HE
**הבת שלי לבשה ביקיני מול המראה במלון באילת ולא כיסתה את עצמה שוב** הבת שלי נועה חגגה שש עשרה בחודש מרץ, ומאז שאני זוכרת אותה היא חיפשה דרך לתפוס פחות מקום.
HE
השם שרשום על חוזה השכירות שלי כבר שנה וחצי הוא לא השם שלי. זה השם של אמי החורגת, דבורה. התחלתי לשים לב לזה רק כשהתחלתי לספור. ולפני שסיפרתי לאף אחד, סיפרתי
HE
אני שוקל שרון, בן שלושים ושתיים, ואני זה שגידל את נדב מגיל תשע — מאז שאחותי ואחיה עברו לגור בברלין בשביל העבודה. אני מספר את זה כי אני חושב שמישהו צריך
HE
– אחרי הגירושין אמא עוברת לכאן, – אמר רועי בלי להרים את העיניים מהטלפון. – את החדר הקטן תפני לגמרי. אם את רוצה רהיטים, תיקחי איתך. ישבתי כמה שניות וניסיתי
HE
זאת קרנית שהתעקשה על השמלה האדומה. שבעים וארבע, אלמנה כבר שלוש שנים מבעלה שהחזיק את חנות הפרחים ברחוב הרצל, ושלוש שנים היא התלבשה כמו מישהי שממתינה לאוטובוס –
HE
שלמה אברמוב היה בן שבעים ואחת ובעל שני דונם ליד מושב בית עוזיאל, ליד קריית עקרון, שבהם שתל תפוחי אדמה כבר ארבעים שנה. השנה הברכיים כאבו לו כל כך שלא הצליח
מיכל בן־עמי סידרה את שרוך הנעל במראה הענקית בבוטיק הכלות ברחוב דיזנגוף ולא שמה לב שהיא עומדת רגע קט לפני שהחיים שלה מתהפכים. היא לבשה מעיל חקי פשוט, ג'
הנברשות הגדולות באולם האירועים "לה־פרלה" בהרצליה בזקו בעיניים, ונדב במכנסי הג'ינס המשופשפים שלו הרגיש כאילו טעה בכתובת. בין השולחנות עם
"איפה שמלת הערב הכחולה שלי?" שאלתי, עומדת בסלון עם שקית אשפה פתוחה לרגליי. חמותי אפילו לא הרימה מבט מהקלחת. "זאת עם הפרחים?
הקול שלה נשמע בכל הגלריה כמו סדק בקיר. "תגידי לי שאני טועה," היא אמרה בשקט. "תגידי לי שאמא שלי שיקרה." בפעם הראשונה אחרי המון שנים



