קנית לחם?
הוא הסתכל עליי כאילו דיברתי בסינית. לא מבולבל, פשוט עוצר. שתיקה, כבדה מדי על הרגע הזה, לא מתאימה לשגרת הבית שלנו.
איזה לחם, אמר לבסוף, בלי סימן שאלה בסוף המשפט.
רגיל, שיפון מה”מכולת של דדה” ברחוב קק”ל. אתה תמיד קונה שם.
הוא הניח את השקית על הרצפה, הסתכל סביב המטבח, כאילו מעולם לא דרך בו.
לא עברתי דרך המכולת.
הנהנתי, הסתובבתי אל הסירים. לא עניין גדול, שכנעתי את עצמי. עייף. שבוע בתל אביב, כנס במרכז הירידים, מלון, אוכל זר, אוויר זר. בטח עייף.
אבל תמיד הוא קונה לחם. שבע־עשרה שנה, כל פעם שחוזר ממסע, מפגישה או מהשתלמות, עובר דרך “המכולת של דדה” שבקצה קק”ל וקונה את אותו לחם שיפון. לא מתוך הסכם או הרגל הכרחי ככה הוא, ככה תמיד הוא חזר הביתה.
ניסיתי לערבב את המרק, לא אמרתי כלום.
קוראים לו גבריאל. גבי. אני חמישים ושמונה, הוא שישים ואחת. גרים ברמת גן, דירה בת שלושה חדרים, קנינו אותה בניינטיז, כשהבת שלנו, יעל, הייתה קטנה. יעלי כבר שנים גרה בירושלים, מתקשרת בראשון בצהריים. אני עובדת בספרייה בבית ספר, גבי בפנסיה שלוש שנים, אבל משלים הכנסה מרצה לניהול בניין בטכניון העירוני. אנחנו רגועים, כמעט ולא רבים, בלי דרמות מיוחדות. חשוב להבין את זה. לא היה בינינו כלום שיסביר מה שהתחיל אחרי שחזר מתל אביב.
ארוחת הערב עברה בשתיקה. הוא אכל בדייקנות, מסתכל על השולחן, לא מרים מבט. חיכיתי שהוא יתחיל לספר, על המרצים, החדר במלון, על איך התגעגע למרק קובה שלי. תמיד הוא פטפט על משהו כשרק חזר.
איך היה בכנס? שאלתי.
בסדר.
היה מוצלח?
כן.
שמתי את הכף.
גבי, הכל בסדר?
הוא הרים אליי את העיניים, אפורות, עייפות קצת.
בסדר גמור, פשוט עייף.
סיימתי לפנות את השולחן. הוא נכנס לחדר, זרק את עצמו למיטה עם הטלפון, כאילו שום דבר לא קרה. רק הלחם לא היה, וגם השיחה. ומשהו אחר, כל כך שקט ולא מפורש, שאין לי שם בשבילו.
את הלילה הראשון ייחסתי לעייפות. גם את השני.
רק ביום שישי עלה בי חשד ראשון, אמיתי.
ישבתי לשתות קפה של בוקר, הצצתי מהחלון לחצר. הוא יצא מהמקלחת, נכנס למטבח, מזג לעצמו מים. ואז לקח מהמדף את צנצנת הכוסמת, פתח, הריח והחזיר. לא העזתי לשאול. גבי אף פעם לא נגע בכוסמת. מהיום שהכרנו היה צוחק שכוסמת זה אוכל לאנשים בלי דמיון, משעמם לו מדי. רק אורז, בורגול, חיטה, כל דבר אחר. אבל לא כוסמת.
והנה מריח אותה, כאילו שוקל לטעום.
אתה רוצה כוסמת? ניסיתי לשמור על קול רגוע.
לא, ענה וחזר לחדר.
נשארתי להביט בצנצנת.
בשבת יעל התקשרה.
אבא חזר? ישר התחילה.
חזר, ברביעי.
איך הוא?
שנייה של שקט.
עייף מהדרך, אבל בסדר גמור.
טוב מאוד. אמא, אנחנו באים בסוכות, בסדר? לי ולשחר חופש.
בטח, תבואו. אשמח.
