כולם יתאספו אצלי
נועה הראל הניחה בזהירות את הטאבלט על השולחן ורפרפה בידיה אחר הפלאפון:
סבתא דליה, איך את מרגישה היום? טוב לך? וסבא דויד? אה, אם הוא מטגן תפוחי אדמה, אז רגוע. אני מסיימת בעבודה, קופצת להביא את דניאל מחוג, נעבור בסופר וקצת אחרי זה נהיה בבית.
אחר־כך הקישה נועה מספר נוסף:
ירון, היי, עוד מעט אני מסיימת. אתם כבר עם יפעת בדרך? יופי, נספיק כולנו לאכול יחד עם סבא.
נועה קמה לסדר את התיק, שלפה את הנעליים הנוחות מהמגירה, לבשה ג׳קט דק ומשכה מבט רגעי אל החלון שהאפיל. ערב סתיו ישראלי חמים, רחוב בת ים מואר בנקודות אור קטנות, אנשים מזדרזים לחזור למשפחותיהם. היא קלטה את השתקפותה בזכוכית וחיוך עלה בליבה מי היה מאמין שגם היא תחיה חיים רגילים, עם משפחה אמיתית שמחכה לה בבית. עד לפני שנים לא רבות האמינה עמוק בנשמתה שזה בלתי אפשרי.
כן,המשפחה שלה יוצאת דופן ובכל זאת יש שם אהבה ואור.
אמא של נועה נטשה מיד אחרי הלידה, ברחה מהמרכז הרפואי אפילו בלי לרשום טפסים. במסמכי בית הילדים: ״אם לא ידועה, אין אב״. דמויות זרות קראו לה בשם, הראל, כי נולדה בתחילת האביב, ואף אחד לא יודע מאיפה השם נועה צץ. בכל מקרה, היא תמיד התחברה יותר עם הבנים בחבורה. החבר הכי טוב שלה קראו לו ירון, גם הוא מבית הילדים, קיבל את השם הראל בדיוק כמוה.
נועה היתה תלמידה מצטיינת, חרוצה, עדינה. כל מה שביקשה היה שיחלצו אותה סוף סוף משם, שתהיה לה באמת משפחה. ילדות רגילה ראתה רק דרך הטלוויזיה. אבל אולי בגלל שהייתה רזה וגמלונית, לא התלהבו ממנה. או אולי פשוט מזל לא היה לה.
כשאימצו את ירון, נועה בכתה כל הלילה; לא מתוך קנאה, רק מלב שבור הוא היה החבר היחיד שלה. הוא הביט בה במבוכה דרך משקפיו:
נועה, את רוצה שאוותר?
השתגעת? מוותרים על דבר כזה? סע כבר, כל אחד והגורל שלו.
אני עוד אמצא אותך, מבטיח!
נועה חייכה חיוך עקום.
היא סיימה את הלימודים, התקבלה למכללה להנדסה אזרחית, עברה למעונות. כשסיימה, העירייה הקצתה לה דירת חדר בפתח תקווה כזכות יתומה. רחוק מהמרכז, אבל פתאום כלום לא מפחיד. קיבלה עבודה במשרד תכנון; סוף סוף תחושת עצמאות, ״בגרות אמיתית״.
חברות לעבודה לא חסרו, אבל משפחה היה בגדר חלום בן זוג שאוהב, ילדים שמתרוצצים בבית, קול של ״אמא, אבא!״ שלא תעז ללכת לאיבוד. רצינו להיות אלה שדלת נפתחת בפניהם ושמחה נשפכת ממנה בדיוק כמו באגדות.
יום אחד, תוך כדי שהיא מתקרבת ללובי, הדלת התנפצה פתאום החוצה: בחור צעיר פרץ, כמעט דרס אותה, סוחב תיק. נועה נכנסה ומצאה את השכנה, סבתא רוחמה, מוטלת על הרצפה, בוכה:
הפנסיה… התיק… לקח ודחף אותי! איפה המשקפיים? אני לא רואה כלום!
נועה ניסתה לרדוף אחריו אבל נעלם. הרימה את הסבתא, וידאה שלא נפגעה קשה, ועלתה איתה לדירה שם בעלה דויד מרותק למיטה, חולה.
החלה לבקר אותם כמעט מדי יום, להביא אוכל כי ״הפנסיה הלכה״. דיווחו למשטרה, אבל גנב לא תפסו. את התיק מצאו בהמשך ברחוב, לפחות את המסמכים קיבלו חזרה.
הקשר עם סבתא רוחמה וסבא דויד הלך והתחזק; הזמינו את נועה אליהם, קראו לה בסוף ״הנכדה שלנו״, כי לבני משפחה משלהם כבר לא היה מי שישאל.
