אני, גיא עמית, יושב הערב וכותב את המחשבות שלי ביומן מרגיש צורך פתאומי לאוורר את הלב. נדמה שאף פעם לא הצלחתי למצוא את האושר שלי. עוד מעט אני סוגר ארבעים חורפים, ועדיין רווק, לבד בין כולם. לא חסר לי כלום: שכל לא רע, מראה נאה, עבודה טובה, שכר מכובד ועדיין, את האושר הביתי שלי לא הצלחתי לאתר.
ההורים שלי, שרית ודני עמית, תמיד דאגו לי. בעיקר מבחינה רגשית כמובן הרי מבחינת כסף אני מזמן כבר עוזר להם ולא להפך. “תשאר לגור איתנו, גיא. יש לנו מספיק מקום,” אימא שלי תמיד אומרת. “הכסף שלך עוד ישמש אותך, ברגע שתמצא את האושר שלך!”
וכל ערב הם היו יושבים איתי בסלון, מחכים לי שאתעייף ואגיע מהעבודה. “אין מי שירחם עליך, מסכן, חוץ מאיתנו,” הייתה נאנחת אימא. “ואם כבר לא נהיה פה, יהיה לך קשה לבד. מי בכלל תשב ותשמע מה עובר עליך? גיא, הגיע הזמן למצוא את האושר שלך!” אבא היה מוסיף.
ושוב היינו יושבים שלושתנו מול הטלוויזיה, שנה אחרי שנה, ערב אחרי ערב, וממשיכים לחפש ביחד את האושר, כאילו הוא מסתתר בהולפן. שגרה כל כך אפורה שדי להתבונן ולפיהק.
בכלל, נשמע מוזר לשמוע את אבא מדבר פתאום על “כשתלך, יהיה קשה”. הרי נולדתי להם בגיל צעיר שניהם היו רק בני תשע-עשרה והתחתנו מאהבה גדולה! אז באמת קצת מוקדם להתעסק ב”לכשלא נהיה”.
אפילו בלימודים, לפני המון שנים, יצא לי להכיר בחורה מיכל. היא הייתה טיפוס חמוד, אולי מגושמת, אבל תמיד העלתה חיוך. לכל מקום שהגיעה אליו, הצליחה להפיל או לשבור משהו. אימא שלי קראה לה בצחוק “מיכל מהפח” או “האסון המהלך”. אבא שלי היה עושה חיקויים מצחיקים של איך היא מתבלבלת ומפילה דברים.
“תשמע, גיא, זה לא בשבילך,” הם ניסו לשכנע אותי. “היא פשוט מביאה מזל רע כל מה שהיא נוגעת בו מתפרק.” ומה לעשות, לאט־לאט האמנתי ועזבתי אותה.
אבל בסוף הם טעו: מיכל סיימה את הלימודים, פתחה קליניקה מצליחה, התחתנה עם מישהו אחר שהוקסם מהאישיות המיוחדת שלה. היה לה כנראה פשוט צורך במרחב, אז הם עברו לקיבוץ. היום בירושלים בית מהמם.
“אולי האושר שלך עוד בדרך, תמשיך לחפש,” המשיכו ההורים להדגיש לי ובעיקר לעצמם.
המשפחה שלנו בסך הכול נחמדה, יש המון רגעים טובים. רק לאחרונה נסענו כולנו יחד לטיול ברומא. עכשיו אוהבים לשבת יחד בערבים ולראות אלבומי תמונות: התמונות מחוף הים, הסיורים בעיר. טיול נפלא.
דווקא שם, בחו”ל, פגשתי מישהי רותם. היא הייתה מישראל, אבל גרה כמה שנים בחו”ל. גם להורים שלי לא לקח הרבה זמן לזלזל בקשר הזה: “איזה רומן נחת עלינו עם רותם מהחופשה!” אימא טענה, בעודה מחייכת לעצמה. אבא שם כרית בבטן והלך בסלון, מתלוצץ על כמה שהחבר’ה שם שמנים.