לא סיפרתי לה. מה כבר אפשר להגיד אבא לא קנה לחם ושקל לאכול כוסמת? זה לא רציני אפילו. אבל בפנים ידעתי זה לא סתם. לא הבנתי איך, לא במילים, אלא באותו מקום בגוף שמרגיש את הסדק בבטן.
בראשון הצעתי שנצא לטייל. לפעמים היינו הולכים לגן העצמאות בשבןע, לא כל שבוע, אבל הרבה. הוא אהב את הספסל שליד הבריכת דגים, היה קונה לנו בקבוק שתייה קלה מהדוכן אם היה פתוח, מתלונן על הגב, אני אומרת שבגילו כבר צריך לעשות פילאטיס, הוא מתעצבן, אנחנו צוחקים. טקס קטן משלנו.
נלך לגן העצמאות? שאלתי.
הוא הרים עיניים מהטלפון.
איזה גן?
גן העצמאות. חמים בחוץ.
הוא חשב. כבר זה היה מוזר; בדרך כלל ענה מיד “יאללה” או “רק רגע, לוקח סוודר”. אין פה מה לחשוב.
בסדר, ענה לבסוף.
הלכנו בדממה. לא ניסיתי לגרור לשיחה, רק התבוננתי. הוא הלך בשקט, סוקר מסביב, לא ממש בעניין אבל גם בלי שמחת הטיול הרגילה. כמו מישהו שמנסה ללמוד מסלול חדש.
בכניסה לגן ישב קשיש עם כלב קוקר ספנייל ג’ינג’י קצוץ.
תראה, בוצי’לה, אמרתי בלחש. תמיד היינו צוחקים על שכנתנו לשעבר, רינה, שהייתה לה ספנייל קצוצת שיער באותו שם. מין בדיחה פרטית.
הוא הביט בכלב. בלי חיוך.
בוצי’לה, חזרתי בשקט.
כלב נחמד, אמר. מנומס, נייטרלי.
עצרתי אחר כך ליד שיח ורדים. כאילו נחתי, אבל ליבי דפק מהר מדי.
הוא לא זכר את הבדיחה. או העמיד פניו. אבל בשביל מה?
בצד הבריכה לא היה דוכן שתייה, הורידו אותו אחרי הקיץ. גבי התיישב על הספסל, הביט במים.
יפה פה, אמר.
אנחנו תמיד באים לפה.
אה, כן?
הסתובבתי אליו.
גבי. אנחנו כאן כבר עשר שנים.
הוא הנהן. רגוע, שילוב של שקט והיעדר הכרה.
נכון. רק אמרתי שיפה.
משהו בי התקפל שם, בפנים. לא ידעתי להגדיר. רק כששכבתי לילות במיטה, שומעת את נשימותיו, נזכרתי שקראתי פעם שמי שהכי קרוב אליך, יכול פתאום להפוך לאדם אחר. ככה זה לפעמים בגיל השלישי לאחר קושי, טראומה, אדם משתנה, כאילו הכניסו מישהו זר לגוף הישן.
אבל לא הייתה שום טראומה, לא שידוע לי. כנס ניהול. שבוע בתל אביב. זה לא הסבר.
אולי זה יעבור, שכנעתי את עצמי.
בחמישי בבוקר התקשרתי לרותי, החברה מהלימודים היום היא מזכירה בקופת חולים בצפון רמת גן. רותי תמיד דוגרי, בלי להסתבך, אני סומכת עליה.
רותי, אפשר לקפוץ אליך?
קרה משהו?
לא באמת. סתם צריכה לדבר.
בואי אחרי העבודה.
בחדרה הקטן היא הגישה תה, חילצה חצי עוגה ממקרר, ואני סיפרתי: על הלחם, הכוסמת, בוצי’לה, ה”כן” הריק בגן.
רותי הקשיבה. חיכתה.
אולי זו דיכאון, אולי משהו נוירולוגי, אמרה לבסוף. אתם כבר לא צעירים, תמי.
הוא לא כזה. תמיד זוכר הכל, גם פרטים שאני שוכחת.
אנשים משתנים. פתאום. במיוחד בגילים האלו. אצל פישמן מהבניין זה התחיל בגיל שישים ושלוש.
אבל זה לא סתם שכחה. הוא פשוט… לפעמים הוא מסתכל עליי כאילו אני אדם שהוא פוגש בפעם הראשונה, מנסה להיות נחמד.