בערב אחר, באוטובוס, התחיל לסקור אותה מישהו בחיוך וחיבה:
סליחה, את נראית לי מוכרת. נפגשנו באיזו הזדמנות?
לא נראה לי, ענתה נועה וצחקה.
השיחה קלחה עד לשכונה שלה. גבר נעים הליכות קראו לו גידי, גר עם אמא ועובד בעירייה, עורר בה תחושת שגרה כאילו הכירו שנים.
כך הפכו להיות זוג גידי פוגש אותה אחרי עבודה, מלווה אותה הביתה, שם קיבלה אותו לקפה וסנדוויץ׳, רוח חמימה של קביעות. יום אחד סיפרה לו לראשונה על ילדות בית האומנה. ראשה הורכן, אבל גידי התמהמה בין חיבוק להבטה קשה, כאילו יש לו משהו גדול על הלב.
ערב אחר, כשהוזמן שוב לביתה, קרה הבלתי צפוי. נועה הגישה שתייה, הוא קם, לפת אותה בחוזקה.
גידי, אולי לא נמהר?
אך הוא אחז בה בכוח פתאום ולחש בזעם:
זיהיתי אותך, ידעו לי עלייך, ״זאת מהפוטנציאל״! ראיתי גם בפוסטרים של המשטרה. מספיק עם הדילי שלך, אל תנסי להתלונן, אף אחד לא יקשיב לך!
נועה בלעה את הדמעות, לא הגישה תלונה. המשטרה והכותרות, כל זה היה גדול עליה.
חודש אחרי, בעבודה היא התמוטטה. פינו אותה באמבולנס. הרופאים בישרו: היריון חוץ רחמי, נזק בלתי הפיך, ייתכן ותמנע ממנה לפרות ילדים בעתיד.
סבתא רוחמה ליוותה אותה דרך החושך דאגה למרק חם, לעשבי מרפא, ללחישות עידוד שקטות בלילה.
בת קמה מהאשפוז כמו רוח נכאה, אבודה. ערבים אחדים אחרי, רגליה נשאו אותה אל מנזר עתיק בדרום תל אביב. בין כיפת הזהב, הפרחים הנובלים, הצלילים מצלצלים, הרגישה שהיא מוצאת שלווה.
ופתאום בצעדים מגושמים צץ מולה מתנדב מנזר שעיניו בורקות:
הראל, נועה? חיפשתי אותך שנים!
ירון…?
רק עכשיו זיהתה, צווחה בשקט, חיבקה בבכי. הוא מחה את הדמעות, הוביל אותה לחדר האוכל, התקין קולה בין מרק לשיחה כנה ראשונה מזה שנים. סיפר לה:
איך אומץ, איך אביו המאמץ התעלל בו, איך ברח, נפצע וכעת מוצא מנוח בעבודה במנזר.
נועה חזרה לביתה מלאה תקווה, משהו חדש נולד אחרי המפגש הזה. כמה ימים נשארה שם במנזר, מתלבטת האם לשוב אבל ההחלטה כבר היתה ברורה.
סבתא רוחמה וסבא דויד הציעו לה ולירון מזמן להעביר את הדירה על שמם. אבל היה להם רעיון טוב יותר: להקים בית לכולם יחד!
ההורים המאמצים המאושרים הודו כל כך לא האמינו שמישהו ירצה לגור עמם בזקנה ובחולשה.
ככה הפכו נועה וירון הראל לזוג בזכות עצמם, יחד כבר חמש שנים. הם עברו לבית גדול יותר ברמת גן מקום לכולם. סבתא וסבא פורחים, דיירי הכבוד, כי עכשיו הם ממש לא לבד יש להם משפחה!
ושנתיים אחרי חלום נועה התממש היא וירון אימצו שני ילדים, דניאל ויפעת, מבית הילדים בו גדלו.
ירון, זוכר איך חלמנו שיבוא יום ומישהו יחבק אותנו? תביט לִילדים בעיניים ותבטיח נהיה להם ההורים שתמיד ייחלנו לעצמנו.
בחדר אחר קוראת יפעת:
אמא, איפה אבא? סבתא, בואי רגע תראי מה בנינו עם סבא!
נועה לא מוכנה לזכור עוד את הרע; סבתא רוחמה סיפרה בלחישה שזה שתוקף אותן נלכד בסוף. שבת בכלא, הפעם להרבה שנים.
״הכול יחזור לכל אחד לפי מעשיו, בעולם הזה ובעולם הבא״ ככה נהגה לומר סבתא. כאן, בבתים של אהבה, נועה בוחרת רק לזכור את האור.
