היו אלה תחילת שנות התשעים, ואני הייתי אז ילד קטן, אולי בן חמש או שש, לפני שהתחלתי ללמוד בבית הספר. בכפר הקטן שלנו בגליל, הגיעו להתגורר ממודיעין שני פנסיונרים סבתא נעמי וסבא אלי. הם קנו בית קטן בדיוק מול שלנו בית ישן ונמוך עם שני חלונות בכניסה, אבל חצר ענקית, אותה בגלל גילם לא יכלו לטפל ולחרוש. כל יום היו יוצאים לטייל פעם ליער, פעם לנחל, ורק לפעמים היו נוסעים לטבריה לקנות מצרכי מזון. הם חיו ברוגע, כמעט לא הרגישו בהם. אלינו הם לא היו באים לבקר, רק פעמיים בשבוע היו עוברים לקנות חלב. אז, החזקנו משק לא קטן, אבל גם ככה לא חיינו בעושר, ולכן סבתא נעמי תמיד הייתה דוחפת לי בשקט איזו הפתעה שוקולד, מחברת, או אפילו מטבע קטן של עשר שקל. לא היו להם ילדים משלהם.
יכול להיות שעברו שלוש שנים מאז באו לכפר, ובערב חורפי אחד, רגע אחרי שכיבינו את הטלוויזיה ושכבנו לישון, נעשתה דפיקה רכה על החלון. סבתא נעמי נכנסה פנימה, ובלחישה אמרה “סבא אלי איננו יותר”.
עזרנו לה ככל שיכולנו עם ההלוויה. סבתא נעמי לקחה קשה את פטירת בעלה, חלתה והתחילה להסתגר בביתה. אנחנו התחלנו לבקר אצלה כמעט כל יום, והיא הייתה מספרת שוב ושוב איך חיה עם סבא אלי חמישים ושתיים שנה, איך הרבה שנים עבדו יחד במפעל גדול בנשר, ואיך החליטו אחר הפנסיה להשאיר את הדירה לאחיינית בעיר ולעבור לחיים שלווים בטבע.
האביב הגיע, וסבתא נעמי לאט־לאט התרגלה לחיות בגפה, החלה להחלים במעט. ויום אחד, פתאום קראה לי אליה והראתה לי קופסה, שבתוכה זחל גור כלבים קטן ואפור. אף פעם לא אהבתי כלבים, אבל ברגע שראיתי אותו, ליבי נמס והתאהבתי בו לגמרי.
אני עדיין זוכר היטב איך ישבתי אז על הרצפה, מלטף את הגור בעדינות, וסבתא נעמי מסתכלת עלינו ומחייכת את חיוכה הכמעט חסר שיניים, לראשונה זה זמן רב.
“אף פעם לא היו לנו חתולים או כלבים, וגם ילדים לא היו,” סיפרה לי חרישית, “קשה להיות לבד. אותו גור מצאתי היום ליד השוק בטבריה בתוך קופסת קרטון ליד הפח אשפה. איך אפשר היה לא לאסוף אותו הביתה, תראה איזה חמוד.”
הבטתי בגור בלי לזוז, כמעט פחדתי לנשום.
“ומה הוא אוכל? הוא בטח רעב…” שאלתי כמעט בדמעות.
“חיממתי לו חלב, אבל הוא לא יודע לשתות מצלחת, צריך בקבוק עם מוצץ, ואין לי. אבל מחר אקנה,” אמרה בלחישה עם מעט אשמה.
רצתי הביתה בבהלה, והוצאתי את המוצץ מפיה של אחותי התינוקת שישנה.
התברר שהגור בן כמה ימים בלבד. החזקתי לו את הבקבוק, לחצתי בעדינות שייצא החלב החמים, והתפללתי שלא ימות.
שבועות שלמים לא הצלחנו לבחור שם. סבתא נעמי צחקה והציעה לקרוא לו “שמשון” בגלל האוזניים הצהובות, ואני רציתי “דומם”, כי היה שקט ולא נבח בכלל ואכן דומם, דומי שימש שמו.
כל האביב טיפלנו בו יחד, דאגנו לחלב ולארוחת גור. כשהתחמם, שחררנו אותו מגבולות הקופסה והוא דידה על האדמה לראשונה. דומי נולד חלש, כנראה כי נשאר בלי אמו, אבל בחום ואהבה ניסינו לסייע לו. כל יום, אחרי הבית ספר, הייתי רץ ישר לסבתא נעמי לראות מה שלום דומי, עושה שיעורי בית אצלה, עוזר לאמא במשק ושב עד הערב לשחק עם דומי. היא הייתה יושבת על הספה ומביטה בנו פתאום מאירה בפנים.
עם קיץ דומי גדל, אבל היה זעיר אולי 30 ס”מ לגובה, לא יותר. הייתי לוקח אותו איתי לדוג דגים בכינרת, לרעות פרות או פשוט ממלא אותו ליטופים. כשלא הייתי שם, התרוצץ עם סבתא נעמי.
הופעתו של דומי שינתה את חייה. היא טיפלה בו כאילו הוא נכד הכינה לו אוכל בנפרד, הברישה לו את השיער ולמדה הרבה על טיפול בכלבים. עם השנים, דומי הפך לכחלק מהמשפחה. ערב ערב חיכה לי בפתח, אחר ליווה אותי ברגל לבית הספר שלושה קילומטרים, ולאחר הלימודים חזר איתי חזרה לא משנה אם בוץ של אביב או קור מקפיא.
