לא אתן את הדירה שלו
לשם מה באת?
דליה עמדה בפתח הדלת, לא עושה אחורה פנה. ידיה נשענו על המשקוף, כמו שהיא שומרת לא רק על הכניסה לחדר אלא על הכניסה לחיים.
שלום, דליה עמר.
שאלתי, לשם מה.
נועה שתקה רגע. היא הסתכלה על הסף, על השטיחון שאותו היא בעצמה קנתה פעם בשוק בנתניה, כחול עם תחרה לבנה. הוא עוד שכב שם, בלוי אך לא זרוק.
אפשר להיכנס?
ההפסקה הייתה ארוכה. דליה לא זזה. לבסוף עשתה צעד אחורה, מבלי לדבר, ופנתה אל המטבח. אולי הייתה זו הזמנה.
נועה נכנסה, סגרה את הדלת. הכניסה הדיפה ריח מוכר, אך קצת שונה מבעבר. פעם היה ריח של טבק מהמעיל של גדי, שהיה תלוי כאן, על הקרס הימני. עכשיו היה תלוי שם רק חלוק פליז ישן וכיפה סרוגה מהועלם.
במטבח דליה כבר רעשה עם הקומקום, אף כי לא נראתה כמי שמתכוונת להגיש. היא הייתה צריכה להעסיק את הידיים.
ראיתי אורות בחלון, אמרה נועה. עברתי במקרה.
בעשר בלילה?
האוטובוס התעכב. חיכיתי בתחנה.
דליה הניחה את הקומקום ונשענה אחורה. הסתכלה על נועה כמו שמסתכלים על מישהי שכבר מזמן אין בך אמון כלפיה, אך לא ויתרת עליה עד הסוף.
תורידי מעיל, אמרה. את כבר כאן.
נועה תלתה את המעיל על אותו קרס, מתחת לכיפה. אחר כך שינתה והעבירה אל הקרס השמאלי.
ישבו זו מול זו ליד השולחן. דליה מזגה תה, גם מבלי להציע. העמידה ספל מול נועה מבלי לשאול אם היא רוצה. הניחה סכּר בצד, מבלי להרים עיניים. כל תנועה מוכרת, אוטומטית, כמו שמארחים, גם כשלא רוצים.
מה שלומך? שאלה נועה.
בסדר. כמו תמיד. דליה אחזה את הספל בשתי ידיים.
נועה הסתכלה על ידיה. מגוידות, מנוקדות כתמים, טיפוסיות לגילה. הן נלחצו סביב הספל חזק מדי בשביל בסדר וכמו תמיד.
באתי לדבר, אמרה נועה.
על מה?
על כמה דברים.
על המסמכים?
נועה היססה.
לא רק.
דליה לגמה תה, הניחה את הספל ברעש קל, שהיה יכול להיות סתם, או מלא משמעות.
על מסמכים דברי עם עו”ד. אמרתי כל מה שחשבתי.
אני יודעת.
אז למה לחזור.
זו לא הייתה שאלה, אז נועה לא ענתה. הרימה את הספל, לגמה והניחה שוב. חם מדי.
בחוץ טפטף גשם סתווי, לא שוטף אלא כזה שמרחף זמן רב באוויר. אור של פנס רחוב התנענע, והצל שיצר התהלך הלוך ושוב על אדן החלון.
נועה הכירה את המטבח היטב. ידעה שבמגירה השמאלית מונחות חבילות גומיות וסוללות משומשות שגדי לא זרק, כי אולי יש בהן עוד משהו. מתחת לכיור עמד דלי שמונח רק כשמתחילה טפטוף ותמיד בסתיו. מאחורי המקרר חריץ, שבו התגלגלה מטבע אחת לפני שנים, והם גדי, אלון והיא ניסו יחד להוציא אותה עם סרגל, וגדי צחק, ואלון צחק, וגם היא.
אלון. שלושה חודשים.
