“את עצלנית, יעל, עצלנית בבסיס שלך.” גבר בן 54 ישב בבית על הפנסיה, ואחרי העבודה חיכו לי תוכחות וערימת כלים. את יודעת, הרבה זמן לא יכולתי לספר לאף אחד על זה.
נועה לא חיה. היא פשוט שרדה. שבעים ושתיים שנה, דירת חדר בפאתי תל אביב, קצבת זקנה שמהעשרים לחודש נשארו ממנה גרושים. ושקט. לפני חצי שנה יוסי הלך.
**Den 1. marts 2023** Jeg lever ikke. Jeg overlever. 72 år, en etværelses på kanten af Aalborg, en folkepension, der er skrumpet til næsten ingenting allerede den 20.
Han sagde: «Min ekskone nåede det hele.» Og i det øjeblik gik det op for mig – vi skulle ikke samme vej. I ved, der er øjeblikke, hvor man forstår noget
Han sagde: “Min ekskone kunne alt.” Og i det sekund gik det op for mig – vi skulle ikke videre sammen. I ved, der er de der øjeblikke, hvor
אני כותב את זה עכשיו, כי אני רוצה לזכור. לא שכדאי לזכור, אבל זה קרה לי, וזה שינה אותי. שמי אליעזר. שבעים ושתיים. דירה קטנה בקריית שמונה, על הקצה.
אורית לא חיה. היא האריכה ימים. בת שבעים ושתיים, דירת חדר בבת ים, קצבה שנותרה ממנה עד העשרים בחודש רק פרוטות. ושקט. לפני חצי שנה יוסי הלך.
“אנחנו מצעירים את הצוות” – אמר ארז בקול שדיבר על זה כאילו מדובר בבשורה משמחת. – “אתה מפנה את המשרד מחר לפני הצהריים. תמר ממשאבי אנוש
— Vi forynger staben, sagde Viktor Hansen, og stemmen lød, som om han meddelte noget glædeligt. — Dit kontor skal være ryddet i morgen før frokost.
Et år med en mand (58) føltes som et eventyr, indtil han over en kop kaffe lagde sin plan for mit liv. Viggo sad over for mig på hans yndlingscafé i København