הכפילה של האישה – את בטוחה שזה לא יכביד עלייך? שאלה אביטל, עומדת בפתח הדלת עם תיק על הכתף וחיוך מבויש שלא ראיתי אצלה מעולם. אני יודעת שזה לא נעים. מודעת. –
קטנטנה הוא קרא לה “קטנטנה” כבר בפעם הראשונה שנפגשו, כשנפל על הכיסא הצמוד למולה, מושב אדום וקטיפתי, בלוי מהמרפקים הרבים זהה לזה שישבה עליו אבישג.
סדק באמון 2 בנובמבר, יום חמישי מרים רבינוביץ, את בבית? זו אני, רחל מהקומה השנייה! השארתי בשבילך בורקסים חמים, וגם יש משהו לחלוק… תפתחי?
לא אתן את הדירה – למה הגעת? ורד עמדה בפתח הדלת, לא נסוגה. הידיים מונחות על המשקוף, כאילו חוסמות את הכניסה לא רק לבית, אלא לחיים. –
לא אתן את הדירה שלו לשם מה באת? דליה עמדה בפתח הדלת, לא עושה אחורה פנה. ידיה נשענו על המשקוף, כמו שהיא שומרת לא רק על הכניסה לחדר אלא על הכניסה לחיים.
Life Lessons
הייתי בן חמש או שש, עוד לפני בית ספר, בראשית שנות התשעים, כשאל המושב שלנו הגיעו מהעיר שני פנסיונרים סבתא דבורה וסבא עמוס. הם קנו בית קטן בדיוק ממול לביתנו
כולם יתאספו אצלי נועה הראל הניחה בזהירות את הטאבלט על השולחן ורפרפה בידיה אחר הפלאפון: סבתא דליה, איך את מרגישה היום? טוב לך? וסבא דויד?
Life Lessons
היו אלה תחילת שנות התשעים, ואני הייתי אז ילד קטן, אולי בן חמש או שש, לפני שהתחלתי ללמוד בבית הספר. בכפר הקטן שלנו בגליל, הגיעו להתגורר ממודיעין שני פנסיונרים
בין אמת לחלום 10 בדצמבר, יום שלישי, תל אביב התכרבלתי בשמיכה הירוקה האהובה עליי בסלון הדירה שלי, רחוק מהמולת העיר הסואנת. הלילה היה צונן במיוחד, וטיפות
קנית לחם? הוא הסתכל עליי כאילו דיברתי בסינית. לא מבולבל, פשוט עוצר. שתיקה, כבדה מדי על הרגע הזה, לא מתאימה לשגרת הבית שלנו. איזה לחם, אמר לבסוף, בלי סימן