רותי חתכה עוד חתיכת עוגה.
ישנת בסדר?
פחות.
אז תני לעצמך שבוע להירגע. תראי שזה עובר. לפעמים זה עייפות.
הנהנתי. אולי היא צודקת. אולי.
בדרך חזרה חשבתי דווקא על רגעי הכוסמת תנועה כה קטנה, אבל כל כך זרה, שזה נתקע לי בגרון כמו יבלת.
הגעתי גבי במטבח, עורך ניירות. הדלקתי קומקום, פרקתי קניות.
הייתי אצל רותי, אמרתי לבסוף.
אה.
הבאתי עוגה. עם כרוב, כמו שאתה אוהב.
הוא הרים עיניים. הביט על העוגה.
אני מעדיף כרובית, לא כרוב.
הנחתי לאט את השקית. נורא לאט.
גבי.
מה?
מגיל אפס אמרת שהעוגה שלך זה כרוב. סיפרת שאמא שלך אפתה עם כרוב.
מבטו נותר רגוע.
אמא אפתה עם תפוחים.
שקט.
אמא שלו, רחל, נפטרה לפני שתים עשרה שנה. הייתי אצלה עשרות פעמים במטבח ההוא, ראיתי אותה אופה עוגות כרוב וביצה, תמיד התגאתה במתכון שלה.
גבי, רחל אפתה עם כרוב, אני זוכרת.
אולי אולי. מזמן היה.
פרשתי לסלון, עמדתי בחלון, ראיתי רחוב אפור, סתיו רגיל.
הרמתי טלפון לחוה, אחותו. היא במודיעין, רואה את גבי לעיתים רחוקות, אבל מדברים.
תמרי! פתחה בחום.
חוה, את זוכרת באילו עוגות אמא שלך היתה מתמחה?
הייתה פאוזה.
בטח, עם כרוב וביצה. תמיד. למה?
סתם רציתי לשחזר מתכון. תודה.
שפכתי מים לכוס, רגלי רעדו מאפה כרוב, וזה מפיל אותי.
משהו בזיכרון. משהו נוירולוגי או נפשי, אולי צריך רופא. צריך לדבר בגובה העיניים.
בערב, אחרי שקט ואווירה קרה מדי בארוחה, הרמתי סופית את הנושא:
גבי, הראש שלך בסדר? אין לך כאבים?
לא.
אתה ישן טוב בלילה?
כן.
כדאי לבדוק אצל רופא, ככה סתם, ללחץ דם, משהו.
הניח את המזלג.
אני בודק בבית, הכל בסדר.
אני דואגת, גבי.
מבטו נח לרגע עליי.
למה נראה לך שיש בעיה?
דאגה רגילה.
תמי, הכל בסדר. תעזבי.
החזיר את המזלג. ידע תמיד לעצור שיחה בשתי מילים. בדרך כלל ויתרתי.
אבל הערב התעקשתי לראות: איך הוא אוחז בסכין? בעצם תמיד היה יושב זקוף יותר. עכשיו בקושי מתיישר. בודקת אולי אני כבר מדמיינת. אולי בעצם תמיד אכל ככה.
פניתי לחדר אמבטיה. מולי ברקע האישה שבעין שלה תוחסים קמטים שגבי קרא להם “חיוכים”, כי יצאו מהצחוק. הסתכלתי: אולי אני מדמיינת? אנשים משתנים. בעיקר כשאת לא רואה הכל.
יצאתי לחדר, שכבתי לישון.
באמצע הלילה הרגשתי שקט לא רגיל. שלחתי יד מיטתו ריקה.
קמתי. באור המטבח ראיתי יושב וכותב משהו למחברת. בכתב-ידו? בדיוק בזה לא הבחנתי.
גבי?
הרים מבט, רגוע.
לא ישן.
על מה אתה כותב?
מחשבות.
אפשר?
הפסקה קטנה.
זה אישי.
גבי אף פעם לא אמר “זה אישי”, לא לי.
טוב, חזרתי למיטה.
שמעתי אותו, ברקע, כותב עוד ואז חזר. חיכה זמן עד שנרדם.
בבוקר לא מצאתי את המחברת. חיפשתי בלי להסביר, במטבח, אפילו במגירה שלו מחברת אין.