הבאתי ריבה, אמרה. ריבת שיזיפים צהובים. שמתי בשקית ליד הדלת, אולי לא שמת לב.
דליה הביטה רגע לעבר המבואה, ושבה להסתכל בשולחן.
שמתי לב.
את אהבת שיזיפים.
אהבתי. הפסקה. אולי עדיין.
ההתבלבלות הזו של דליה הייתה חדה במיוחד. כאילו היא בעצמה כבר לא יודעת באיזה זמן היא חיה.
נועה חשבה שהיא מבינה את זה. גם לה זה קורה לדבר עליו בזמן הווה, ואז לעצור באמצע.
שמעתי שרצית לנסוע לבקר את תמרה בחיפה, אמרה נועה.
רציתי. עוד לא נסעתי.
למה לא?
ככה, דליה נופפה ביד. עסוקה קצת.
נועה הסתכלה עליה. לא באמת הייתה עבודה. שתיהן ידעו את זה. הייתה דירה שאי אפשר לעזוב לבד, היה פחד לשוב לבית ריק, ואולי פחד שתמרה תרחם עליה והיא לא יודעת לקבל רחמים.
גברת עמר, אמרה נועה בקול מעט שקט ורציני יותר. לא באתי בשביל המסמכים, באמת.
באמת, שיחזרה דליה, ולא היה ברור אם האמינה.
אני מבינה שאת כועסת עלי.
אני לא כועסת.
טוב.
אני רק לא מבינה, אמרה דליה, ופתאום היה במבטא משהו חי שפרץ מתוכה. איך את ממשיכה הלאה? עברו רק חצי שנה. את כבר מתקדמת. ואני פה, תקועה.
נועה לא אמרה לא הבנת נכון או זה לא מה שאת חושבת. היא רק ישבה.
ראיתי אותך, המשיכה דליה. גם ליאורה, השכנה, ראתה. ישבת עם מישהו בבית קפה באוגוסט. ברחוב דיזנגוף.
זה היה קולגה. עבדנו על פרויקט.
קולגה, שוב ההד החולש.
כן.
דליה קמה, נעמדה מול החלון. עמדה עם הגב, הביטה בגשם ובפנס.
אלון אהב אותך מאוד, אמרה. אולי יותר ממה שחשבת.
ידעתי.
לא בטוחה.
נועה הידקה את ידה סביב הספל. משהו בתוכה נע כמו הצל התועה מהפנס. היא ידעה שאם תגיב עכשיו, תגיד משהו שיעצוב.
אני לא אומרת שאת רעה, אמרה דליה, עדיין אל החלון. את צעירה, את בת ארבעים ושתיים, כל החיים לפנייך. ואני כבר שש ושמונה, היה לי בן. אחד.
אני יודעת.
ועכשיו אין. ואת באה עם ריבה.
המילים הללו היו כה נכונות, שזה דקר את הלב, ואפילו היו בהן מעט הכרה על האמת.
אני לא יודעת אחרת, אמרה נועה. קשה לי בלי מילים. הייתי באה בלי כלום, היה עוד יותר גרוע.
דליה הסתובבה, התבוננה בה בעיון.
בכית עכשיו?
קצת.
במדרגות?
כן.
משהו זז בפנים של דליה, כמעט לא מורגש. היא חזרה לשולחן והתיישבה.
שתינו מטומטמות, אמרה.
וזה היה הדבר הראשון באותו ערב שנאמר בלי שמץ נוסף או התחכמות.
הן שתקו. הגשם בחוץ התגבר, כעת כבר ממש נשמע.
ספרי לי, אמרה נועה. על הצוואה. מה באמת כאב לך. לא מהעורך דין, ממך.
דליה הביטה בה בהפתעה, עדינה וכמעט שקופה. כאילו לא ציפתה שמישהו ירצה באמת לשמוע אותה.
