אבא, אתה מה לעשות, קיבל חתול? הפתיעה בתו אורלי כשחזרה לסוף השבוע מהחוף.
פטרו כהן, בן שבעים וארבע, הביט בכעס בחלון. שוב אותו חתול אפרפר נחת על חלקות האדמה שלו! שלושה ימים ברצף.
קודם מזדק את עגבניותיו, אתמול הוא חתר בטחינה, והיום פשוט נודד למרקחת הקולב החדשה שלו.
תעבור לביתך, חייך הפטרו, וקפץ על הזכוכית.
החתול הרים את ראשו, הביט בעיניים צהובות ונשאר לשבת, בנחישות של חובש.
פטרו קפץ למגפיים גומי ויצא לחצר. החתול לא ברח, רק הלך כמה צעדים וישב ליד הגדר: חיוור, קרוע, אוזן קורעת וזנב מתפזר.
מה, נואש? קימץ פטרו אל הקולב, מביט בפגיעה. כנראה שכבר לא קיבלו אותך חזרה הביתה?
החתול מיהל בקול חלש, ופטרו, פתאום, הבין שהחיה רעבה. הוא כמעט רואה את העיניים במבט שורף.
איפה הבעלים שלך? שאל, מתיישב ברצפת האדמה.
החתול התקרב, נחלץ על נעליו, ונימר ברחש, כאילו מודה שלא זרק אותו החוצה.
סבא, למה יש לנו חתול בחצר? שאל נכדו אלעד, שבא לביקור בגן המשפחתי.
הוא של השכנה, אולי הולך או נזרק ענה פטרו.
ומי הייתה הבעלים?
פטרו נאנח. הוא ידע. הייתה זו הדודה חנה סלמן, משכונת האבות. היא פגה לפני כחודש, והמשפחה באה רק לשיפוט. הבית נסגר, הרהיטים נלקחו, הכל נשכח, כולל החתול.
היא הייתה של סבתא אנה. היא כבר לא כאן.
והחתול נותר לבד?
כן.
אלעד הביט בחסד בחתול האפרפר.
סבא, אולי נביא אותו לביתנו?
מה אתה חושב? חייך פטרו. עדיין חסר לי חתול. אין לי מה לאכול, ובמקביל
אבל בערב, כשאלעד חזר לתל אביב, פטרו שיבר לבו והניח לקופסה של שאריות מרק ליד המרפסת. החתול נקרב בזהירות, והתחיל לאכול בחשק ובמהירות.
טוב, רק הפעם גמר פטרו.
“מפעם אחת” הפכה לשגרה יומית. בבוקר הפטרו יצא לחצר, והחתול כבר חיכה בפתח, רגוע, בלי למגר או לדרוך.
בהתחלה קיבל אותו משאריות מרק, אחר כך התחיל לבשל אליו קצירה, וקנה קופסאות קונסורטים זולות. הוא אמר לעצמו: “זה זמני, עד שמישהו אחר יקבל אותו”.
רוזי, תבוא הנה, קרא. איך קוראת חנה סלמן?
החתול השיב לכל שם, כל מה שחשוב שהזכיר שם.
לאט רוזי הסתגל. הוא נחה בשמש בעבודה, והגיע למרפסת בערב. הוא נרדם בקופסת הכלב הישנה שהייתה שם.
רק זמנית, חזר פטרו. ממש זמנית.
אבל השבועות חלפו, והחתול לא הלך לשום מקום. פטרו הבין שהתרגל למראה הפנים החום של רוזי, למרקוד הערבי ולחיבוק החם על הברכיים שלפעמים קיבל ברגעים שלוים.
אבא, אתה קיבלת חתול? שאלה אורלי שוב.
לא קיבלתי, הוא הגיע לבד. השכנה נפטרה
אז למה אתה מזין אותו? תעשה לו בית אחר.
למי הוא שייך, לחתול הישן? נענע פטרו את רוזי באוזן. תן לו לחיות.
זה רק הוצאה מיותרת, מזון, וטרינר אם צריך הפנסיה שלך קטנה.
נסתדר, השיב בקצרה.
אורלי הנידה בראש. הפטרו היה שונה בימים האחרונים מדבר עם הצמחים, עכשיו מחזיק חתול.
אולי תעבור לעיר? אלינו? הציעה שוב. למה אתה יושב כאן לבד?
לא לבד. רוזי כאן.
אתה רציני?
רציני. החיים כאן טובים יש גינה ויש חתול.
אורלי השיחה נגרשה. מאז מות אמא, פטרו השתנה.
סתיו הגיע, רוזי נחלש. הוא הפסיק לאכול, ישן בקופסה וקשה לנשום. פטרו התעכב עליו כמו על בן משפחה.
מה קורה, חבר? ישב ליד הקופסה. חולה?
החתול נימר בקול חלש, פטרו לקח אותו לוטרינר במרכז האזור. כמעט כל הפנסיה הוציא לטיפול, אבל לא מצטער.
יש לך חתול נחמד, חכם וידידותי, רק גיל ובחיסון חסרים, אמר הרופא הצעיר. אם תדאג, הוא יחיה עוד זמן.
הבית הפך למרפאת רוזי במרפסת. פטרו שם שמיכות ישנות, קערות אוכל ומים, ונותן גלולות, מודד חום.
תתאושש, חייך. בלעדיך זה משעמם.
בימים ההם רוזי הפך יותר מחיית מחמד הוא הפך לחבר. היצור היחיד שמחייך למפגש עם פטרו, שמחלק לו משמעות.
סבא, רוזי החליט? שאל אלעד שבא לחופשה חורפית.
כן. רוזי על הכרכרה שלו.
החתול נרדם על כרכרה חמימה, קוּפל, הפרווה זורחת, העיניים ברורות.
