יום חמישי, 29 בדצמבר, בערב קריר משׁתיים של חג השנה החדשה, כתבתי לעצמי ביומן:
דניאל, אל תחשוב שהכול רע! אני אינני משוטט ללא בית. קוראים לי משה כהן. הגעתי לבקר את בתי. קשה להסביר
היום לפני חצות נותרו כמה שעות למועד חצות. כל עובדי המשרד כבר פנו הביתה, אך איננה ממתינה אף אחד לשמירה.
כדי שלא צריך לעבוד ביום הראשון של השנה, היא (אורית) החליטה לסיים את המשימות מראש.
היא תגיע הביתה בזמן, ולפני פינה כבר מחכים לה שתי קערות סלט, פירות ויין מבעבע במקרר, שהוכנו מראש.
אין לה מה ללבוש, היא רוצה להסיר את נעלי הגבוהות וללבוש פיג’מת פוך רכה.
כך נודע לי שמזכרתי עם אורי לפני כמה חודשים, והפרידה הייתה כל כך כואבת שאורית לא ממהרת לקשור קשרים חדשים.
עכשיו היא מרגישה בנוח לבד
אורי ניסה לחזור אליה, חזר מספר פעמים בטלפון, אבל אורית לא רצתה להתחיל מחדש לא נצליח, זה מורכב מדי. אפילו לא רצתה לחשוב עליו; זה עבר, למה לבזבז את החג?
אורית ירדה מהאוטובוס. עוד כמה צעדים והייתה בבית.
בקרבת הבניין, על הספסל, היא הבחינה באיש זקן שעומד ליד עץ אשוח קטן.
כנראה הגיע לאורחים! חשבה היא.
אורית ברכה אותו, והוא הנהן ללא מבט.
הייתה לה הרגשה שהעיניים שלו מביטות בהבזקים, אולי דמעות או רק הזוהר של האור, אך היא לא שהתה והזדקפה למעלית.
הערב התקרר והאורית רעדה.
היא לקחה מקלחת, לבשה את הפיג’מה האהובה, מזיגה קפה וניגשה אל החלון.
מוזר, האיש עדיין ישב על הספסל.
כבר עבר יותר משעה מאז שהיא חזרה, עוד כמה שעות עד חצות, אם הוא בא לבקר מדוע יושב חוץ? והברק בעיניים! חשבה.
היא סידרה את השולחן, הדליקה אורות עץ אשוח הקטן, אך מחשבותיה חזרו לאותו זקן בודד.
חצי שעה עברה, היא הציצה מהחלון, הוא עדיין ישב, ללא תנועה.
אולי הוא חולה? אפשר שהקור יעביר אותו.
האורית חבשה מעיל ויצאה לחוץ.
הגיעה אל הספסל, ישבה לצידו. הוא הביט בה והסתכל משם.
סליחה, הכל בסדר אצלך? שמתי לב שאתה יושב כאן לבדו. החוץ קר, אולי אוכל לעזור?
הזקן נשף:
לא, ילדה! הכל טוב, אשאר כאן מעט ואז אלך.
לאן?
לבית המשטרה, אל הבית.
זה לא עניין. אני לא רוצה לראותך בבוקר יושב כאן. קומי! בואי אליי, תחממי, ואז תמשיכי לשם שאתה צריכה.
אבל
אין “אבל”. בואי!
אורית ידעה שאם חברתה רחל הייתה כאן, היא הייתה מזמזמת, אבל רחל איננה כאן, והיא לא יכלה לעזוב את הזקן.
הזקן קם מהספסל ותפס את האשוח.
אפשר לקחת?
קח, למה לא.
הוא נכנס לדירה, הציב את האשוח במרפסת, התלבש ברשימות. כל צעד היה כבד, נראה שהוא קפא מעט.
הוא ישב במטבח, אורית מזגה לו תה והוא חימום ידיו בכוס. אחרי כמה גימות, הרים את מבטו.