זו הדירה, אמרה. שלו. אני ויהודה אבא שלו קנינו לו. חמש שנים חסכנו בן יהודה ואני. רצינו שיהיה לו משהו קבוע. הוא גר שם, גם את, זה בסדר. אבל היא הייתה שלו ועכשיו בניירות…
בניירות שלי, אמרה נועה.
מעולם לא התחתנתם.
גרנו יחד שש שנים.
יודעת. דליה שלבה ידיים על השולחן. נראה לי שהוא היה רוצה שאהיה קשורה לזה. שלא אהיה זרה לגמרי.
הוא כתב את הצוואה לבד. דליה.
יודעת. אולי צדק. לא יודעת כבר. קודם ממש כעסתי. עכשיו לא כועסת. רק לא מובנת לי הדרך.
מה לא מובן?
למה את שומרת עליה. אמרת לליאורה שאולי תעברי דירה. למה לא לוותר?
נועה הביטה בה.
אמרתי את זה ביולי, כשלא נשמתי מרוב כאב. עדיין לא החלטתי.
ואם תמכרי, החלה דליה.
אני לא מתכוונת למכור.
אם… רק שתגידי לי קודם. לי, לא לזרים.
ואז נועה הבינה, זה העיקר לא הדירה, לא הכסף. היא לא רוצה להיות זרה. לדעת ראשונה. שמישהו ישאיר לה קצה חוט לאלון דרך האישה הזאת, שחייתה איתו, הכינה לו קפה, הכירה אותו אחרת.
אגיד לך ראשונה. מבטיחה.
דליה הנהנה, קימצה ראש. מזגה עוד תה.
אכלת משהו היום? שאלה.
בבוקר.
בבוקר. קמה לפתוח מקרר, בלי לשאול עוד. נשאר מרק אטריות. רוצה?
בטח.
בעוד דליה חיממה מרק, נועה ישבה והביטה בגבה. חשבה שבעולם אחר, היו אולי חברות באמת. אולי היו מבלות יחד בשבתות, חוגגות חגים, מדברות סתם ואולי לא. אולי תמיד היו שומרות מרחק, לא קרובות אבל גם לא זרות.
המרק היה טעים. פשוט. גזר, בצל, אטריות, קצת פטרוזיליה. כזה שמבשלים לעצמך, לא לאורחים.
טעים, אמרה נועה.
אל תגזימי.
באמת טעים.
דליה לגמה בשקט, לא הסתכלה. אחר כך, בעודה מסיטה את הכף, אמרה:
הוא חיפש אותך בבית החולים, את יודעת?
נועה עצרה.
מתי?
נסעת אז לרעננה, אמרת לכנס. הוא עבר אשפוז, הגעתי כל יום, כל פעם שאל מתי תחזרי. אמרתי, לא יודעת. כל יום קיווה.
נועה הניחה את הכף.
חזרתי מיד כששמעתי.
יודעת. דליה הביטה בה באמת. לא נזיפה. שתדעי.
למה?
לא יודעת. שפשוט מישהו נוסף ידע.
היה בכך יושר. נועה הרגישה יובש בפה. לקחה מהתה. התה כבר התקרר.
הוא אף פעם לא הראה פחד, אמרה. חשבתי שהכל בשליטה, שלא נעים לו כשאני מסביב.
הוא שנא שמרחמים עליו.
נכון. חשבתי שאני פועלת נכון.
אולי כן ואולי לא, אמרה דליה. פינתה את הכלים. מי יודע.
המי יודע הזה הדהד בדממה.
נועה עזרה להוריד כלים, גם בלי שהתבקש. עמדו יחד בכיור, דליה שוטפת, נועה מנגבת. זו הייתה אינטימיות פשוטה, שרק בזמן כזה עולה.
אחר כך חזרו לשולחן. דליה הניחה ביסקוויט מקופסא. לא מהמיוחד, אלא מהנשאר בתחתית שקית של מכולת צרכניה ברחוב הראשי.
