הכפילה של האישה
– את בטוחה שזה לא יכביד עלייך? שאלה אביטל, עומדת בפתח הדלת עם תיק על הכתף וחיוך מבויש שלא ראיתי אצלה מעולם. אני יודעת שזה לא נעים. מודעת.
– אביטל, תכנסי כבר. הזזתי קצת את הדלת, נותנת לה להיכנס. יש חדר פנוי, דניאל לא מתנגד. הכול בסדר.
– הוא לא מתנגד, חזרה אביטל, ומשהו בטון שלה היה לא ברור. לא ציניות, יותר פליאה. כאילו “לא מתנגד” זה ביטוי שהיא מפנימה במיוחד.
– הוא כמעט אף פעם לא מתנגד, אמרתי, פונה למטבח. תורידי נעליים, כפכפים בצד שמאל.
כך זה התחיל.
הייתי בת חמישים ושתיים. אביטל, החברה שלי מהאוניברסיטה, בת חמישים ואחת. חמש שנים כמעט לא נפגשנו, פה ושם התקשרנו, לפעמים קבענו לקפה ברחוב דיזנגוף בתל אביב, וחשבתי שאני מכירה אותה היטב. מספיק כדי לפתוח לה את הדלת בלי לחשוב פעמיים. היא התגרשה. הדירה ששכרה כבר לא שלה. מחכה למסמכים לדירה חדשה. צריכה שבועיים שלושה, מקסימום חודש. להסתדר קצת על הרגליים.
גרנו בגבעתיים לא עיר קטנה, לא גדולה, שכנים מכירים ואומרים שלום במדרגות, והמכולת ליד הבית יודעת מי אנחנו לפי הקול. הדירה שלי הייתה שלושה חדרים, קומה שלישית, חלון לרחוב שקט. דניאל עבד בחברת נדל”ן, בתפקיד טוב, אם כי לא מנכ”ל. אני לימדתי כלכלה במכללה טכנולוגית. עשרים ושלוש שנים יחד. בתנו גרה כבר שנים בירושלים. הדירה הספיקה לנו, שקטה ומסודרת כמו בדירה שכבר עשרים שנה לא מזיזים בה כיסא ממקום למקום אלא אם מוכרחים.
אביטל הגיעה עם מזוודה גדולה וארגז. הייתה שקטה, בקושי שמתי לב אליה. בשבוע הראשון כמעט ולא שמענו אותה: היא יצאה בבוקר מוקדם, חזרה מאוחר, אכלה בקטנה, דיברה עוד פחות. דניאל, בעלי, שאל אחרי שלושה ימים:
– לכמה זמן?
– חודש, – עניתי.
– חודש, החזיר, באותו טון של אביטל בכניסה.
לא ייחסתי לזה חשיבות. אני אדם שלא שם לב לפרטים קטנים. לפחות חשבתי כך.
עוד בשבוע השני הבחנתי לראשונה במשהו מוזר. נכנסתי בבוקר למקלחת, וראיתי את הבושם שלי, שפת אמתבקבוק ירוק כהה עם פקק כסוףלא במקום הרגיל. הבושם עמד על שפת הכיור, לא במדף השמאלי שם עמד מאז שקניתי אותו בדיוטי פרי בחנות בדיובן. חשבתי שהזזתי בעצמי, החזרתי ושכחתי.
בשבוע השלישית הבחנתי במשהו אחר.
ישבנו לארוחת בוקר, שלושתנו. אני הכנתי את הקפה כמו תמיד: קודם מים קרים, ואז רותחים, בלי להרתיחשיהיה עדין. דניאל תמיד אהב את זה. באותו בוקר אביטל הכינה, ואני הייתי עסוקה במשמרת טלפון. דניאל טעם ואמר:
– טעים.
– למדתי מאילה, חייכה אביטל. היא תמיד עושה כך.
הסתכלתי עליה. היא חייכה לעצמה. ידידותי ותמים. חייכתי בחזרה.
אבל בפנים משהו נצרב, בלי מילים.