הוא לקח אותה איתו.
נרגעתי בספרייה שגרת ספרים, שקט, ריח דפים בפינה מחטא את הלב.
בצהריים הצגתי שאלה מוזרה: איך יודעים אם האדם שהכרת השתנה באופן מוחלט? עיינתי בעבר בראשי, קראתי בעבר “החלפה פסיכולוגית”. כשאדם כל כך משתנה, את מבינה בשנייה כבר לא אותו האיש. אולי מחלה, או משבר. או פשוט שנים ואובדן משותף.
אבל אני מכירה את גבי. כל סיפור חיים משותף.
בערב, כשהגעתי, מצאתי אותו עומד במטבח מתבונן בחלון דמותו לא נעה, לא בפעולה.
גבי, מה אתה עושה?
מתבונן.
במה?
פשוט מסתכל.
בשבילו זה משונה. הוא לא “מסתכל” סתם. תמיד עשה, פעל, פטפט או רשם. עכשיו שותק ומסתכל.
איך עבר היום?
בסדר, כמו כל יום. הרצאות.
הסטודנטים?
רגילים.
פתחתי מקרר, חותכת עוף.
גבי, תספר לי משהו מהכנס.
מה בדיוק?
איפה הייתם, מה עשיתם.
גרתי במלון, כנס היה במרכז הכנסים באוניברסיטה, אפילו הראו בניין חדש לגמרי.
מי מהקולגות היה?
כמה מהטכניון, עוד… כמה חבר’ה מהמרכז.
מה עם מולי לוי? הוא תמיד בכנסים.
מולי? לא היה.
באמת? הוא הרי תמיד נוסע.
הפעם לא.
באותו לילה שלחתי לטליה, אשתו של מולי: “האם מולי חזר מת״א בשלום?”
תוך רגע ענוה: “מולי בכלל לא היה בת״א השבוע, נשאר בבית”. התבדחתי, התנצלתי.
מי נמצא שם, מי לא? האם גבי בכלל היה בכנס?
למחרת ניסיתי לבדוק דרך אחרת. הצעתי קניית וילונות ב”דיזיין” ברחוב ביאליק מקום שהוא תמיד שנא, נרדם בו, מבקש לגמור. אחרי שמסיימים הולכים למסעדה הקטנה ליד, נקראת “סבתוש”.
ניסע לדיזיין?
למה?
צריך וילונות חדשים.
ישנים כבר?
כן.
משכה בכתף יאללה.
הסתובבנו בין הבדים חיממתי אווירה, שאלתי דעתו; ענה בחוסר עניין. ואז הצעתי, כאילו בדרך אגב:
נכנס למסעדה הקטנה?
איזו מסעדה?
“סבתוש”, אתה מת על הקובה שלהם.
לא מכיר שום מסעדה כזאת.
הסתכל עליי מוזר.
כן, בטח. תן לי להוביל.
הבאתי אותו בריח הדלת עלה ריח שמרים, אותה מסעדה קטנה.
הנה.
הביט על הכיתוב.
אה, אף פעם לא שמתי לב.
ישב, אכל בלי להגיב, מלבד פעם אחת הביט בשלט הצהוב עוד רגע ארוך.
גבי שאלתי בשקט אתה זוכר אותי?
הסתובב. מופתע.
מה זאת אומרת? את תמי, אשתי.
כן, זה ברור. אני שואלת אותנו, מה עברנו.
הקטין עיניים.
מה קרה לך היום, תמי?
כלום. פשוט לאחרונה אתה… משתנה.
כולם משתנים.
אמרת פעם ההפך. תמיד אמרת “אדם לא משתנה”.
שתק, סיים את בורקסו.
אולי גם אני משתנה.
הגענו הביתה. בחלון האוטובוס תמרתי מחשבות הפחד לאבד בן אדם מבפנים עמוק, ולא מבחוץ. זה לא דמיון.
בבוקר, אחרי שהוא יצא לעבודה, נכנסתי לחדרו חדר העבודה שבו יושב בשעות הערב.
לא רציתי לחטט, אבל פתחתי מגירה.
המחברת שם. לוקחת, פותחת. דפים ראשונים ריקים ואז רשימות.