ליאורה אומרת שאלך לחוג, ציינה דליה. פנסיונריות מציירות אקוורל, בקהילת בית התרבות.
ואת רוצה?
אין לי מושג. זה נשמע מגוחך.
למה?
הגיל שלי…
זה בדיוק הזמן, אמרה נועה.
דליה הביטה בה, מחייכת חצי חיוך.
את כאילו עוסית.
ואת כאילו בת מאה.
שש ושמונה.
לא במאה.
דליה לקחה ביסקוויט.
תמיד הייתי עסוקה: יהודה, אלון, עבודה, אמורים היו להיות נכדים ולא יצא. לא יודעת מה לעשות סתם כך, לצייר אקוורל.
אולי צריך ללמוד.
קל לך להגיד.
להפך, גם לי לא קל.
דליה הרימה עיניים.
את גם רוצה חוג?
לא, אבל חסר לי משהו. עבודה, חברות, הכל יש. אבל בבית לא יודעת מה לעשות. פתאום מתיישבת וזוכרת, שהוא היה נכנס עכשיו עם בדיחה והכל מסתדר.
הפסקה.
הוא ידע להגיד שטויות, דליה חייכה.
נכון.
היה אומר לי, למשל, אמא, חשבתי שבילדות סנאים הם סוג של סנדל. איזה מילה זו? מאיפה המציא?
לי היה אומר שפיל בערבית זה פיל, וזה משעשע כי זה כמו פילוסוף.
דליה צחקה. קצר וחומל, מופתעת קצת.
אלוהים, מאיפה היה שואב.
הרבה ספרים.
מגיל חמש עם ספרים. לא הייתי מצליחה להשיב אותו מהשולחן.
היה מראה לי דרך תמונות, הוא בן שמונה, יושב עם ספר, וכולם בחוץ משחקים.
זוכרת את המושב. המבט של דליה נשלח למקום פנימי. ליהודה היה גינה, מהבוקר עד הערב חרש אדמה. ואלון עם ספרים, לא הבנתי מה מרתק. השלמתי.
מה קרא בגיל ההוא?
על קפטן כלשהו,על ים. את הים ראה רק בגיל שש עשרה, ואיחזב אותו. גילה שזה קטן מהדמיון של ספר.
נועה חייכה. שמעה את הסיפור מפי אלון גירסה אחרת קמעה. מעניין מה היה באמת.
הוא היה מדבר הרבה על יהודה, אמרה נועה. התגעגע.
יהודה, יהודה עמר, נפטר שש שנים לפני שהכירה את אלון.
נכון, אמרה דליה בפשטות. התגעגע.
גם את?
כל יום. התרגלתי, אבל מתגעגעת. זו לא סתירה.
נכון.
הן שתקו.
ספרי לי עליו כילד, ביקשה נועה. לא ידעתי המון.
דליה הסתכלה בה.
למה לך?
רוצה לדעת. כל עוד אפשר.
זה נאמר ישיר וקצת קשיח, ובכל זאת לא חזרה ממנה.
דליה שתקה דקה. קמה, הלכה לחדר, נבירה של מגירות. חזרה עם קופסת קרטון מהארון.
זה שלו, אמרה. סידרתי בספטמבר. חלק נתתי, חלק השארתי.
היא פתחה את המכסה. בפנים מחברות, כמה צעצועים, ציורים. נועה דפדפה במחברת. כתב ילדי, עקום וחרוץ. אלון עמר, כתה ב’.
אלוהים, אמרה בשקט.
בול, אמרה דליה. גם אני ככה.
ישבו ודפדפו. דליה סיפרה, נועה הקשיבה. איך בגיל שש ניסה לעמוד על הראש, איך הביא פעם חתול, שלבסוף נשאר לשנתיים. איך בגיל ארבע עשרה הודיע שיהיה מתכנת, כי לא רצים בחוץ, ועובדים בסנדלים.
באמת היה עובד בסנדלים, אמרה נועה.
הבטיח וקיים.