שבוע רדף שבוע, והכל חזר לשגרה, סדר יום של גלי מבחנים, ישיבות פקולטה. חזרתי הביתה והדירה מסודרת, מאורגנת. גיליתי שאביטל הספיקה לשטוף כלים, לארגן דברים. דניאל התרגל מהר למה שציפיתי.
– היא בישלה היום אמר ערב אחד בגאווה קטנה, כאילו מספר משהו טוב. מרק עדשים.
– גם אני עושה כזה, אמרתי.
– כן, ענה. דומה מאוד.
לא שאלתי מי עשה יותר טעים. והוא לא ציין.
אביטל עבדה אז מהבית, משהו עם מסמכים דיגיטליים. לא התעניינתי יותר מדי. כל היום סגרה עצמה בחדר האורחים עם הלפטופ. בצהריים נכנסה למטבח, הכינה משהו קל, ובערב הופיעה מסודרת, לבושה כמעט לערב, לא לטרנינגים שאני לבשתי. היא נראתה טוב ממני אצלי בבית, בלי מאמץ.
באחד הערבים דניאל התיישב לידה לראות סדרה. אני תיקנתי מבחנים בצד השני של הדירה, שמעתי אותם צוחקים. הצחוק של אביטל הזכיר לי פתאום את שלי, רק רך יותר. נבהלתי מהמחשבה ופסלתי אותה. צחוק של אישה דומה; מה בכך.
למחרת היא התחילה לאסוף את השיער בגל עדין, כפי שאני רגילה לאסוף. פעם הייתה עם תספורת קצרה, חדות. מעולם לא אהבה גלים. עמדנו שתינו ליד המראה במסדרון, פתאום נראינו דומות בתנועה, כמו תמונה ישנה מול עדכנית.
– זה מחמיא לך אמרתי.
– באמת? סידרה קו שיער, ראיתי אצלך. חשבתי לנסות.
שוב “אצלך”. עוד חיקוי שקט. חייכתי והמשכתי הלאה. בפנים, לא כל כך.
בשיחת טלפון עם הבת שלי, בר, ביום ראשון:
– אמא, מה קורה?
– הכול בסדר. אביטל אצלנו כמה זמן, זוכרת שסיפרתי?
– כן. עדיין נשארת?
– כן. הדירה החדשה מתעכבת.
– איך עם אבא?
– בסדר. הם מסתדרים, יש להם שפה משותפת.
שתיקה קצרה.
– זה טוב או רע? שאלה בר.
– זה טוב, עניתי. אף על פי שלא הרגשתי כך.
אחרי השיחה ישבתי הרבה זמן ומלמלתי לעצמי “שפה משותפת” מילים ניטרליות. אבל אמרתי אותן בזהירות, בודקת רגליים על האדמה.
שבוע חמישי. אביטל ביקשה מתכון לעוגת תפוחים וקינמון זו שהכנתי שבוע קודם.
– אין לי כתוב. כמו שזוכרת.
– תסבירי? אנסה בעצמי.
פירטתי במדויק. היא רשמה בנייד. אחרי שלושה ימים אפתה. דניאל אכל ואמר “טעים”, ואני לא יכולתי להבין האם הוא מתכוון שגם טעים, או שהוא כבר לא שם לב מי אופה.
בערב מצאתי בארון במבואה מעיל חדש, אפור עם חגורה כמעט זהה לשלי. אביטל קנתה. סידרתי את המעיל שלי לידה, עמדתי רגע ארוך מול שני המעילים. לא שאלתי. לא ידעתי איך לשאול בטון שלא יישמע טיפשי.
העבודה עמדה בשיאו, המכללה נערכה לביקורת. הייתי מתעכבת שם עד הערב, דניאל ישב הרבה עם אביטל בסלון. שמעתי בחצי אוזן קטעי שיחה. לפעמים, כשהצטרפתי, דיברו איתי בנימוס אבל תמיד כאל אורחת לרגע.
באחד הלילות לא יכולתי יותר.
– דניאל, לא נדמה לך שהיא קצת… מחקה אותי?
הסתכל בסקרנות.
– מי, אביטל?
– כן. שיער, מעיל, אוכל, בושם.
– ככה זה, משך בכתף. חברות לוקחות אחת מהשנייה. זה רגיל.