דניאל, אל תחשוב רע! אני אינני משוטט. קוראים לי משה כהן, הגעתי לבקר את בתי. קשה להסביר
איבדתי את אמי לפני זמן רב, נטלתי אשמה, פגשתי אישה אחרת. נפגשתי שוב כמוהו, ולא שמתי לב לשום דבר.
התחלתי להסתתר, אחר כך אשתו גילתה את השקרים דרך בתנו נויה, והחליטו להיפרד. יום אחד הכנעתי את הדלת והלכתי אל אהבתי.
באותו זמן נויה הייתה רק בת חמש.
התחלתי לבוא, לנסות לעזור, אבל לבתי (לאה) הייתה גאווה גדולה, לא קיבלה שום עזרה ממני, אפילו לא קיבלה מזונות, רצתה לגדל את בתה לבד.
ניסיתי לעזור דרך הוריי, דרך לאה, אך היא סירבה לכל. היא התחילה לשכנע את נויה נגדי.
פעם אחד, כשהייתי מגיע לגני הילדים, רציתי להכניס נויה צעצועים, אך היא ברחה, לא רצתה לדבר איתי וכינה אותי “אף אחד”.
החלטתי לשקול, לא לחזור יותר לחייה. אני ולוּת’ה (Masha) נסענו מהעיר. ניסיתי לשלוח כסף ללאה עבור נויה, אך הכסף תמיד חזר. הפסקתי לשלוח. הבנתי שלא תקבל שום דבר מלה.
לפני עשור חזרנו לעיר הזאת, הוריי כבר אינן כאן והגענו לדירתם. מכרנו את הדירה וקנינו בית קטן בכפר ליד העיר, שם חיינו.
לא הצלחנו עם הילדים
לפני שנתיים, לאה הלכה לעולמה ונשארתי לבדי.
היום החלטתי לבקר את בתי, בלי ציפייה למחילה. לא ראיתי אותה שנים, היא גרה באותו דירה שבה גרנו.
קניתי אשוח, הלכתי אליה, והיא לא אפשרה לי להיכנס לבית.
הבנתי למה באתי? מה רציתי לראות? אני זר בעיניה. למה קיוויתי?
אין לי צורך בדבר יש לי בית, פנסיה טובה, יכולתי לתמוך בתו, היא היחידה שקרובה לי.
כל זה היה שונה אם לאה הייתה מאפשרת לי לראות את בתי ולהיות חלק מחייה.
יצאתי מהדירה של בתי והליכתי ארוך, לא יודע לאן. הסתנתי על ספסל ונהייתי קפא. לא רציתי לזוז.
אבל הגורל פנה אחרת. אולי אני עדיין דרוש כאן למשהו תודה לך, נויה, התחממתי, אקח באוטובוס הבוקר ואחזור הביתה.
לאן תלך בלילה! האוטובוס מגיע רק בבוקר, וכעת חצי שעה עד חצות. תישאר, אשכב אותך על הספה, ובבוקר תצא.
הזקן הביט באורית.
קשה לי, דנייה! היום כמעט אף אחד לא היה מרשה לאדם זר לשבת כאן. למען האמת, אני לא רוצה להישאר לבד, אם תתני לי, אשאר. בבוקר אלך.
הסכמנו.
בבוקר, הוא אסף דרכו.
תודה לך, אורית, על הכל. היית כמו מלאך, הצלת אותי מרגע חסר תבונה, שכן רציתי להישאר שם, על הספסל.
בוא לבקר אותי! הבית לא רחוק, יש לי כמה גבעולי דבורים, חמישה קניינים מאחורי הבית, בקיץ יופי.
תודה, משה כהן! אבוא לבקר.
טוב! אני אלך, תודה שוב.
אורית קיבלה את החלון עד שהזקן נעלם מאחורי הפנייה.
כך זה קורה אנשים שקרובים אלינו איננו רוצים לשמוע, ולעיתים זרים הופכים לקרובים.
אורית איבדה את הוריה מוקדם, ובשעה שהיא הקשיבה לסיפורו העצוב של הזקן, החליטה לבקר אותו שוב.
היום למדתי שלפעמים, אם תרים יד ותשאל, תגלה שהחמלה היא מה שמחזירה לנו את האנושיות.
