואים שמונה־עשרה שנה. במחצית מהן חייתי במצב של “תחזיקי מעמד, עוד רגע הוא פורץ את התקרה שלו”. במחצית השנייה – במצב של “
אני יעל ברק. לפני שמונה עשרה שנה הייתי נשואה לאיתי לוי. חצי מהשנים האלה חייתי במצב של “תחזיקי מעמד, עוד מעט הוא יפרץ את התקרה”. החצי השני חייתי במצב של
שמי יעל גולן. היום, כשאני מסתכלת לאחור אחרי כל השנים, אני יודעת שחייתי בנישואים שמונה עשרה שנה. חצי מהם במצב של „רק תסבלי, עוד מעט הוא יפרוץ את התקרה״.
Lykke stod bag køkkendøren og lyttede anspændt til forældrenes samtale. Den handlede om hende – eller rettere, om hende og Søren. Bryllupssnakken havde