– אולי, מלמלתי.
כששכבתי בחושך חזרתי על “רגיל”, כאילו רציתי להאמין. זה לא התקבע.
נכנסתי להסתכל. ראיתי עקבות קטנות: אביטל נוטה את הראש בשיחה דווקא ימינה כמוני. משתמשת בביטוי “בדיוק כך” ומדגישה אותו כמוני. הלכה לשתות תה בלי סוכר פעם אהבה קפה מתוק. עכשיו לא.
זה כבר לא מקרה. זה משהו אחר.
טלפנתי לחברה מהמכללה, הדס:
– הדס, קרה לך פעם שמישהי לידך הופכת להיות את? גנבה לך טיפה-טיפה את האישיות?
– בטח. קראתי על זה. קוראים לזה “קנאה שקטה”. היא רוצה את החיים שלך, אז לוקחת במנות קטנות.
שתקתי.
– מישהי כזו אצלך?
– אולי, שיקרתי, כי כבר ידעתי שכן.
שיחה עם אביטל קרתה בלי כוונה. שתינו ישבנו על תה.
– אילה, את כזאת שלמה. אביטל אמרה, מסתכלת עלייך ורואה, ככה צריך לחיות. דירה, זוגיות, עבודה. הכול מסודר.
– בניתי את זה עשרים שנה, עניתי.
– רואים. דניאל גם… נעצרה.
– מה דניאל גם?
– מעריך אותך. אומר לי שטוב לכם, שאתם מבינים אחד את השנייה.
הנחתי את הספל.
– את מדברת איתו עליי?
– קצת. הוא פשוט מחמיא.
– זה… נעים, שיקרתי.
לא היה לי הסבר למה זה לא. בעל שמחמיא לאשתו בפני חברה מה הבעיה? ובכל זאת, היה שם משהו שמגרד ולא עוזב. אינטואיציה נשית שצוחקים עליה ובכל זאת אמת.
בסוף השבוע השישי אביטל ביקשה להשתמש בבושם שלי “שפת אמת”.
– שלי נגמר, אמרה. אפשר פעם-פעמיים?
– בוודאי, עניתי.
בערב, כשהבדקתי, היה פחות משליש. בבירור השבוע שעבר היה יותר מחצי.
סגרתי את הבושם, החבאתי במגירה עם מנעול קטן. הסתכלתי על עצמי ואמרתי: אני מחביאה בושם מחברה. מי נהייתי?
לא פתחתי שוב את הבושם.
דניאל בא בערב עם עוגה, לא ליום הולדת. סתם כך.
– בא לי להמתיק, חייך.
אביטל שמחה, בדיוק כמו שאני שמחה כשהבעל מביא עוגה, ככה, במידה הנכונה. עמדתי בדלת המטבח ומביטה על הסצנה היא מגיבה במדויק. מדברת, מחייכת, כועסת, כל דבר “נכון”. דניאל נסחף אחרי זה, אולי בלי לשים לב.
התלבטתי להפליג לקורס רענון מקצועי שבמכללה בבאר שבע, ארבעה ימים. קיבלתי החלטה מהירה: לעזוב מעט את הבית, לתת לדניאל ואביטל זמן לבד. בוגרים. מה כבר יקרה. אכלתי את עצמי ואז ויתרתי.
לפני הנסיעה דיברנו במטבח.
– אחזור שישי בערב אמרתי. אביטל תעזור במטבח, היא יודעת.
– נסתדר, אמר.
– אני לא דואגת, שיקרתי עוד.
התבוננתי בו. רגוע, אפילו קליל. אחרי עשרים ושלוש שנה ידעתי לזהות. משהו היה קליל מדי.
יצאתי ברכבת מוקדם. קראתי סיכומים, שתיתי קפה בכוס חד פעמית, הסתכלתי דרך החלון על הנוף המדברי. הקורס היה משעמם אבל חשוב. התקשרתי בערב לדניאל.
– איך הולך?
– טוב. אכלנו. הכול בסדר.
– אביטל בבית?
– כן, בחדר שלה.
– יופי. לילה טוב.
– לילה.