היה לי עצוב בשבילה. היא בכלל לא הייתה שמנה, רק גבוהה ונראתה בריאה. והאמת היה מעניין לשוחח איתה. היא ידעה המון על כוכבים, ובהרבה לילות ישבנו על החוף והיא הסבירה לי הכוכבים, כמו שלא שמעתי מעולם.
העזתי והשארתי לה את מספר הטלפון שלי והמשכנו לדבר גם אחרי שחזרנו לארץ. אבל כשההורים שמעו על השיחות שלי עם רותם, אימא פסקה: “רומן של חופשות זה זול, זה אף פעם לא נגמר טוב.” לא משנה שלשנינו אין בני זוג מה שחשוב זה שזו “התאהבות חופשות”, וזה רק יוביל לשום מקום.
“תמשיך לחפש את האושר, בן,” הבטיח אבא. “אנחנו איתך אפשר לסמוך עלינו!”
בכל קיץ נוסעים לבילוי משותף בווילה שבצפון. נחל, מדשאה, תה בגינה מתחת לעץ פקאן. מנגל ליד הפרגולה, סלט ירקות טרי שגדל אצלנו בחצר. לפעמים גם השכנים קופצים לערב של סיפורים וצחוק. יום אחד הגיעו האורחים הבן של השכנים, איל, ואיתו הבן שלו, דניאל, בן חמש בערך. שניהם עם עיניים כחולות, שיער בהיר ונמשים. שניהם עם אוזניים משונות, בולטות. אחרי הביקור סיפרו לי שהאישה של איל עזבה אותו וברחה עם איזה איש עסקים, והילד בכלל לא עניין את הבעל החדש. המזל של איל הילד כל כך דומה לאבא, ואמרו שהמאהב לא רוצה ילדים שדומים לבעל הקודם בבית שלו.
אבל דניאל, כמו אביו, שבה אותי בקסמיו. היה בהם משהו אנושי, נוגע ללב. וקרתה בינינו התאהבות מיידית. דניאל נמשך אליי באופן כל כך טהור.
גם הפעם אימא צחקה: “איל חיסל לנו את כל הגזר והתבלינים!” היא טענה שההורים של איל כנראה ניסו לשדך אותנו בכוונה. “בשביל מה לך גבר עם ילד מתוקף?”.
“לא מצליחן! אישה לא עוזבת גבר טוב בטח לא כשהוא עם ילד כזה קטן!” הוסיף אבא.
פתאום, לראשונה, עניתי לו: “אבא, דווקא בזה מדובר אישה לא משאירה ילד אצל אבא חלש! כנראה בטוחה בעצמה שהוא יעמוד בזה.”.
אבל שוב ההורים אמרו: “זה לא האושר שלך, בן. לך חפש.” הם רצו שיהיו להם נכדים ‘משלהם’ לשחק איתם, להחזיק ידיים קטנות, לשמוע צעדים של רגליים קטנות בבית.
הם ממש סגרו דלתות. הפסיקו לדבר עם השכנים. אמרו להם דברים פוגעים, וגם הערבים הנעימים בחצר נגמרו. והמשיכו לשבת בגינה עם תה, מבכים למה הקב”ה לא נותן לבן שלהם אושר גם הוא.
הקיץ עבר ודכדוך כבד שרר באוויר. אבל אני נדבקתי באהבה לאיל ודניאל. לא רציתי להכאיב להוריי, ואפילו הרגשתי אשמה שהתאהבתי במי שאינו “מדויק” אצלם בראש. כשהסתיים החורף, נפרדנו מהווילה, רק שלושתנו, הביתה לדירה בתל אביב.
ההורים לא הזכירו יותר את איל ודניאל, לא בצחוק ולא ברצינות. אבל יום אחד ברחוב, תחת הגשם, מצאתי חתלתול ג’ינג’י זעיר, רטוב ורועד, מתחבא מתחת לרכב חונה. הוא היה בודד, בלי אמא, כמוני, כמו דניאל. עיניו התחננו לרחמים, לאהבה. בלי לחשוב, אספתי אותו במעיל וחיבקתי קרוב ללב, לא אכפת לי שהוא רטוב ומלוכלך כל שחשבתי הוא לחמם אותו.
