Author: Alejandro García

אני, גיא עמית, יושב הערב וכותב את המחשבות שלי ביומן מרגיש צורך פתאומי לאוורר את הלב. נדמה שאף פעם לא הצלחתי למצוא את האושר שלי. עוד מעט אני סוגר ארבעים

גוש קפוא ליד הכביש התקשה ולא הצליח לזוז… נסעתי לאט על כביש מספר 6 הכביש היה חלק כמו קרח, והדרך מתל אביב לירושלים, שבדרך כלל לוקחת ארבעים דקות, התארכה כמעט לשעתיים.

חתלתולה קפואה עם פנים עקומות הגיחה משום מקום מחוץ למכולת בשכונת מגורים ירושלמית, כמו יצור שנולדה משבריר של חלום או נשמטה ממחשבתו של מישהו.

הגבר עזב אותי עם שישה ילדים וחזר רק אחרי חמש־עשרה שנה. אבל בבוקר ההוא עוד לא ידעתי שזה לתמיד… בחיים לא חשבתי שהוא מסוגל לכזה דבר. אני זוכר כל פרט מהיום ההוא.

הוא עזב אותה כי “היא לא יכולה להביא ילדים” רק חכו שתגלו עם מי היא המשיכה הלאה רוב חייה הבוגרים, נועה בן-דוד הייתה בטוחה שהסיפור שלה ייכתב ברחובות

שאול זרק את התיק של מרים ישר בכניסה. בקבוקי תרופות נשפכו החוצהמרים עבדה כאחות בבית חולים, תמיד נשאה קצת תרופות למקרה הצורך. זהו, פסק בקור רוח.

הקרן האחרונה על ראש מחלקת הפנימית כולם שמו עין: הגברים הביטו בה בסקרנות, והנשים בעיניים מלאות קנאה. היא, אישה רזה, גבוהת קומה, בעלת עיניים כהות וחדות החלוק

כלה חנה ארזי הניחה על השולחן המהודר מגש גדול של עוף בתנור ונשפה עמוק. בכל רגע יגיעו הבנים עם הכלות. לא מזמן התחתן בן הזקונים, החתונה הייתה מאוד צנועה.