(לקח אישי: אל תמתין שמישהו אחר ייזכר בך קח יוזמה, פנה אל הזקנים, והראה חום רק כך נבנה עולם חם יותר.)כמה ימים אחרי השיחה האחרונה, פקדה אורית על השולחן פתק קטן במתכונת של קופה של המפלצת הקטנה שציירה נויה פעם בילדותה:
«הזמן הוא מעין אש על החול אם תדלי אותו, הוא יחזור אליך בצורת נצנוץ».
היא חייכה, פתחה את המגירה הקטנה של המחשב הישן שבקצה השולחן, והציגה מסך של תמונה ישנה היא וידידתה רחל במרכז הכיכר, מחייכות, לבושות בגדי חג. בתחתית התמונה, בת קו מתאר רפוף, כתוב: אל תשכחי שכשאת מאירה, אחרים מוצאים את דרכם אל האור.
הקול של השעון בחדר הדמגיש את השעה חצות: האור האדום של מנורת האשוח רצה על הקירות כצילינדר של שלג נושר. היא הרגישה משקל של נשימה לא של פחד, אלא של תחושה עמוקה של חיבור.
באותו הרגע, צלצול המפתח של הדלת הפתיחה את השקט. הדלת נפתחה לאט, והמתקרבת הייתה דמות מוכרת: משה כהן, אבל לא במראה של זקן, אלא בגיל צעיר, בבגדי עבודה רגילים, עם עיניים מבריקות באותה תם של העבר. הוא עמד שם, חייך, והושיט אליה חבילה קטנה עטופה במרקם של נייר פרחוני.
«זה מה שלא הגעת אלי», אמר בקול רך. «הייתי צריך לכתוש את הפחד ולחכות עד שהשנה תחליף את המילים, עד שהחום שבך יפנה לי דרך».
היא פתחה את החבילה, ומצאה בתוכה פיסת עץ קטנה, מצופה בכתובות: זכרונות חמים, לנצח. ליד העץ היה מכתב כתוב בכתב יד רך של משה:
*אורית,
כל הצעדים שהולכנו אל עבר העבר, והפסקות שחלפנו במרחק, מביאים אותנו למקום שבו נשארת האמת. אינך לבד כל פגישה, כל חיבוק, כל חיבוק של זקן על ספסל הוא סיבוב של גורל שמזכיר לנו שהחיים הם רצף של קצוות משותפים. אשמח לראותך בפרח של החורף, כשנפגש השמש והשלג. עד אז, שמרי על האור שבתוכך והמשיכי להדליק נרות למי שמחפשים דרכם.*
היא החזיקה בעץ, הרגישה איך הוא רוטט במקצב לבה, כמו תזכורת של כל הפעמים שהיא בחנה את הפחד והחליטה להמשיך. היא השיבה את המכתב לתוך המגירה, ובכך נוצרה פינה חדשה של זיכרון בחייה.
באותו ערב, כשאורית חזרה למיטה, היא הציתה נר קטן על המדף, והצילה אותו ברוך על פני הפינה של האשוח הקטן. היא חייכה למראה השתקפותה במראה המשקפת, וחשבה על כל האנשים שצדק את דרכם אליה על משה, על נויה, על רחל, על הזקן, על עצמה.
היא פתחה את החלון, נשמה אוויר קריר של חורף, ושתקה. ברגע הזה, שקט הפך למנגינה של פעמונים רחוקים, והקול של העיר שנשמע כעיבוד של תפילה ישנה. היא ידעה שמחר תצא לחוץ, תיפגש עם אנשים חדשים, תזמין קפה למי שלא היה בא, ושתף את המופע הקטן של האור שלה.
בין השמש למורד של החושך, היא למדה שנסיעה של נגיעה אחת, של רמז אחד של חמלה, יכולה לשנות גרף של חיי שלמות. ובפינה של הלב שלה, היא שומרת על ההבטחה להמשיך להיות המגדלור שמראה לכולנו שהחמלה היא כוכב שמאיר את הדרך גם ברגעים הקורנים ביותר.