תשע שנים כך עברו.
המשכתי ללמוד ורבותי אמרו שכדי להמשיך אחרי כיתה ט’, עליי ללמוד בעיר. החלטנו לשלוח אותי למכללה בחיפה.
כשהגיע הבוקר לנסוע, התיישבתי על המדרגות מול הבית של סבתא נעמי, חיבקתי את דומי ודמעותיי זרמו.
“תיקח אותו איתך, אם קשה להיפרד,” בכתה גם סבתא נעמי.
“איך אקח, דומי שלכם. תשמרי על עצמך, ואמא תבוא כל יום. וגם אני אתקשר כל הזמן.”
על ה”קטיושה” הסירה שהפליגה בטבריה עמדתי על הסיפון והזלתי דמעות, ודומי רץ לאורך החוף, לשונו בחוץ, מביט בי כאילו לא מבין למה עזבתי אותו.
בלימודים נשאבתי לחלוטין. כל היום ספרים, וטרינריה וכלכלה חקלאית, כמעט ללא חברים. רק לפעמים הייתי משוחח עם חבר מהכפר שישב איתי במעונות.
עם ההתקרבות לחנוכה, ערב החופשה, התקשרה אמא “סבתא נעמי במצב קשה מאוד, שבוע שלם לא קמה מהמיטה, ודומי לא עוזב אותה, אפילו את הצלחת הבאנו אליו.”
חזרתי מוקדם הביתה. דומי ישב על כיסא ליד מיטתה, עיניו כבויות ואוזניו שמוטות, מיילל חרש, וסבתא נעמי ליטפה בחולשה את ראשו. היה כאב לב לראות כך: אישה זקנה ודומיה הכלב הנחמה האחרונה שלה.
כשחזרתי לעיר אחרי החג, ידעתי שלא אראה אותה עוד. דומי יצא איתי רק עד השער, לא מוכן להותיר אותה לבד. ליבו של הכלב הקטן מילא תפקיד של בן דואג לאמו.
בפברואר סבתא נעמי נפטרה.
מה יש, בחור בן שש־עשרה, שתתאבל כל כך על זקנה וכלבה? יש מי שלא יבין אבל מי שזכה לאהבתו של כלב נאמן, מי שזה היה לו המשפחה היחידה אין כאבו קל.
הצלחתי להגיע הביתה רק בסוף מאי, אחרי הבגרויות. איפה דומי? לא ידענו. אמא סיפרה: בלוויה התרוצץ סביב הקבר וניסה לקפוץ פנימה, הקברנים הרחיקו אותו. לקחו אותו הביתה, אבא בנה עבורו מלונה מרופדת, אבל דומי לא הסכים להישאר. עד האביב שוטט בבית של סבתא נעמי, ואז נעלם. כאב לי כל הקיץ. חיפשתי אותו בכל הסביבה, בכפרים, אפילו בעיר לשווא. היה נדמה לי שהוא עוד מחכה לה, ואם לא חזרה הלך בעולם לחפשה.
באוגוסט יצאנו כולנו לבקר את הקבר של סבתא נעמי בבית העלמין יער נוטרים ליד נצרת, מרחק חמישים קילומטרים מהכפר. לא עלה על דעתי שדומי שם. אך פתאום, בירידה מהרכב, הופיע אליי בריצה, כולו מאושר דומי שלי!
כרעתי ובכיתי: “דומי, דומיק, חיפשתי אותך, כל הקיץ, מטומטם, הנה אתה.”
הוא לטף אותי בלשונו והיה ברור שגם הוא דומע. כשהתרוממתי, קפץ חצי מטר באוויר.
הוא היה מלוכלך ורזה. פרשתי לו את כל הכריכים והאוכל שלקחנו לקבר. זלל בלי הפסקה, תוך שהוא לא מפסיק להביט בי בעיניו הרחבות.
אישה מהכנסייה הסמוכה שאלה, “זו הכלב שלך?” ואמא ענתה: “זה דומי שלו.”
“אכן,” ענתה האישה, “אני עובדת כאן הרבה זמן, מאז סוף האביב הכלב חי כאן, חפר קבר אחד שוב ושוב, כאילו מחפש משהו.” הסתבר שזה קברה של סבתא נעמי.
הלכנו לבקר קרובי משפחה, דומי לא זז ממני. כל הקבר של סבתא נעמי וסבא אלי היה מחופר מציפורניו, במיוחד בצד בו נקברה היא.
אבא סידר את השלט, אמא שמה פרחים, ואני, כרעתי לצד דומי, מחבק אותו. הוא הרים את אוזניו העצובות, מביט בי ובקבר לסירוגין, וליקק את פני.
אבא לחש לי, “אל תכריח אותו לבוא איתנו, תן לו לבחור. אולי כאן ירצה להישאר.”
“הוא לא ישרוד פה את החורף… הוא כבר לא כלב צעיר,” עניתי בעצב, אבל ידעתי לבו יקבע.
כשעזבנו, דומי התרוצץ פעם לקבר, פעם אלינו. עד שנכנסנו לרכב, עמד, הביט בקבר ואז בבת אחת קפץ פנימה אליי וחיבקתי אותו בחוזקה.
“דומי, אהובי, לעולם לא אשאיר אותך לבד,” בכיתי בשקט, דוחק בזיכרוני לא לשכוח לעולם מה היא אהבה ומה היא נאמנות.
