הריח של בית אבות
– את יודעת במה את מריחה? בית אבות. קמפור וזיקנה. אני כבר לא יכול יותר.
רוית עמדה ליד החלון, מביטה אל החצר, שם החתולה של השכנים צעדה בזהירות מסביב לשלולית. המילים של בעלה נחתו עליה כמעט דרך שכבה עבה של צמר גפן. רק אחרי ששניות ארוכות הסתובבה.
איתן עמד באמצע המטבח, לבוש בחולצה החדשה שקנתה לו בפסח בשוק הכרמל, כי ביקש ממנה “משהו קל, שלא מתקמט”. היא בחנה, בדקה, שאלה את המוכרת על הבד, בזמן שהוא חיכה לה באוטו והאזין לגלגל”צ.
– את שומעת אותי? שאל.
– שומעת, אמרה רוית.
הקול שלה נשמע שקט ויציב. זה הפתיע אותה בעצמה.
איתן הניח תיק ספורט על הכיסא, תיק כחול גדול עם לוגו של חברה לא מוכרת. רוית ידעה את התיק הזה הוא היה קבור במחסן, מתחת למגפיים מהטיסות שחלפו מזמן.
– אני הולך, אמר. שנינו מבינים שהיה צריך לעשות את זה מזמן.
רוית הביטה בתיק ואז בידיים שלו. הידיים היו רגועות, לא לחוצות. הוא כבר החליט, אמר בקול מה שכבר קרה מזמן.
– מזמן, חזרה אחריו.
– כן. משך בכתפיו. רוית, אני לא מחפש דרמה. פשוט… אנחנו אנשים שונים. את כל הזמן פה, עם אמא שלך, עם הטיפולים, עם הריח הזה. אני לא יכול ככה.
הריח. היא חשבה על הריח. חמש שנים. חמש שנים של התעוררות בשש בבוקר, כשדליה התעוררה. חמש שנים של שמן קמפור, של “חיתולים סופגים”, של שיעול מאחורי הקיר וטלפונים מאוחרים למד”א. במשך חמש שנים העבודה שלה נשארה בתיקיות בסטודיו, אליו כמעט לא הגיעה כי “אין הזמן, אין מי”, ככה הוא בעצמו אמר: “רוית, אין מי. זה את”.
היא הבינה.
– אתה הולך עכשיו? שאלה.
– כן.
– טוב, אמרה.
הוא הביט בה, כנראה ציפה למשהו אחר אולי לדמעות, או צעקות, או השאלה “למי”. היא לא שאלה, לא כי לא ידעה, אלא כי פתאום זה הרגיש מיותר לגמרי.
איתן לקח את התיק, עמד עוד שנייה בדלת.
– אשאיר את המפתחות על הקומודה.
– תשאיר, הנהנה.
נעל הדלת נטרקה, אחריה דלת הכניסה, ארבע קומות למטה והיא הכירה את הצליל בעל פה. נהיה שקט. לא סתם שקט אלא שקט מהסוג שאין אחרי כיבוי טלוויזיה שהייתה דולקת ברקע שנים. פתאום שומעים כמה היא הפריעה.
רוית הסתכלה על המפתחות. התיק לא היה שם.
הוסיפה מים לקומקום.
חמש שנים עברו מרגע שדליה עברה שבץ באמצע יום ההולדת של איתן. באותו יום אפתה עוגת דובדבנים, ודליה אמרה “טעים”, ואז הפילה את המזלג והביטה בה במבט חריג. רוית ידעה. הזמינה מד”א, התיישבה איתה באמבולנס, החזיקה יד שכבר לא לחצה בחזרה.
איתן היה באירוע חברה. את הטלפון ענה רק אחרי פעם שלישית.
אחר כך הרופאים אמרו: חצי צד שמאל משותק, החלמה תארך, יש צורך בהשגחה מלאה בבית אם יש מישהי צמודה. איתן אז אמר: “את לא עובדת במשרה מלאה, רוית, הפרויקטים שלך… זה לא עיקר הפרנסה”. היא לא התווכחה. אספה את התיקיות, הניחה אותן בסטודיו.