לא חשדתי בכלום. נשכבתי לישון, עם עייפות, מחשבות על החיים, על סדק בספל. על אביטל. על שני המעילים.
ביום חמישי בצהריים התקשר ראש המחלקה: יש סידור, אפשר לקצר. חזרתי הביתה כבר בעשר וחצי. מונית מיהרה ברחובות השוממים.
הדלקתי עם המפתח, כי חשבתי שדניאל אולי ישן.
הוא לא ישן.
בסלון שתי נרות בוערות, שולחן ערוך, יין, אוכל במספר קעריות קטנות, וריח כבד של בושם “שפת אמת”. זכרתי שהסתרתי את שלי. כנראה קנתה חדש.
אביטל ישבה ליד דניאל, שמלה כחולה חדשה, מדויקת בסגנון שאני אוהבת, השיער גלי, תכשיטים עדינים. שוחחו; כשנכנסתי, שתי זוגות עיניים הביטו בי.
שקט של שלוש שניות.
– הגעת מוקדם, אמר דניאל.
– רואה, עניתי.
הנחתי את התיק, תליתי מעיל. כל פעולה מדודה, כי רק ככה שלטתי בעצמי.
– אילה, זה רק ארוחת ערב, אמרה אביטל. אכלנו ו…
– אני רואה שזו ארוחה. עם נרות.
פאוזה.
– רומנטי. אמרתי בטון נטול סאבטקסט. הופתעתי שיצא ככה.
דניאל קם.
– אין צורך לעשות מזה…
– דניאל, חתכתי אותו בשקט. אל תגיד לי מה לא צריך.
השתתק. אביטל בהתה במפה.
נכנסתי למטבח. מזגתי מים, שתיתי. הסתכלתי על חלון המטבח ועל עציץ גרניום שאני משקה כל יום רביעי. השבוע לא הייתי הוא בכל זאת פורח. “אביטל השקתה,” חשבתי.
חזרתי לסלון.
– אביטל, תמנעי להישאר כאן ממחר?
הרימה עיניים.
– אילה, אני יודעת שזה נראה…
– ממחר, חזרתי. תמצאי סידור.
– טוב, אמרה. אסתדר.
– יופי.
לקחתי את התיק, נכנסתי לחדר שינה. טרקתי דלת. לא טרקתי, פשוט סגרתי חרישית. נשכבתי על המיטה לבושה, ובהיתי בתקרה. שמעתי רעש קערה בסלון, בהמשך דממה. דלת, כנראה, של חדר האורחים.
דניאל לא בא לחדר שינה באותו לילה. שמעתי אותו פורש על הספה. ברור מאליו.
בבוקר קמתי ראשונה. הכנתי קפה, שתיתי ליד החלון. יום שישי, השכונה מתעוררת לאיטה, אישה עם כלב, יונים בחלון ממול בוקר רגיל.
דניאל עבר במבט מטושטש בדלת המטבח.
– אנחנו צריכים לדבר, אמר.
– כן, עניתי.
– אילה, אין בינינו כלום, ביני לבין אביטל.
– אולי.
– לא אולי. כלום.
– אתה לא מבין על מה אני מדברת. לא מה יש או אין. אני מדברת על מה שראיתי במשך חודש וחצי.
– ומה ראית?
הסתובבתי אליו.
– ראיתי מישהו נכנס לבית שלי והופך להיות אני. השיער, הריח, המתכונים, המעיל, התנועות, והבעל שם לב ואוהב. כי זו אני, משודרגת. בלי עייפות, בלי שגרה של עשרים ושלוש שנה.
היה שקט.
– זו לא האשמה, הוספתי. זו המציאות שראיתי.
– את מגזימה, סינן.
– אולי, הנהנתי. אני הולכת. כשאחזור, שלא יהיו לה דברים כאן.
– אילה…
– ועוד משהו, דניאל. תמימות עיוורת זה עליי. האמנתי לשניכם.
יצאתי. דלת טרקה חרישית.
במכללה העברתי שתי הרצאות, בדקתי נוכחות, שתיתי תה בהפסקה עם הדס. היא דיברה על משהו, הנהנתי, אבל לא שמעתי באמת. הדס ראתה והבינה; יש אנשים שמבינים בלי לשאול.