“רשימת תמר: אישה, 58, עובדת ספריה, בתיעל, גרה בירושלים, קפה בלי סוכר. רותי חברה. אוהבת עוגות כרוב. טיולים בגן העצמאות בשבת. בוצִ’לה בדיחה על כלבים. רחל אימא, עוגה עם כרוב לבדוק”.
הלב קפא בתוכי.
אלה תיעודים של “תחקרן חיים”. של מי שמנסה ללמוד פרטים קטנים. לבנות מפה. כדי לא לטעות.
סגרתי, שמתי במקום. שתיתי מים, שתי כוסות.
אמנזיה? דימנציה? פגיעה נוירולוגית? משהו ששינה אותו? הוא שומר סוד, אולי מתבייש.
אבל כתב היד עדין, קטן ומסודר, לא כתב היד הרגיל שלו; גבי כותב עקום, רחב. סימנתי לעצמי: יכול להיות שכתב היד גם משתנה, אבל בדרך־כלל רק אחרי משהו קיצוני, כמו שבץ.
בערב חזר, מצאתי אותו יושב מול החלון.
עייפה? לא הלכת היום לעבודה.
ראש כאב לי, עבר כבר.
טוב.
שקט. שום דבר לא ריב, לא חמלה, לא תקשורת אמיתית.
גבי אמרתי מעל האוכל תספר לי משהו עלינו. איך הכרנו?
הרמתי עיניים אליו. הסס.
חברים הכירו בינינו. במסיבת יום הולדת. היה לך שמלה כחולה.
נכון, במסיבת יום הולדת של לירון, בסתיו 1997. הוא צדק.
אחר כך יצאנו עוד כמה פעמים, התחברנו.
פאוזה.
זה הכל.
הסתכלתי עליו.
ואחר כך?
התחתנו. יעל נולדה. קנינו דירה.
גבי כשביקשת ממני להתחתן, לאן נסענו?
נו, תמי…
פשוט תגיד.
החריש, הרבה מדי זמן.
אני לא זוכר הכל, זה היה מזמן.
סיפרת לי שהרגע הזה חקוק אצלך. סיפרת על זה בבר המצווה של יעל.
תמי הרים ראש למה חשוב כל כך?
כי אני רוצה לדעת אם אתה זוכר.
נורא עייף. אנשים לא חייבים לזכור כל פרט.
זו לא פרט שולי.
בשבילי כן.
קמתי, פיניתי שולחן. לא אמר מילה.
נסענו אז לנחל עמוד. לקחנו אוטובוס, התבלבלנו בדרך, הוא סחב אותי, עם הסנדלים, כשהיה בוץ, ושם, על הסלעים, אמר לי”אני רוצה שתהיי שלי.” הוא אהב לספר את זה.
האיש שיושב מול השולחן לא מכיר את הנחל, לא את הסיפור.
בלילה כתבתי לרותי בפירוט המחברת, כתב היד, נחל עמוד.
“השנייה את צריכה רופא. בשבילו וגם בשבילך. תתקשרי מחר”.
הנחתי את הנייד. הוא נושם לצדי, כל כך רגיל ובכל זאת, משהו חסר.
בבוקר שישי קמתי נחושה: לשים הכל על השולחן. לספר על המחברת, על השיחות, לטלטל את השתיקה.
הוא כבר היה במטבח.
גבי.
מה?
אני צריכה לדבר איתך.
הסתובב. ארוך, שקט.
אני יודע.
נעצרתי.
מה אתה יודע?
שראית את המחברת.
לא התנצלתי, רק חיכיתי.
תשבי, אמר.
התיישבנו. החזיק ספל בידיים, הביט פנימה.
קשה לי להסביר.
תנסה.
ההסבר שלך אולי הכי פשוט. וזה נכון במידה.
מה זה אומר?
אני לא זוכר הכל. לא כל פרט. דברים עיקריים.
נחל עמוד, אמרתי.
הרימו גבות.
מה?
לשם נסענו כשביקשת ממני להתחתן. אתה זוכר?
שום הבעה בפנים.
לא.
את בוצי’לה אתה זוכר?
שתיקה.
לא.
את אמא? רחל?
את הפנים והקול. לא את הפרטים.
הבטתי בו. הוא הביט לכוס.
גבי, ממתי זה קורה?
לא יודע בדיוק. פשוט התחיל.