המים רתחו. היא הכינה תה, עמדה ליד החלון. החתולה נעלמה. השלולית נותרה.
שלושה ימים כמעט לא יצאה מהדירה לא כי לא יכלה, אלא כי לא הבינה לאן. הגוף התרגל לשגרה: קימה בחמש, שבע טיפולים, עשר ארוחת בוקר, אחת צהריים, ארבע מוציאים למרפסת, שבע שוכבת. עכשיו ימי השגרה לא היו, והגוף לא ידע מה לעשות.
הסתובבה בבית, ביודעין. על כיסא הגלגלים שבסלון, על האריזות של חיתולי לילה מתחת למיטה, על קופסת התרופות במדף עם רשימות בכתב ידה: בוקר, ערב, בלחץ דם. דליה הלכה לעולמה לפני שלושה חודשים, בנעימות מתוך שינה, וכל “הציוד” נשאר במקומו. איתן לא העז לגעת, לה לא היה כוח.
ביום הרביעי שלפה שלושה שקיות אשפה גדולות והתחילה.
עבדה לאט, בשקט. החיתולים, הקתטרים, הכפפות, הפדים. אחר-כך התרופות, קופסה אחר קופסה. ואז כיסא הגלגלים זה היה קשה, כי זכרה את דליה בוהה בעצים מטיילת איתו, כמו מי שיודע שלא יראה עוד ירק כך. פירקה את הכיסא, לקחה בחתיכות, שלוש פעמים למטה.
עמדה מתחת למים החמים הרבה זמן.
במראה ראתה מישהו שהיא לא פגשה הרבה זמן את עצמה. לא מטפלת, לא אישה של מישהו, לא בת שהיא כמעט כמו בת. סתם אישה, בת חמישים ושתיים, עם שיער אפרפר שרק צומח כי לא היה זמן אפילו לצבוע אותו כי לא היה בשביל מי.
בבוקר הזמינה תור למספרה.
הספרית, אלה, בת שלושים ומשהו, ידיים מהירות ובטוחות. רוית ביקשה קצר ולחדש צבע. אלה לא שאלה שאלות, רק בחנה אותה דרך הראי במבט מכבד, כמו רופא טוב.
– יש לך צבע טבעי נהדר אמרה. אפשר לשלב גוונים, להטמיע את הלבן, שיהיה מודרני. תספורת לא קצרה אבל תפתח את הצוואר. יש לך צוואר יפה.
– תעשי, ענתה רוית.
ישבה בכיסא שעתיים, ראתה מוצגת לפניה אישה אחרת. לא חדשה אותה אישה, אבל כזו שנשטפה מכל השנים. כשהיא יצאה רוח קרירה תל אביבית הברישה לה את השיער. היא עמד על המדרכה וחשבה שכבר מזמן לא עצרה סתם ברחוב, בלי למהר למרפאה, בחזרה, או לפרוצדורה.
לא מיהרה לשום מקום.
קנתה קפה קטן בטייק אווי והלכה סתם כך.
הגירושין ארכו ארבעה חודשים.
איתן הופיע בבית המשפט עם עורך דין צעיר ואלגנטי. רוית הגיעה לבד. לא כי רצתה להוכיח משהו, פשוט רצתה לגמור בשקט.
פעם אחת הגיע איתן עם השותפה החדשה שלו.
רוית ראתה אותה במסדרון בית המשפט אולי בת שלושים וחמש, שיער בלונדיני אסוף, מעיל משובץ, עקבים. עמדה בצד, שקועה בטלפון. רק הציצה בקלילות ברוית, כמביטים על זרה בסופר.
– רוית, איתן לחש. רציתי לדבר על הדירה.
– אין צורך.
– אבל…
– איכפת לי רק מהסטודיו שלי. הוא היה שלי עוד לפני הנישואין. כל השאר דירה, רכב, לא משנה.
הוא שתק.
– בטוחה?
– בטוחה.
העורך דין רשם משהו. איתן הביט בה במבט של מי שמצפה שתתחיל להיאבק להזכיר שנים, להאשים אולי את דליה, את המטלות, את השנים של ויתור.