הבאתי אותו אלינו, ניגבתי, נתתי חלב. ישבתי איתו על הרצפה במטבח וצפיתי בו מנקה את הקערה במרץ בלשון ורודה. “הוא בטח היה רעב מאוד,” חשבתי.
ואז נכנס אבא שלי, מחזיק עיתון, ואחריו אימא, שניהם עומדים ומסתכלים על האורח הקטן. אבל לא היה אצלם שמץ של חמלה רק לחץ ועצבנות: “מה עכשיו נעשה איתו?”. החתול סיים לאכול, פיהק, הסתובב, והשאיר לנו שלולית קטנה.
לא הספקתי לנקות וכבר שמעתי את אימא צורחת: “תוציא אותו מיד! הרי יהרוס את כל הדירה! ישרוט רהיטים, יקרע טפטים! דני, תגיד לו!”. ואבא חיזק: “עוד נהיה מסריחים כמו חתוליה! אף אחד נורמלי לא יתקרב אלינו!”
“אבל הוא כזה קטן… אפשר ללמד אותו לשירותים, יש מספיק מקום בבית, תראו כמה הוא מתוק!”, ניסיתי לשכנע, ולא הבנתי מה מפריע להם, הרי כולנו בריאים, ולא חסר מקום.
“לא, לא ולא! מוציאים אותו מהבית!”, אימי השיבה בהחלטיות. “לך, גיא, תפנק אותו במקלט של עמותה. אם לא יקבלו תאיים שתכתוב כתבה!”
לא עניתי. לקחתי את החתול בזרועות וטרקתי את הדלת אחריי, נחנק מהעלבון. איזו תחושת עליבות בגילי המופלג, בלי בני זוג, בלי ילדים, אפילו לא עם פינה קטנה לעצמי אפילו להחזיק חתול לא נותנים לי…
החלטתי סוגר עניין, צריך להיות עצמאי. לא הלכתי לעמותה, אלא ישר לסוכנות נדל”ן. די מהר מצאתי דירת חדר שכורה בתל אביב, שם בעל הבית ציין: “אפשר עם בע”ח”.
בפעם הראשונה הרגשתי בעל הבית האמיתי. מיד קניתי לכל החתול ציוד. הווטרינר בישר לי שזו נקבה, כבת חודשיים. קראתי לה “אביבית”. מאז, כל בוקר נזכרתי בדניאל ובאיל.
ואז יום אחד טלפון. זה היה איל! לא דמיינתי בכלל שידבר איתי, גם אחרי שכל הפרידה מהשכנים היתה כל כך קשה. ובכל זאת, איל פתאום אמר בטבעיות: “היי, מה העניינים? דניאל רוצה לדבר איתך!”
“אנחנו מתגעגעים אלייך, תבואי לבקר! אבא מחכה גם!” הצטרף דניאל ברקע.
“אני אבוא, אפשר עם אביבית?”, שאלתי.
“ברור! תביא את כל החתולים בעיר! אנחנו באים לאסוף אותך, מה הכתובת?” ענה לי איל.
וכך מצאתי סוף־סוף את האושר שלי. למרות הכול, ולמרות כולם אני, איל, דניאל ואביבית יחד בית קטן, לב רחב. ובקרוב, כך איל מגלה לי, לדניאל יהיה גם אח קטן, או אחות. מה זה משנה אושר הוא אושר.
ההורים נשארו תמיד ההורים, ואני לא שוכח אותם. מתקשר, מספר שטוב לי, שמצאתי את המקום שלי. אולי זה לא בדיוק מה שדמיינו עבורי אבל זה שלי.
אולי יום אחד גם הם יבינו, יקבלו, יסלחו, יבואו לבקר. ואז יוכלו סוף־סוף להחזיק יד קטנה, לשמוע צחוק של ילד ולדעת שגם לי מגיע להיות מאושר.
והיום אני יודע אושר לא תמיד מגיע בצורתו הסטנדרטית. לפעמים צריך אומץ לקבל אותו, דווקא כשהכי פחות מצפים.