כמעט חצות הייתה כשנועה הבחינה בשעה.
אני צריכה ללכת. האוטובוס האחרון תכף.
תישארי כאן, אמרה דליה בפתאומיות מפתיעה יש ספה בחדר.
לא נעים.
למי לא נעים.
נועה הביטה בה. דליה הביטה הצידה, כאילו לא מתכננת שלא להראות רגש.
טוב, אמרה נועה. תודה.
בזמן שדליה פרשה מצעים, נועה שטפה כוסות. עמדה מול החלון החשוך, בהשתקפות האור הצהבהב שלה. שלושה חודשים אחורה לא הייתה מאמינה שזה יקרה המרק, המחברות, התישארי.
חשבה, שיש דברים בין קרובים לאחר אובדן, שלא ניתנים לפתרון בניירות ולא במילים. צריך פשוט לבוא, עם ריבה, ולשבת ולחכות שמשהו יזוז.
האם יזוז? הלילה משהו התחיל לזוז.
החדר היה אותו חדר שישנה בו בעבר עם אלון לפעמים. אותה ספה מעט שקועה, השמיכה המשובצת שדליה קוראת לה חום. בין ספרי ההיסטוריה הישנים של יהודה הבחינה נועה בספר דק, חריג. שלפה אותו. “מכתבים משום מקום”, מאת מישהו לא מוכר. בפנים הקדשה בכתב של אלון: לאמא, ליומולדת. תקראי לאט. אוהב.
נועה סגרה, החזירה למדף, הביטה עוד רגע. מהחדר השני שמעבירה דליה דברים, פותחת ברז, שגרה קטנה שממשיכה.
בבוקר דליה בישלה דייסת שיבולת שועל. נועה התיישבה, קיבלה קערית בלי שאלה ושתית מיץ תפוזים לא צפוי. בחוץ היה בוקר אפור של אוקטובר, המדרכה רטובה, ענפים עירומים.
באיזו שעה את צריכה להיות בעבודה? שאלה דליה.
בעשר, אספיק.
בטח. ינענע כבשה. את לוקחת רכבת הקלה?
כן.
שלוש תחנות, זוכרת.
זוכרת? נועה התפלאה.
אלון סיפר. קצר. בלי פירוט.
היא טעמה מהדייסה. לא מתוקה, עם מלח ושמן. כמו שאמא שלה פעם הייתה עושה.
יש לי משהו להראות לך, דליה הוציאה מעטפה. מצאתי כשסידרתי. מהצבא, מהמכינה. לא היה לוחם, אבל יצא לשטח וכתב לי.
שלפה מכתב בצפיפות, והניחה לפני נועה, שלקחה וקראה לאט, כמו בספר מאתמול.
אלון כתב על ערפל בבוקר, עץ תות בחוץ, על הגעגוע לבית ולדייסה. הוא התגעגע לשקט בחדר.
זה היה אלון אחר, שלא הכירה רך, צעיר.
אפשר לצלם? שאלה.
קחי, אמרה דליה אחרי רגע. זה שלך עכשיו.
לא, זה שלך.
נועה, לראשונה שמה הפרטי. קחי.
נועה קיפלה חזרה, הכניסה לתיק, רצתה לומר משהו ולא מצאה.
שטפו כלים יחד. הפעם זה הרגיש כשותפות.
תסעי כבר לחיפה, אמרה נועה. הדירה תחכה. תמרה תרצה אותך.
התקשרה בשבוע שעבר. אמרה שנעלבת.
אז תסעי.
נראה.
דליה.
נראה.
נועה תלתה מגבת.
אפשר לבוא לבקר מדי פעם? ביקשה. לא הרבה, מדי פעם.
דליה סגרה את ברז הכיור, החזיקה מגבת, בוהה בכיור ארוכות.
תבואי, אמרה לבסוף. אבשל מרק.
עם אטריות?
רוצה עם כוסמת?
אטריות טוב.
אז אטריות.
