הקרן האחרונה
על ראש מחלקת הפנימית כולם שמו עין: הגברים הביטו בה בסקרנות, והנשים בעיניים מלאות קנאה. היא, אישה רזה, גבוהת קומה, בעלת עיניים כהות וחדות החלוק הלבן יישב עליה כמו כפפה ליד. את השיער שלה הייתה מקפלת לגולגול נמוך מאחור, והכובע המעומלן ישב עליה, הוסיף לה גובה והקנה לה הופעה מרשימה. או שהיו לה עקבים בגובה מדויק, או שזה נבע מההליכה השקטה שלה, אבל צעדיה על הרצפה לעולם לא הפריעו. היא נראתה סביב ה-45, אבל אף אחד במחלקה לא ממש ידע בן כמה היא. ד”ר דינה ברק, רצינית ובלתי מתפשרת, הייתה דמות שלא מעט פחדו ממנה גם הצוות וגם המטופלים.
הגברים, גם המטופלים, גם הרופאים, עשו ניסיונות להתחיל איתה, שלחו לה פרחים ושוקולדים, הציעו לצאת לדייט אבל כשנפגשו עם המבט הקשוח שלה, נשארו קפואים במקום. שמועות הסתובבו עליה בלי סוף. אמרו שעברה אהבה נכזבת, שבעלה נהרג או במבצע בלבנון או בתרגיל בים, שאיבדה ילד… אף אחד לא באמת ידע איפה האמת ואיפה השמועות. מה שכן, כולם ידעו שהיא גרה לבד. לא הכניסה אף אחד לחיים שלה, לא הסתובבה עם חברות. אבל אף אחד לא היה מגדיר אותה כרעה או אכזרית.
האמת? כשהייתה צעירה, התאהבה בטירוף בבחור שלמד איתה עמי ברק. חתיך כזה, בחור שכולם נמשכו אליו. אהבה אותו עד כדי כך שכמעט לא יכלה לנשום בלעדיו. אבל עמי, שהיה רגיל להמון תשומת לב מנשים, לא ידע להכיל את זה, ובסוף בחר במישהי אחרת והלך. מאז דינה לא פתחה את הלב שלה לאף אחד. אולי גם עדיין אהבה אותו בפנים, או שבעצם רק פחדה להיפגע שוב.
באחד הערבים נעמדה ליד עמדת האחיות.
“וֵרֶד,” פנתה, “אפשר את התיק של תומר מ-חדר חמש? אני רוצה להכין את השחרור למחר”.
היא חיבקה את התיק אליה, חזרה למשרד וישבה למלא בטופס הממוחשב את כל הבדיקות, ההמלצות, הנתונים…
נשארה עוד חצי שעה לסוף המשמרת. דינה יצאה מהמשרד, נעלה אותו ונעצרה בבת אחת. בקצה המסדרון עמדה אישה, מסתובבת הצידה ומדברת בשקט בפלאפון, מסתכלת על החלון. דינה שמעה שברי שיחה מוזרים:
“לא, לא מת, חי ובועט תאמין לי… אל תכעס… אמרתי לו… מה אני יכולה? נראה לך הוא לא הבין? טוב, בערב נדבר”.
האישה סיימה את השיחה והלכה לעבר המדרגות, בכלל לא שמה לב לסביבה.
דינה נכנסה לחדר חמש. בפעם אחרת, כשהייתה רואה מיטה ריקה, כבר הייתה מעירה על העישון במסדרון, אבל עכשיו הבחינה בגב המתוח של הגבר ההפוך אל החלון ולא אמרה מילה.
“תומר, מחר…” התחילה, אבל כשהסתובב לעברה וראתה את הכאב בעיניים שלו, נקטעה.
“קרה משהו?” שאלה ודנית, מתיישבת בזהירות על קצה המיטה, לא רצתה להכביד. “מרגיש לא טוב? איפה כואב?”
“אני… אפשר לא לשחרר אותי? אין לי… אין לי לאן ללכת…” זרק והיא שמט ראש אל החלון.
“מקומו הפנוי תפס מישהו אחר. אשתו הביאה כבר גבר במקומו. אמרה את זה ככה: ‘סוף, נשבעת לך, יש לי אחר’. ועליו…? בעיטה קטנה וסגור עניין,” אמר הקשיש מהמיטה בפינה.