חזרתי בשלוש וחצי. החדר היה ריק. מסודר, נקי. אביטל הלכה בשקט, כאילו לא הייתה כאן לעולם. רק במקלחת, על המדף, מצאתי מסרק קטן, לבן, זר. הרמתי בשני אצבעות וזרקתי לפח.
דניאל ישב בסלון עם טלפון, הרים עיניים.
– הלכה, אמר.
– טוב, עניתי.
– ומה עכשיו?
הורדתי מעיל, נכנסתי למטבח, חיטטתי בארונות סתם, העיקר לזוז.
– אילה, עשרים ושלוש שנה אנחנו יחד. אי אפשר סתם…
– אפשר, חתכתי. חכה. אני צריכה זמן.
– כמה?
– לא יודעת. כמה ימים. לחשוב.
ימים הפכו לשבוע. גרנו יחד, כמו שגרים לפעמים זרים שהחיים זמנו להם אותו גג. מנומסים. בלי מריבות. כל אחד אוכל לבד. ישן לבד. דניאל ניסה כמה פעמים לדבר, עניתי קצרות, לא כי נפגעתי, אלא כי לא מצאתי מילים. הכול דחוס בפנים. פחדתי שאם אפתח, לא אצליח לעצור.
חשבתי הרבה. איך הכול התחיל. למה הכנסתי את אביטל בלי לחשוב פעמיים, בשם “חברות”. מתי חשתי שמשהו לא בסדר, למה שתקתי. קנאה שקטה, כמו שהדס אמרה. חיקוי אישיות. בלי רוע, כנראה פשוט אי שלמות מפצה עצמה בפרטים קטנים, בהרגלים של מישהו אחר.
מה שכאב היה לא אביטל. דניאל.
הוא יכול היה לא לשים לב, או להפנות אליי את תשומת הלב, או להתעלם. בפועל הוא הגיב, צחק, הביא עוגה, ערך נרות. אולי לא חשב שעשה משהו לא תקין. אולי פשוט לא חשב.
בתחילת השבוע השני, התקשרתי לבר.
– אמא? הכול בסדר?
– כנראה ניפרד, בר.
מהצד השני דממה.
– בגלל אביטל?
– לא רק. היא רק העירה את מה שנעלם קודם.
– מה?
– לא יודעת לשים אצבע. שנינו התרגלנו. לא ראינו באמת אחד את השנייה. ואז היא נכנסה והפכה אותי לגרסה טובה יותר. לו זה מצא חן.
– אמא…
– מספיק. אני לא בוכה. אני פשוט מסבירה.
– תהיי לבד?
– תקופה, כן. זה בסדר.
אמרתי “בסדר” והפעם האמנתי.
השיחה עם דניאל הייתה בראשון בערב.
– אני חושבת שניפרד.
הסתכל. שתק.
– סופי?
– אני לא יודעת. צריכה מרחב. להבין מי אני בלי הדירה, בלי הכול.
– זה בגלל הארוחה ההיא, עם הנרות?
– דניאל, זה לא הנרות. הם רק סימן. הרבה לפני כן הכול היה. שתקתי, ושיכנעתי את עצמי ש”רגיל”, וזה לא היה רגיל.
– אני לא מבין מה עשיתי.
– כלום. פשוט הפסקת לראות. אם היית רואה, היית שם לב שזרה נהיית לאשתך. אם היית רואה אותי היית מזהה.
לא הייתה לו תשובה. כי אין.
– הדירה נמכור, או שאני אקנה את החצי שלך. זה עניין לשיחה אחרת.
– לאן תלכי?
– אשכור. פה או בעיר אחרת. אחשוב.
– בגיל חמישים ושתיים להתחיל מהתחלה, הייתה אנחה, ספק רחמים עליי או עליו.
– כן, אמרתי. בגיל חמישים ושתיים. לא מעט אנשים עושים גם אחרי.
קמתי, עברתי בדרך לשירותים, פתחתי את הארון במקלחת. הבושם “שפת אמת” עוד היה שם. הוצאתי, עמדתי איתו, ואז הנחתי בפח, בעדינות, בלי להפיל.