לא הזכירה. לא כי לא הרגישה כי לא רצתה. לא רצתה דיון, לא נתנה מקום להתקפה. הרגישה שהדמעות עוד יבואו, מעבר לסטרנום.
הסטודיו היה ברחוב נעורים, קומה שנייה של בניין ישן, עשרים ושניים מטר, תקרה גבוהה וחלון גדול לצפון. קנתה אותו לבד בגיל שלושים וארבע מהכסף שחסכה. עמדו בו שולחן השרטוט הישן, מדפי תיקיות, עציצים מלאי חיים.
שם ישנה לילה ראשון אחרי החלטת השופט.
הביטה בתקרה מה עכשיו.
לא ידעה, וזה כבר לא הפחיד אותה.
התקשרה ל”פריחת הגן”, משרד שתכננה איתו בעבר. זכרו אותה, המזכירה שמחה, העבירו אותה ישר לבוס. הוא דיבר באדיבות, החמיא לעבודות ההיסטוריות, אבל גם אמר: “רוית, חמש שנים הפסקה זה המון. הגרפים השתנו, תוכנות חדשות, לקוחות…”.
– אני מבינה.
– אם יהיה משהו, נעדכן.
היא ידעה שלא יתקשרו.
התקשרה למשרד של עלמה, חברה מהתיכון. עלמה שמחה, אך אחרי חמש דקות תיארה איך “אנשים היום מצפים לדברים אחרים”, “הדור הצעיר שולט בתוכנות חדשות”, והתחרות עצומה.
התקשרה לעירייה למחלקת פארקים. המתינו, ואז אמרו: הכל מאויש.
הניחה את הטלפון והביטה מבעד לחלון.
הרחוב היה נובמבר, עצים עירומים, אנשים חפויי צווארון. חמש שנים התברר זה המון. לא בלב בחוץ. הדברים זזו ומקומה, ששמרה עליו כיוון, נסגר או נתפס בידי מישהו אחר.
פתחה את הלפטופ, למדה תוכנות עיצוב נוף חדשות, לא מוכרות. קראה עד שתיים בלילה, שתתה תה, רשמה במחברת. חלק היה זר, חלק שונה רק בשם.
בדצמבר מצאה עבודה לא בתחום שלה, אבל עבודה: עזרה פעילה במשתלה קטנה בגבעתיים. בעלת המשתלה, תמר, הייתה עניינית, מחלקת אנשים וחפצים לשניים מועילים או לא.
– את עם צמחים בסדר?
– בסדר.
– יש מזכורת קטנה, אבל עבודה אמיתית.
העבודה הייתה באמת חיה: שתילות, ליווי לקוחות, ידיים באדמה. לא מה שדמיינה, אבל אמיתי.
במשתלה שמעה על חממה נטושה ברחוב הירקון, צמודה לגן הבוטני הישן של תל אביב. מנהל המקום מנסה לשקם לבד, אין לו צוות.
היססה, חשבה, ולבסוף הלכה ביום ראשון.
החממה הסתתרה בין העצים, הרבה זכוכית מלוכלכת. השלד מברזל החליד, תיקוני סיבית במקום פרופילים. כל הכניסה הייתה מכוסה בסתווי.
בפנים.
רוית פתחה את הדלת, הרגישה חום ולחות, ונעצרה.
בפנים תוהו צמחי. דברים זוחלים לאור, ליאנות מטפסות, עצי הדרים עם פירות קטנים, דקלים שגדלו בלי גבול, מדפי עץ עם סחלבים שברור שמישהו אהב מאוד פעם והשאיר מאז.
רוית עמדה וראתה משהו מתוכה נפתח.
– קבעת תור? נשמעה קריאה.
יצא גבר מבוגר עם משקפיים על הראש, בגובה נמוך, ענף וידיים של גנן.
– לא, אמרה. מצטערת, ראיתי מבחוץ ונכנסתי. אם מפריע, אצא.
– למה שיפריע? שמואל. מנהל, אם זה רלוונטי.
– רוית לוין. אני אדריכלית נוף.
החוויר לרגע ואז הנהן.
– מה, עם הפסקה?
– חמש שנים פגרה.
לא מדד אותה; רק חשב.
– בואי, אראה לך.