“זה נכון?” שאלה דינה בשקט.
עכשיו הבינה על מי דיברה האישה במסדרון. קיוותה שבעלה ימות, אבל לא חיכתה ועברה הלאה עוד כשהוא שכב במחלקה.
תומר הזה הוא איש גדול, אחרי חמישים, שיערו כבר מתבהר, עיניו עצובות והוא שוכב שם, מתוח כולו אל החלון. גם דינה הסתכלה לשם. חורף סוף אפריל, ניצני העלים בכו להשתחרר על העצים, אבל שמיים היו אפורים וקרירים – ולא היה אפילו קצת שמש.
“אין שום מקום?” שאלה דינה בחום. “אולי חברים? ילדים?”
“לכולם יש את החיים שלהם. יומיים אצלם זה בסדר, אבל אחר כך… לא נעים, בגילי לנדוד בין בתים. ידעתי שהיא הולכת עם אחר. קיוויתי שזה יעבור…”
“תומר, עוד כמה ימים לא פותרים כלום וגם נצטרך את המיטה. תשמע…” עצרה ואז החליטה, “יש לי בית בכפר, שמונים קילומטרים מתל אביב. כביש מצוין. הבית ישן, חזק, ידרוש ממך קצת תחזוקה וכוח, אף אחד כבר לא גר שם מזמן. מחר אביא לך מפתחות ואסביר איך נוסעים,” קמה, לא נותנת לו להתנגד.
“וואו…” לחש השכן מהפינה. “מי היה מאמין… יש בה נשמה ענקית, דינה הזאת. אל תעז לוותר, תומר. האקסית לא שווה אפילו חתול רחוב”.
העוקצים של חורף נעלמו, ימים נעשו יותר שמשיים. ביום ראשון בבוקר דינה עלתה להונדה, נסעה לבדוק מה שלומו של תומר.
הופתעה לראות איך הבית השתנה. החלונות צבועים בכחול עז, הגג תוקן. אפילו מדרגה חדשה הייתה בכניסה. היא חנתה, כיבתה את הרכב ותומר יצא החוצה, גופיה, ג׳ינס, יחף.
לא נשאר כלום מהאיש העייף והכפוף הוא עמד זקוף, שזוף, עם חיוך ועדות לשרירים חדשים בידיו.
“שלום, באתי לבדוק אם לא מציקים לך פה,” צחקה אל תומר כשהתקרבה אליו.
“לאף אחד אין כוח להפריע לי. שלוש סבתות שמחות שיש עוד מישהו בכפר, וכל בעלי הבתים בקושי מתפנים מעצמם,” ענה, עוד מופתע מהביקור.
“האוויר בכפר עשה לך טוב. ומה עם עבודה?”
“מה זה עבודה, הייתי קצין בצבא, מה כבר אני יודע לעשות חוץ מלדפוק פקודות? עבדתי קצת באבטחה, אין על מה להתלונן. יש לי פנסיה מכובדת”.
“טוב, אז איך התמקמת? תראה לי,” סוף־סוף היא סגרה את הדלת והלכה אחריו.
“תשמעי, הייתי כזה טמבל,” חייך. “לא ציפיתי שתבואי, תסלחי לי אם לא סידרתי הכול”. פתח לה את הדלת.
בתוך הסלון הרצפה עם שטיחי סבתא ישנים, אורות השמש עשו ציורים דרך הווילונות. בעציצים על החלון צמחו גרניום. בפינה עמד שעון סבא מתקתק.
“זאת ולנטינה, מהקצה של המושב, הביאה לי את זה. יותר ביתי, נכון?” התנצל כשתפס אותה מסתכלת על הפרחים.
ומה מריח פה כל כך טעים?
בישלתי קובה עם ירק ותפוחי אדמה בתנור. תרצי לטעום? אמר, מתלהב מהמבט המחויך שעלה בפניה. “היה לי קשה ללמוד לבשל אף פעם לא חייתי בכפר, הכול נהיה לי פעם שרוף פעם לא מוכן, השכנות עזרו ולימדו”.