בימים הבאים פעלתי מסודר. דיברתי בסוכנות על דירה, עם עו”ד על חלוקת רכוש. ביקרתי את הדס וסיפרתי בעדינות. היא לא נחרדה, לא הצטדקה, רק אמרה מדי פעם “כן” במשמעות “אני מבינה”. הכי טובים כאלה.
ישבנו אצלה במטבח.
– את כועסת עליה? שאלה הדס.
– כמעט שלא, עניתי. יותר על עצמי שנתתי לדברים לזרום בשם “רגיל”.
– את לא אשמה, אמרה הדס. קורית לפעמים נאיביות, אבל לתת אמון זה לא עיוורון.
– אולי.
– ועל דניאל?
– עליו כועסת. זה יעבור.
– מה תעשי עכשיו?
– אשכור דירה, אחליף תסרוקת, אקנה בושם אחר. כנראה לא “שפת אמת”.
– חכם, הדס חייכה.
– ואבדוק מה באמת שלי. לא רק מהרגל.
– זה תהליך.
– כן. יש לי זמן.
הדס מזגה עוד תה, בחוץ גשם דק. חשבתי פעם ידעתי את החיים שלי היטב. דירה, דניאל, המכללה, סידורים, ריחות. והנה פתאום, שום דבר לא בטוח כמו נדמה. ובכל זאת, לא ריקנות ולא נפילה. זה הרגיש מוזר כאילו הסרתי מעיל ישן שהכביד, ורק עכשיו שמתי לב.
– יודעת מה? אמרתי להדס. לראשונה מזה שנים, אין לי מושג מה יקרה. וזה… נסבל.
– נסבל זה טוב, חייכה.
עוד שבוע עובר. מצאתי דירה קטנה ברמת גן, חדר ופינת עבודה, נוף לפארק. יקרה, אבל מתאפשרת. סיכמתי עם בעלי הדירה, אישה מבוגרת. הסתובבתי בין החדרים הריקים, פרקט חורק קצת בנקודה אחת, אמרתי: אפשר לחיות כאן.
– לכמה זמן? שאלה בעלת הדירה.
– שנה בהתחלה.
הנהנה.
בדירה הישנה התחלתי לארוז. סידרתי את החפצים שלי, חלק לתיוק, חלק לזריקה. מעיל אפור תרמתי. קניתי חדש כחול כהה, גזרה אחרת, כלום כמו של אביטל. נשמתי, הסתכלתי בראי, נראיתי אחרת. זה טוב.
עם אביטל לא שמרנו קשר. שלחה פעם הודעה: “אילה, סליחה אם פגעתי.” קראתי, שמתי את הנייד בצד, לא עניתי. לא כי לא סלחתי פשוט זה הזמן.
דניאל נשאר בדירה. יצרנו קשר כשהיה צריך, רגוע, יש בזה מרירות, אבל גם הקלה. רואים שהוא לא יודע איך וממה להחלים.
יום לפני המעבר, נכנסתי לפארם, בחרתי בושם אחר. “ארז כסוף”. עץ מחוספס עם ניחוח חם, שונה מאוד. קניתי רק כי לא רציתי “עוד מה שהיה”.
– בחירה טובה, חייכה המוכרת.
– נראה, עניתי.
המעבר היה מהיר, הדס עזרה. גם דניאל הרים קרטונים. עשינו את זה בדומייה מקצועית. פארק הירקון חייך אלי מהחלון החדש. כלים, בגדים הכול במחיר התחלות.
בערב, כשהחשיך, פתחתי את “ארז כסוף”, מעט ממנו על שורש כף היד. הריח לא מוכר, לא רע. שונה. להרגל? לקבל.
מתוך העץ נשקף פארק עם עלים אחרונים של נובמבר. פנסי הרחוב דלקו מוקדם. העמדתי קומקום, מצאתי ספל בלי סדק, עמדתי בחלון.
הטלפון צלצל, שיחה מבר.
– נוח, אמא? הסתדרת?
– מתרגלת.
– את פוחדת?
הסתכלתי על הפנסים.
– לא, עניתי לה. לא פוחדת בכלל.