שעתיים סיירו, אייר לה: מה היה, מה יש, מה ניסו, מה לא הצליח. חשף שהחממה נסגרה לפני שבע שנים לשיפוץ ונשכחה עם חילופי הנהלה. שמואל קיבל היתר לעבוד, אבל בא לבד, משקה, שומר, מדבר עם הצמחים. יום-יום.
– אני יכולה לעזור.
– אין לי תקציב.
– אני יודעת.
הביט בה בעיון.
– תבואי חמישי.
והיא באה, ועוד, עד שלבסוף כל יום. המשתלה מאחור, תמר לא נעלבה “לך, הלב שלך בפרויקטים”.
החממה הפכה פרויקט ראשון מזה חמש שנים.
עשתה סדר רשימת צמחים, מצבם, מיקומם, צרכיהם. תיעדה בקפידה.
אחר כך עשתה סכמה מרחבית. החממה גדולה, 400 מטר, אבל מבולגנת. רוית ציירה תוכניות “פה אזור ההדרים הם אוהבים יבש, ולימון, תפוז, קלמנטינה, אפשר לקבץ. זה מרגיש מתוק גם בריח”.
– והריח, הנהן שמואל. בחורף, כשאת נכנסת מהקור, ריח הדר זה עולם.
– כאן נשאיר דקלים גבוהים, נותן גובה, ביניהם שיחי טרופיים, שביל צדדי.
– שביל טוב. שיהיה להסתובב.
– יבואו אנשים, הבטיחה לה ולו. היא ידעה אנשים באים למקום חושב, מעוצב לטובתם.
בחורף השקיעה קנתה צמחים, תיקנה חלונות מכספה מגירושין. שמואל טיפל, דיבר עם הצמחים בגילוי לב של מי שמבין שזו לא שטות אלא אמת.
בינואר הרימה טלפון לרותם, חברת ילדות. רותם הפסיקה להזמין כי רוית תמיד דחתה. ענתה על הצלצול אחרי שלוש פעמים, שתקה רגע ואז: “את חיה?”
– חיה.
– ברוך השם. לאן נעלמת?
– סיפור ארוך. את בבית?
– כן, בואי.
רוית הלכה, שתו תה, אח”כ יין, רוית סיפרה. רותם שמעה בשקט, לפעמים רק “ברור” או “יאללה”. זה הספיק.
– איתן יודע שאת פה?
– למה שיידע?
– לא יודעת. רותם מזגה עוד תה. אבל איך את באמת?
רוית שקלה.
– בסדר. ממש בסדר אחרי כל השנים.
פברואר הגיע עם הפתעה.
רוית קנתה סחף חדש של צמחים, פיקוס גדול, גרניום ורוזמרין עם מבצע במשתלה. שמואל עבד בקצה השני, היא סדרה את העציצים, מדדה מרחקים. הדלת נפתחה גבר עמד בכניסה.
גבר בן 58, מעיל, טאבלט. גבוה, כתפיים רחבות, עיניים בוחנות עם איפוק של מי שמורגל לאתגריי שטח.
– סליחה, שמואל כאן?
– בקצה, ימינה אחרי הדקלים.
– תודה. הביט בסביבה, מתחיל להיות יפה. חצי שנה אחורה היה פה…
– היה, הסכימה.
– את עיצבת?
– יחד עם שמואל.
– אבל הרעיון שלך.
מבטו היה מקצועי ראה סדרה, לא רק פרחים.
– מי אתה? שאלה.
– אלעד, מהנדס בניין. אנחנו מטפלים בזיפת הגג, החלפנו כאן שלבים של זכוכית.
– פה בשלישי ובשביעי, נכון? אמרה.
הוא הביט מופתע.
– מניין את יודעת?
– אני כאן כל יום.
הלך לשמואל, חזר אחרי עשרים דקות, עם מסמכים, הסתודד, ולפני שיצא עצר:
– שאלה? אלעד פנה.
– כן.
– המנדרינות האלו, הן יפרחו באביב?
– הן אמורות, אם יהיה חם.
– איך מזהים שהן מתכוננות?
רוית חייכה.
– הפקעים מתנפחים, כהים. אם תראה שלוש שבועות פריחה.