נועה התלבשה. דליה הובילה לדלת. במבואה לבשה את המעיל, לקחה תיק, הסתובבה.
תודה על הלילה.
יאללה. דליה הביטה הצידה. תלכי, שלא תאחרי.
עוד החזיקה בידית ואז נעצרה.
הספר שאלון הביא לך. קראת?
התחלתי. הפסקה. קוראת לאט.
הוא כתב תקראי לאט.
ראיתי. הפסקה. כנראה הכיר אותי.
נועה הנהנה. פתחה דלת.
להתראות.
להתראות, ענתה דליה.
הדלת נטרקה. נועה שמעה קליק בדלת, לא מיד. כאילו דליה נשארה להקשיב אם הלכה.
במדרגות היה ריח לחות, צבע טרי. המנורה קפצה, לא כבתה. נועה ירדה לאטה, אחזה במעקה.
בחוץ אותו אוקטובר אפור. אנשים הלכו לעבודה, רכב צפר, יונים בעסקים על המדרכה. הכל רגיל, מוכר, רחוק ובאותה עת הכי קרוב למה שהיה בלילה.
נועה ירדה לקו הרכבת הקלה, וידעה פיוס הוא לא רגע, לא החלטה, לא אירוע. הוא אולי המרק, המחברת של ילד, הלילה על ספה זרה, מגבת לחה ביד, מכתב בתיק.
לא ידעה מה יהיה. מה יתהווה בינה ובין דליה, לא אם יהיו מספיק בשביל לקרוא לזה קשר, אבל לא זרות גמורה. בכל זאת חלקו אהבת אמת לאדם אחד, כל אחת בדרכה.
בתיק שכב המכתב. תפתח רק בערב, עם אור טוב.
ברכבת, שלוש תחנות לפני הירידה כתבה לדליה בהודעה: “הגעתי בסדר. תודה על הדייסה”.
כעבור עשרים דקות, כבר במקום העבודה, הגיעה הודעה: “בכיף. את הריבה שמתי בארון”.
נועה קראה, סגרה את הטלפון, תלשה את המעיל.
במסדרון מישהו צחק, החוץ היה אפור לבן. אולי, עד הערב, תצא שוב שמש. אולי לא. אוקטובר אף פעם לא ברור.
נועה פנתה לישיבת צוות.
בליל שישי, שלושה ימים אחרי, התקשרה דליה בדיוק כשהכניסה את החמין למיקרוגל.
אני נוסעת לתמרה, אמרה בלי ברכה. שבת בבוקר.
יופי, אמרה נועה.
לעשרה ימים אולי.
יופי.
הפסקה.
זה בסדר שהתקשרתי?
כמובן. שמחה.
נו, דליה שתקה. אז ביי.
מסרי דרישת שלום לתמרה.
אמסור. פסקה. נועה.
כן?
בספרייה בחדר האורחים, איפה שישנת, קחי את הספר כשתחזרי. הוא של אלון, שיישאר אצלך.
נועה עמדה מול הכיריים, כף ביד. החמין גלש כמעט מהסיר.
אקח.
יופי. אסע לארוז.
נסיעה טובה.
תודה.
הפסקה שתיקה שאין צורך למלא.
להתראות, אמרה דליה.
להתראות.
נועה הורידה הגז, מניחה את הכף. הביטה החוצה, חשוך כבר, מנורות דולקות.
אי שם בחיפה, תמרה כבר מחכה ומבשלת קפה. בחדר ההוא הספר עם ההקדשה תקראי לאט. אוהב. איפשהו בארון במטבח לא מוכר, צנצנת ריבת שיזיפים צהובים.
זה מה שנשאר, כנראה. לא מה של עורך הדין, לא מדדים וניירות. אלה הדברים. ריבה בארון של מישהו אחר, מכתב במעטפה, משפט לא בזמן הנכון שפוגע ישר בלב.
נועה הרימה את הכף וערבבה חמין.