הוא יישאר כאן לנצח?
איפה הוא ילך? חיבק פטרו את רוזי. אנחנו יחד. הוא החברה שלי, ואני הבית שלו.
סבא, לא היית לבד?
פטרו נזכר. אחרי מות האישה, הבית נשמע ריק, השולחן רק למרק, הטלוויזיה ללא קול, המיטה בחדר ריק.
כן, הייתי לבד, נכדתי. מאוד לבד.
ועכשיו?
עכשיו לא לבד. רוזי מקבל אותי כשאחזור מהחווה, הוא מגרגר כשאני מבשל, נרדם על הברכיים בזמן הטלוויזיה. זה ממש משפר את היום.
אלעד הנהן. גם הוא אוהב חיות, מבין איך הן ממלאות את הריק.
סבא, מה אמא אומרת?
היא הייתה נגד. אומרת שההוצאה מיותרת.
ואתה?
אני חושב שזה לא מיותר. רוזי מביא שמחה, והשמחה איננה מיותרת.
אביב הביא הפתעה בלתי צפויה נבאה לארוחת שבת בת של חנה סלמן, בחורה צעירה עם ילד.
סבוא, מצטערת שמפריעה, אמרה. אני סמילה, בת של חנה סלמן. שמעתי שהחתול שלכם עדיין כאן?
ליבו של פטרו קפץ. האם ייקח רוזי?
הוא כאן, ענה בזהירות. ומה?
רצינו לבדוק אחרי ההלוויות לא חשבנו על החתול. עכשיו מתביישים! רוצים לקחת אותו הביתה.
מבין, פטרו הרגיש משהו נמשך בחזה.
אתה מתעייף מהחתול? הרבה טרחה
לא, הוא חתול טוב.
סמילה הסתכלה על החצר, ראתה את רוזי שוכב ליד האדמה.
איך הוא השתנה! קודם היה חיוור וחולה, ועכשיו יפה!
טיפלתי בו. האכילתי כראוי.
תודה רבה! חייכה ברגש. נביא אותו, ונחזיר לכם את כל ההוצאות
פטרו שמר על השקט. הוא ידע שהחתול לא שלו מבחינה משפטית חנה הלכה לעולם והמשפחה שלה זכאית. אבל אחרי חודשים של יחד, רוזי היה חלק מחייו.
אפשר לראות אותו? שאלה סמילה.
הם ניגשו לחתול. רוזי הרים את ראשו, הביט בחשדנות באנשים הלא מוכרים, ואז הלך אל פטרו ונשק ברגליו.
משונה, אמרה סמילה. הוא לא מזהה אותי, אני באה לבקר את דודה אנה…
עבר זמן, הסביר פטרו. כנראה שכח.
אך הוא הבין לא שכחה, אלא בחירה. החתול בחר במי שאכיל אותו, ריפא אותו, אהב אותו.
אולי הוא יישאר אצלכם? הציעה פתאום סמילה. הוא רגיל אליכם, ואתם אליו. אנחנו גרים בדירה עם طفل קטן, והחתול מבוגר, רגיל לחופש. למה להעביר אותו?
אבל הוא שלכם
היה של הדודה. עכשיו הוא שלכם. אתם הצלתם אותו פעמיים מרעב ולאחר מכן ממחלה. אז הוא שלכם.
פטרו קיבל את המזל במלאו:
באמת? אפשר לשמור?
בטח! רק אם צריך טיפולים או מזון, תתקשרו ונעזור.
לאחר ש’סמילה’ עזבה, פטרו נשאר לשבת על המרפסת ולגורר רוזי.
שמעת, חבר? תשאר איתי לנצח.
החתול מגרגר, עיניים עצומות מרצות.
בערב חייגה אורלי:
אבא, מה קורה? החתול בחיים?
בחיים. והוא עכשיו באופן רשמי שלי. הבעלים באו והסכימו שנשאיר אותו.
טוב, אם הוא כבר רגיל
אורלי, תדעי מה הבנתי?
מה?
אדם בודד וחתול בודד מצילים זה את זה. הצלחתי להציל אותו מרעב, והוא הציל אותי מהבדידות.
אבא, אל תתעמק בפילוסופיה
לא מתעמק, רק אומר אמת. עכשיו יש לי משמעות קום בבוקר, להכין אוכל, לתת תרופות. ויש שמחה מגרגר מישהו לצידי, מחכה בפתח.
אורלי נשתקה. אולי בפעם הראשונה היא הבינה שהחתול באמת נחוץ לאביה.
אבא, אתה בטוח שלא תעבור אלינו?
בטוח שלא. כאן יש לי כל מה שאני צריך הבית, הגינה, רוזי. למה לעבור לעיר?
בסדר, אז אתה נשאר.
נשאר. אנחנו נשארים.
שנה חלפה. פטרו רוזי חיים בקצב מדוד: בוקר ארוחת בוקר והליכה בגינה; צהריים עבודות בית, ורוזי ישן בצל; ערב ארוחת ערב וטלוויזיה, רוזי על הברכיים.
השכנים נוהגים לראות אותם יחד:
פטרו כהן, החתול שלכם הפך לחבר חביב!
הוא לא שלי, אנחנו אחד לשני.
וזה נכון. הם הצילו זה את זה האיש הזקנה והחתול הישן. הם מצאו אחד לשני את מה שהיה חסר חום, הרגשה, משמעות.
ומה עוד נדרש לאושר?
רוזי מגרגר על ברכיו של הבעל, ופטרו חושב כמה הוא שמח שלא דחף את החתול האמבטי הרעב הזה. כמה שמח שהוא ראה בחן.
לפעמים ההחלטות החשובות בחיים אינן נלקחות במוח, אלא בלב, והן מסתיימות בטוב ביותר.