למה לא סיפרת לי?
לא ידעתי איך.
לכן רשמת הכל.
כן.
הכתב שלך אחר.
פאוזה. הניח ספל.
כן.
איך תסביר?
הוא שוב שותק. ממתינה.
גבי, תסתכל עליי.
הרימו מבט. עיניים אפורות.
אתה גבי שלי?
הפעם ראיתי משהו בעיניים כאב; מבוכה; או משהו שאין לו שם.
תמי, אני לא יודע איך לענות.
הסתכלתי על הידיים סביב הכוס, על הקמט בזווית הפה, על השיער המאפיר ברכות.
זה תשובה אמיתית?
הכי אמיתית שיש לי.
בחוץ טפטף גשם תל אביבי, אפור, רגיל. הקשבתי למים נוקשים.
מה עושים עם זה? שאלה ריחפה.
לא יודע, ענה. והפעם זה היה אמיתי.
קמתי. מזגתי לעצמי קפה, בלי סוכר. התמקמתי בחלון, בכוס ביד.
הרגשתי אותו מתקרב ועמד מאחורי.
תמי.
כן?
אני זוכר את הקול שלך. מההתחלה. את האינטונציות. זה אני זוכר.
זה לא מספיק.
אני יודע.
הגשם המשיך, מונית צפרה למישהו.
אני צריכה זמן, לחשתי.
בסדר.
לא יודעת מה יהיה.
אני מבין.
הסתובבתי, הבטתי בו כאילו רצה לומר משהו ולא היה לו את המילה.
שאלה אחרונה.
מה?
אתה רוצה להיות פה?
הוא שותק. הגשם בחוץ.
כן, אמר. אני רוצה.
הבטתי בו בזר, בעל הדמות, הניבים, ההרגלים.
אז תלך להביא לחם, אמרתי. שיפון, מהמכולת של דדה.
הנהן. שם מעיל, התקדם אל הדלת. נעצר במפתן.
תמי…
מה?
נחל עמוד. תספרי לי אחרי זה?
הסתכלתי בו.
אולי, עניתי.
הדלת נטרקה. עמדתי עם קפה מול החלון, הקשבתי לצעדיו במדרגות 24 מדרגות, תמיד ספרתי.
החוצה אל הרחוב. במעיל, מרים את הצווארון מהגשם. בנאדם רגיל ביום גשום.
בפינה פנה למכולת.
החזקתי כוס קפה ולא ידעתי מה להרגיש. בתוך השקט הזה לא היה שום פתרון רק שקט סוף־סוף, בו לא חייבים להעמיד פנים.
הטלפון רטט. רותי.
איך את? שאלה מיד.
לא יודעת.
דיברתם?
כן.
ומה עכשיו?
הבטה בחלון, הרחוב התפנה.
רותי, היית יכולה לחיות עם מישהו שלא בטוח שהוא מי שאת חושבת?
הוא אמר את זה?
בערך.
תמי, את צריכה רופא. דחוף.
אני יודעת.
ומה את עושה?
הנחתי את הכוס.
לא יודעת. הוא הלך להביא לחם.
איזה לחם?
שיפון, מהמכולת של דדה.
רותי נבהלה.
תמי, את מפחידה אותי.
הכל בסדר. אדבר איתך אחרי זה.
שמטתי את הטלפון, לגמתי מהקפה, קצת קר, עדיין טעים.
24 מדרגות. תמיד ספרתי.
כעשרים דקות לאחר מכן נשמעה הדלת, ואז צעדים 24 מדרגות למעלה.
לא זזתי.
המפתח הוכנס. הדלת נפתחה.
הנה, אמר. הביאו האחרון.
הסתובבתי. עמד בפתח, לחם ביד, רטוב, שיערו דבוק לרקות.
שים על השולחן, אמרתי.
הניח.
הסתכלנו אחד על השני.
רוצה תה? שאלתי.
אשמח.
העמדתי קומקום. הוא תלה מעיל, התיישב. עמדתי גב אליו, שותקת.
תמי, מלמל תספרי לי פעם נחל עמוד.
הקומקום רתח, לאט ובהמשך חזק.
עמדתי. שוקלת.
לא עכשיו, אמרתי. אולי אחר כך.
בסדר, ענה.
הקומקום רתח.
