הקרשים הישנים של רחוב שינקין חרקו מתחת לנעליים של מיכל כהן כשנכנסה לתכשיטיית "אבן יקרה" במעלה הרחוב, בין בוטיק נעליים לבית קפה שמוכר עוגיות שקד
גברת שולמית אלקבץ עצרה את כל אולם האירועים כשתפסה את צווארון המלצרית הצעירה מול מאות אורחים. זה קרה בחתונה של נכדה רחוקה, באולם "גן העדן"
הטרמינל בנתב"ג לא נרגע לרגע, גם בשתים עשרה בלילה. מזוודות מתגלגלות על הרצפה המבריקה. קול קורא מספרדית. קול קורא בעברית. נוסעים ממהרים לשערים בלי להביט לאחור.
— את שמה את המפתחות על השולחן. עכשיו. נגה עמדה בפתח הדירה שלה ברחוב ביל"ו בחולון, ידיים שלובות על החזה, הקול שלה רועד מכעס. בפרוזדור, מוקפת בשתי מזוודות
״קטיה, בואי תראי מה שלחו לך! איזה אנגלי כתב לך הודעה. נראה לי שהוא רוצה לראיין אותך.״ ניקולאי הביט במסך במבט מבולבל, כאילו גם הוא מתקשה להאמין למה שהוא רואה.
דלי מים מלוכלכים פגע בי לפני שתומר הצליח לרדת מהמדרגות. הנוזל האפרפר נשפך מהפאה, חדר לצווארון הסינר הישן, והתכנס לשלולית לצד נעלי הספורט הבלויות שלי.
שלושים ואחת שנה בניתי את החווה הזאת אבן אבן. כל שביל. כל מכלאה לכבשים. כל בוקר שבו קמתי לפני עלות השחר. החווה הזאת, על הגבעה שמעל מושב בארות יצחק, לא היתה בשבילי רק נכס.
שלושים ואחת שנה הייתי אשתו של מוטי. לא "הייתי" בעבר, כאילו מתה — פשוט היה יום, יום שלישי בסוף ספטמבר, שבו המילה הזאת הפסיקה להתאים לי.
כשהפרסות נעמדו קרוב, הכלב הרים את הראש והביט בפרש בעיניים כואבות כך, שלנועה עצרה הנשימה באמצע, ובעיניים עמדו דמעות. אבל על זה – בעוד רגע.
בית האורחים שופץ מהיסוד. חדר הילדים של טל נצבע בכחול שקט, עם מדף ספרים שאני ומאיה בחרנו ביחד. בכל בוקר הוא מחכה לי על שולחן ארוחת הבוקר ואומר בגאווה: "