– הבנתי, תודה.
הלך.
שמואל התקרב מסופק.
– איש טוב אלעד. לא עוזב אותנו. שנה שנייה.
– מהנדס?
– קונסטרוקטור. שימור של מבנים ישנים. חממה מסקרנת אותו.
רוית הנהנה, חזרה לרוזמרין.
אלעד חזר כעבור שבוע, במסמכים, בדק דברים, הסתובב לאט. נפגשו ליד הלימונים.
– סליחה.
– הכל בסדר.
– מה עשית קודם?
– עיצוב נוף שטחים עירוניים.
– מרגישים.
– לפי החממה?
– לפי איך שאת מסדרת: יש רגליים, לא רק יופי.
הרימה גבה.
– את בענף?
– טיפה. כקונסטרוקטור. כשעובדים עם מבנים מבינים מרחב.
שמואל קרא לאלעד, הוא הלך. רוית נשארה, וחשה מתי מאז דיברו אליה כך ברצינות.
מרץ. פתחו “באופן לא רשמי” פתק על שער הגן ופוסט בפייסבוק קהילתי. ביום הראשון באו שבעה, בשבוע הבא שלושים. אנשים הסתובבו בשבילי, הריחו הדרים, צילמו דקלים, אישה אחת סיפרה שלסבתא שלה היה רוזמרין כזה בדיוק. שמואל הביט.
– זה עובד.
– עובד.
– קיבלנו תקן מהעירייה, בישר. לא גדולה, אבל ממש רשמית.
– תואר?
– ראש תחום גינון. בירוקרטי, אבל את עושה את זה.
– נהדר, אמרה.
מאפריל, אלעד התחיל להזמין לקפה. לא רומנטי “יש מקום טוב ממול, את ארבע שעות עובדת בלי הפסקה”. סיפר שיש לו בת בעיר צפונית, הוא גרוש כבר שמונה שנים, אוהב לעבוד כי בכל אתר זה אחר.
– למה ישנים?
– זה היסטוריה. כל אתר כזה זו שכבת אנשים אחד תכנן, שני בנה, שלישי שימר. זה דיאלוג.
רוית חייכה על החלון.
– ומה עם החממה?
– חממה היא דיאלוג פתוח, יש בה חיים.
– חיים.
הביט בה. קשב.
המשיכו לדבר שעה. אחר כך ליווה אותה עד החממה.
– מחר בודק את שלב שלוש.
– תבוא.
אלעד בא לחממה מדי שבועיים. לפעמים רק מברר. מדברים על עבודה, עיר, ספרים. פעם הביא תאנה מהשוק, חשב אולי מתאים לחממה. שמואל שמח, רוית הסבירה למה חייבים להצל.
יותר מכך, הוא הקשיב.
ביולי הלכו לתערוכת ארכיטקטורה בביתן עיריית תל אביב. אלעד הכיר שליש מהמציגים וסיפר עליו מעולמו. דבריו היו חיים, מקצועיים.
– למה עברת למה שנשמר?
– כי יש שם טעויות אמת רק אנושיות, לא הנדסיות, וזה הופך העבר לממשי.
רוית חשבה שזה איך שצריך להסתכל על כל עבר: לא כתבוסה כטעות שמובן לה.
אוגוסט היה חם. החממה נהפכה למקום מבוקש. סיורים, ילדים, מורות מחטיבה באו לקורס. שמואל פרח.
– הכל את.
– הכל אנחנו.
– לא, את.
ספטמבר, טלפון בערב.
המספר שלה איתן.
המתינה.
– רוית.
– מה?
– צריכה לדבר. קשה לי…
– על מה?
– לבוא. איפה את?
המתינה:
– חממה ברחוב הירקון, בשעות עבודה.
ניתקה.
בא באוקטובר. יום שלישי בצהריים. רוית הייתה במרכז, מארגנת מדפים לסחלבים. שמע את הדלת, הביטה.
איתן נכנס. בידיו פרחים חרציות, בשקית זולה.
הביטה בפרחים, בידיים, באי-הנחת במעמד.
– תודה.
– בוא שבו.
ישבו ליד שולחן הכניסה, קטן, לשתות תה. שמואל נעלם.
