דנה לא חיבבה את הדוד שלה, נתן, עוד מילדות. היה בו משהו שגרם לה להסתכל עליו כמו שמסתכלים על חשבון חשמל שלא מבינים איך הגיע לסכום כזה. הוא דיבר הרבה, החליט
אבא שלי קנה את המוסך ברחוב הרוגוזין בחולון בשנת 1991. שלושים ושתיים שנה הוא עמד שם, מריח שמן מנוע ולכלוך של פליטה, עם שלט פשוט שכתוב עליו "
המנעול על דלת המוסך היה אותו הדבר, הנחושת ההיא ששמעון כהן התקין לפני אחת עשרה שנים, כשהשכיר את ההול הראשון ההוא בפאתי חולון. רבקה עמדה לפני השער בשבע וחצי
אני גרה מול המשפחה הזאת כבר תריסר שנים, בבניין ישן ברחוב בן־גוריון בחולון, שלוש קומות, בלי מעלית, עם עץ שקמה שמצל על החניה ותמיד מלא ציפורים בבוקר.
HE
אתם תגידו לי, מי בעצם בונה כאן את העתיד? אני כירא, בן שלושים ואחת, ואני מוכר רכבים מיד שנייה בסוכנות קטנה ברחוב ששת הימים בחולון. העבודה הזאת גמרה אותי.
את דודה שושנה העבירו לבית אבות באשדוד בסוף ספטמבר. שחר גילה את זה במקרה, כשהתקשר לברך אותה ליום הולדתה והטלפון ענה מספר זר. אחות סיעודית, קולה עייף, אמרה
מרפי בן־עזרא ישב במשרדו שבקומה השמינית של בניין המשפט בתל אביב, כשהטלפון הנייד שלו רעד על השולחן בפעם השלישית באותה דקה. השעה הייתה אחת עשרה בלילה, והאורות
לפני עשר שנים הוא השליך אותי ואת הבן שלנו מהבית כמו שמשליכים זבל לפח. עכשיו, בגיל ארבעים ושלוש, הוא עמד בבאולרום של מלון "דיוויד אינטרקונטיננטל"
הקיפוד שחבשה גאווה, והצניעות שלבשה אמא ברגע הנכון החדר באולם "גני התמר" ברחובות היה מקושט בוורדים לבנים, הכיסאות עטופים סאטן שמפניה, והמלצרים
**שולחן של שנים-עשר, ארבע כיסאות ריקים: הרגע שהורי הפנו לי גב ברחוב דיזנגוף** ההזמנה הייתה קבועה כבר שלושה חודשים. אבא חגג שישים, ורצה את כל המשפחה סביב