דינה רצתה למתוח את הידיים עד קצה – הריח בבית החזיר אותה לילדות, ימי שישי של סבתא… לא הייתה פה מאז שאמא שלה נפטרה, פשוט לא הצליחה. וגם למכור את בית הזיכרונות הזה? אמא חיתה פה בחורף, בקיץ הגיעה לכפר. עכשיו גם היא איננה.
נזכרה איך היו נוסעים עמוסים בצנצנות של חמוצים, ריבות, פטריות… ועל זה היו חיים כל החורף, מתגעגעים לקיץ. אמא… כמה זמן עבר.
“אז… כמה זמן אני… יכול להישאר פה?” חתך את הזיכרונות שלו קולו של תומר. תגידי ישר.
“שב פה כמה שאתה רוצה. לא הייתי פה כמעט עשר שנים. תבוא לבקר מדי פעם, בסדר? פה הכל חמים ונעים, כמו שהיה אצל אמא. אין לי כוחות וכבר לא רוצה להתעסק עם הגינה והבית, השפילה מבט וצחקה.
“אה, הבאתי לך מלא מצרכים לרכב, לגמרי שכחתי,” מיד קפצה החוצה.
תומר נתרווח. מעולם לא ראה אותה ככה בלי חלוק, בלי כובע, בשמלה קלילה, נראית צעירה ופשוטה יותר. קווצות שיער ברחו מהקליפס הרגיל, והיא קרובה ונגישה מאוד. הוא הביט בידיים שלו, מלאות שריטות מהעבודה כאן, ופתאום הרגיש פתאום את הגיל שלו.
בערב, כשהיא נסעה, הבית הרגיש בו ניחוח הבושם שלה בכל פינה ובכל דבר שנגע בו. זה טלטל אותו, ליבו דפק כמו שלא קרה שנים. והוא אפילו הכיר תודה לאשתו לשעבר, על מה שעשתה. בלילה התהפך ללא שינה, מנסה להרגיע את הדמיון.
אחרי חודשיים באה דינה שוב, עם מצרכים חדשים ומקל דיג. תומר בינתיים תיקן את הגדר, סיפר בגאווה שדודות בנות הכפר והנשים מהכפרים מסביב באות לבקש עזרה בתיקונים, משלמות לו בלבנה, שמנת, ביצים.
הבית התעורר כולו, כמו מתהדר בכתר חדש, “יש לי בעלים, אני כבר לא סתם”.
בחורף אני כבר אפנק אותך חמוצים מעשה ידי, אמר בגאווה. דינה ראתה שהוא נהיה חטוב, הכרס נעלמה והיא נבוכה מלהסתכל עליו.
השמש שקעה בלהבה כתומה מאחורי יער, צובעת הכל רגע לפני שנעלמת.
“רגע,” אמר תומר, ויצא מהבית.
דינה עשתה סיבוב בבית וראתה שנוספו לו חיים אחרים, ריחות אחרים. רצתה לחפש אותו, יצאה לחצר ומצאה אותו יושב על האדמה, נשען לגדר, חיוור.
“תומר!” רצה אליו, כרעה לידו.
מדדה דופק, רצה לאוטו בשביל תיק, חזרה הביתה להביא מים. מיהרה הלוך וחזור, חצאית השמלה מתנפנפת סביב רגליה הדקות. “אם רק הייתה פה זריקה”, חשבה, הושיבה אותו, השקתה אותו.
אחרי רבע שעה הוא התיישב, נכנס הביתה.
“השתזפתי יותר מדי היום. רציתי רק להביא לך ירקות לנסיעה… תישארי, נשארי…” ביקש פתאום, עבר איתה ל”את”.
דינה עמדה, מתלבטת מה לומר. תומר נשען קדימה, הניח את הראש על הבטן שלה ונאנח.
אושר זה דבר כזה מחכים לו לפעמים חיים שלמים, קוראים לו, מחפשים, חוששים שמא הלך לכיוון הלא נכון… מתרגלים להיות לבד, בלי פחד להיפגע, בלי אכזבות. ואז, יום אחד, הדרכים מצטלבות, והולכים יחד.
ואהבה? אהבה משתנה. בצעירותה סוערת, חסרת גבולות, קנאה הכי גדולה. עם השנים היא נהיית שקטה ועדינה, נעימה וחמימה, כמו הקרן האחרונה של שמש השוקעת.