– את נראית טוב.
– תודה.
– לא, באמת. מזמן לא ראיתי אותך… ככה.
– איך?
– חיה. הופתע מעצמו. פעם היית עסוקה רק באמא שלך, בטיפולים. עכשיו אחרת.
– אני אותה אחת.
– לא.
רוית שתקה. הסתכלה על העצים.
– רוית, אני יודע. טעיתי. אמרתי מילים קשות… זה היה. עוצר.
– נכון, היא קוטעת.
– לא ידעתי מה רציתי. חשבתי שאני צריך אוויר, בעצם פחדתי. שותק.
– פחדת, היא עוזרת.
– ממה?
– מזקנה. מזה שמי לידך חולה. זה לגיטימי.
– לא ידעתי שאת מבינה.
– לקח לי זמן.
עוד שתיקה. רוח בחוץ.
– רווית. קרא בשם שחרג מלשון הנימוס המקובעת אני רוצה לחזור. יודע איך זה נשמע. רק תחשבי.
רוית הקשיבה, מרגישה שהמענה כבר מוכן.
– איתן, אין לי עליך כעס. עבר. מה שנותר הבנה. לא רשע, פשוט לא ידעת אחרת.
– אז יש סיכוי?
– אין.
– למה?
– בחרתי אחרת.
– מה?
– פה. חממה, עבודה, מרחב, עצמי.
ראתה שהוא מבין.
– ושמעתי שיש כאן מהנדס, הוא פוזל.
– שמואל מספר לכולם.
– את איתו?
– זה כבר לא העניין שלך.
הוא הנהן.
– ברור.
– שמחתי שדיברת. זה סוגר מעגל.
– היית האישה הכי טובה בשבילי.
– אני יודעת.
הם קמו.
– רוצה סיור?
– עדיף שלא.
פנה והלך. נעצר לדני:
– את… טוב, בהצלחה.
– גם לך.
סגרה את הדלת.
אספה את החרציות, מצאה אגרטל ארוך, הוסיפה מים ושמה את הפרחים. חרציות עומדות זמן, אם נותנים להן מים. פרח מצוין.
שמואל הופיע, מעמיד פנים שלא שמע כלום.
– תה?
– אשמח.
ישבו, והוא סיפר על פרפרי הדר שאפשר לגדל בקיץ, וזה ילהיב את הילדים שמבקרים.
אוקטובר החליק לנובמבר. רוית עבדה על פרויקט ההרחבה, שלחה מועמדות למענק קיבלו אישור עקרוני. שמואל התלהב, קנה עוגה אכלו יחד, וצחקו מהפירורים.
אלעד הופיע יותר. לא רק בשביל העבודה.
פעם הביא סיידר חם בתרמוס.
– נובמבר, בכל זאת. הסביר.
– ואתה בטוח שזה בסדר?
– את לא מתפלצת מזה, חייך.
ישבו בכיסאות, מאחור גן עירוני נובמבר. הוא מזג בכוסות קטנות. ריח ג’ינג’ר ותפוז.
– ספרי לי על ההרחבה.
והיא סיפרה, עם שרטוטים. הוא שאל שאלות, שילב תובנות הנדסיות, והתבונן בה לא על התוכניות, אלא ישירות.
– רוית, נחמד לי איתך.
– גם לי.
משהו השתנה בחוץ. פתיתים ראשונים. שלג.
– שלג, אמר אלעד.
– כן.
התבוננו.
היא אחזה בספל, החום פשה בכפות הידיים. בחוץ היה שלג, בפנים הדרים וריח של אשוח מהענפים ששמואל פיזר “סתם חורף”.
התמלאה בתחושת שקט: בחוץ קר, בפנים תמיד חם וצומח. וזו תמצית השנה. מצאה מקום שבו בפנים חם למרות החוץ.
– את חושבת על משהו? שאל אלעד.
– כן.
– חיובי?
היא הביטה בשלג, בעצים המלאים, בפרחים, בדקלים ששאפו מעלה, בפליאה שקטה.
– כן, אישרה על טוב.
אלעד מזג עוד, ישבו יחד, בחממה חמימה, מתבוננים בשלג הראשון.
