Author: Alejandro García
היה לי כבוד לשאת על כתפיי את עלייתה של אלונה, בת עשרים ושנתיים, למאורע של נישואי עם יובל, איש מבוגר ממני במקצת, סגור במעטו, חזק במילותיו.
**פרק1** אני משכיחה שהמיטה שלי מלאה בריח שלו, מרגישה את נשימתו החמה, שפתיו בטעם נענע בדיוק כמו תמיד. הוא לובש את הקפוצ’ון האפור שהקפד תמיד לומר שהוא
יומן, 12 במאי 2026 היום עבר עלי כאילו היה סרט ישן, ואני מרגישה צורך לשים את המחשבות על נייר. בבוקר, כשצעדתי לכיוון הפארק, הבחנתי בכלב קטן עומד על ספסל
**יומן, 4 במאי 2026** מי אתן?! עמדתי בפתח דירתי בתל אביב, מבטו של הלב נקרע מהבהלה. לפניי נעמדה אישה זרה, בגיל שלושים, עם קווץ קטן על הראש, ואחריה שני ילדים
השלג יורד בכבדות מהשמים, מצפה על הפארק שמחף במצעים לבנים עבים. העצים עומדים בשקט. נדנדות הפארק מתנודדות מעט ברוח הקפאתית, ואין אף אחד לשחק.
אבי́בה חשה תמיד כזרה במוּלה של ביתה. אימה, רִבקה, בִּירְאהה ברורה שלבְהּ בְּבנותיה הגדולות מירית ולֵאָה והעניקה להן חום וטיפול שׁלֵּם. הפיצול הזה הכה את
**יומן של טל 4 במאי 2026** הקמתי היום לפני השחר, כמו תמיד, במזגן הקטן של הדירה הקטנה ברחוב קיבוץ שלמה בתל אביב. השעון הישן צלצול בקושי, וכיביתי אותו במהירות
יומן, יום שלישי נועה, למה את צריכה דירה כל כך גדולה, אה? את לבד. אין לך לא ילדים, לא בן זוג. וחברים גם לא ממש ראיתי פה. למה לך דירת 3 חדרים?
יומני היקר, בקושי הגעתי לגיל שמונה עשרה, וכבר מצאתי את עצמי נשואה. “מצאתי את עצמי” זה התיאור המדויק של המהלך הזה, שגם אותי הפתיע לא פחות מאשר
Вот уже два часа я сижу в очереди к Ие. Она знахарка в Хadera, о которой говорят все в нашем районе. Для меня это последняя надежда. Несколько лет моя