אבי́בה חשה תמיד כזרה במוּלה של ביתה. אימה, רִבקה, בִּירְאהה ברורה שלבְהּ בְּבנותיה הגדולות מירית ולֵאָה והעניקה להן חום וטיפול שׁלֵּם. הפיצול הזה הכה את אבי́בה בְּעומק, והיא הֶחבִיאה את כעסה בפנים, מְשַׁקֶּלֶת לְהַרְוִיחַ את אימה וּלְקַבֵּל מִנְהָה קְצָתִית של אהבה.
אל תַּחֲלֹם שֶׁתִּשְׁכֹּן בִּי! הדירה תלך לבנותך. את רואים בי כזאבה מאז הילדות. חיי איך שבא לך! כך ריבקה גָרְשָה את אבי́בה מביתוּ כשהיא עברה בת שמונהעשרה.
אבי́בה נִיסְטְהָה לְהוֹצִיא טיעונים, לְהַסְבִּיר שהדבר אינו צודק. מירית הייתה רק שלוש שנים מבוגרת, ולֵאָה חמש. שתיהן סיימו תואר אקדמי במימון האם, ולא נאלצו לעלות לתחייה מוקדם. בעוד זאת, אבי́בה הייתה תמיד ה«אחרת». למרות מאמציה להיות «טובה», בתחושת המשפחה היא הייתה אהובה רק במוגבלות אם אפשר לכנות זאת אהבה בכלל. היחיד שהקפיד עליה היה סבה, יוסף, שֶׁקִיבֵּל אחרי שנפלה בתקשר עם אִישׁ שֶׁעזב אותו וְנִעלַם.
אולי אמא מודאגת משֶׁלְהָ? הם אומרים שאני דומה לה, חשבה אבי́בה, מְחפֶשֶׁת סִבר לְקִרְרוּת אימה. היא נִסְטְהָה לְדַבֵּר בִּפתיחות, אך בכל פעם נִקְרְבְה מוּקָטָה.
הסבא היה תִמְכּוּר של תמיכה. הזיכרונות הטובים ביותר של אבי́בה נִקְרוּ בְּכפר שבו בילו קיץ אחרי קיץ. היא אהבה לעבּד בגינה, לרסק קרקעות, לחסול פרות, לאפות פאי כל דבר שיבטיח לה שהחזרה הביתה תתעכב, שם כל יום נֶקְבָּע בְּזַלזול וביקורת.
סבא, מַדּוּעַ אֵף אחד לא אוהב אותי? מה בפְּשׁוֹטִי? שואלת היא, מוּדְעֶת דמעה.
אני אֹהֵב אוֹתְךָ מְאוֹד, ענה בחסד, מבלי לְהִזְכִּיר את האם או הבנות.
אבי́בה ניסתה להאמין, לחשוב שאהבה קיימת רק באופן מיוחד. כשהיא הייתה בת עשר, סבָּה נפטר, ומאותו רגע המשפחה הפכה אליה למעמיקה יותר. הבנות קלעו לה, והאם תמיד לקחה צדכן.
מאותו היום לא קיבלה כלום חדש, רק בגדים יד שנייה ממירית ולֵאָה:
אוֹה, איזו חולצה אופנתית! תְּנֵי אותה למזח, אבי́בה מה שצריך!
ואם אימא קנתה ממתקים, הבנות אוכְלוּ הכול, משאירות רק קופסאות ריקות:
הנה, ילדה, אספי את הקטורות!
אמא שמעה הכל, אך מעולם לא הכריזה על כך. כך גדלה אבי́בה כזאבה מיותרת, מבקשת אהבה מאנשים שרואים בה חפץ לִקְרוּץ ולא אישיות. ככל שהשתדלה יותר להיות טובה, כך גבר השנאה.
ביום הולדתה ה18, אחרי שהורידה אותה מהבית, מצאה עבודה כמזכירה בבית חולים. העמל והקושי הפכו לשגרה, ולפעם הראשונה קיבלה משכורת, אם גם קטנה, בִּשׁקלים. שם, לְשׁוּנְחֹת, לא קיבלה שנאה והתחילה לחשוב שהתקדמה.
המעסיק הציע לה מלגה ללימודי רפואה במקצוע ניתוח, מקצוע שהיה דרוש מאוד בעיירה קטנה. היא הראתה יכולת מרשימה בעבודה כאחות, ולבסוף זכתה בהזדמנות.
החיים היו קשים. עד גיל שנייםעשרים ושבע היא לא הייתה קרובה לשום קרוב משפחה. העבודה הפכה לכל חייה, והיא חיה בשביל המטופלים שהצילה. אך בדידות לא נעלמה היא גרה בתליית קומה, כמו לפני.
ביקורים באמא ובבנות היו תמיד אכזבה. היא נִיסְטְהָה לבקר רק לעתים רחוקות. כולם יצאו לעשן ולגזול, והיא נעלמה למרפסת לבכות.
יום אחד ניגש אליה עמית לעבודה, מתאם בשם אבִי:
לָמָה אתם בּוֹדֵק, יפה?
איזו יפה אל תתלוצץ איתי, השיבה אבי́בה שקטה.
היא ראתה את עצמה כחולנה אפורה, לא הבחינה שבקרבת שלושים היא הפכה לאישה שְׁקופה, בלונדינית, עם עיניים כחולות וְאף חמוד. הפתעה של נעורים נעלמה, והכתפיים נישאו.
את ממש יפה! תְּחַזְקִי בעצמך ואל תְּקִפִי ראש. יש לך פוטנציאל כיראית, והחיים נראים טובים, עודד אותה אבִי.
הם עבדו יחד במשך כמעט שנתיים, והיו מציעי שוקולדים לפעמים, אך זאת הייתה הפעם הראשונה שהדיברו באמת. היא בכתה והסבירה לו הכל.
אולי תתקשר לד”ר דוד בןאורי? הוא הציל אותך לאחרונה, הוא מתייחס אליך טוב. הוא קשור רבות, הציע אבִי.
תודה, אבִי, אנסה, ענתה.
ואם זה לא יעבוד, אפשר להינשא. יש לי דירה, לא אפגע בך, אמר בחיוך.
אבי́בה חייכה, הבינה שֶׁהוא רציני. הוא ראה לא את האורחת האומללה, אלא אישה שמגיעה לאהבה.
בסדר, אשקול גם את האופציה הזאת, חייכה, והרגישה לראשונה זמן רב שהיא לא כּוֹרֶחֶת או מיותרת, אלא אישה יפה עם עתיד.
באותו ערב חייגה לד”ר דוד בןאורי:
שלום, כאן אבי́בה, הרופאה. קיבלת את המספר שלי והזמנת אם נצטרך משהו
אבי́בה! נעים מאוד שהתקשרת! איך את? בואי ניפגש, נשתה תה ונדבר, השיב הוא בחום.
ביום חופשה הלכה לבקרו מיד. היא פתוחה עליו על מצבה וביקשה אם הוא מכיר מישהו שצריך מטפלת בבית.
דוד, אני רגילה למאמץ, אבל מרגישה שאני עומדת לשקול מהפך, אמרה.
אל תדאגי, אנג׳׳קה! אוכל לסדר לך מקומך במרפאת פרטית ותשארי איתי. בלי אותך לא הייתי כאן, אמר.
תודה, דוד! המשפחה שלך לא תתנגד?
המשפחה שלי באה רק כשאני לא כאן, הם דואגים רק לדירה, השיב בעצב.
כך עברו שני שנים, ונוצרה אהבה בין אבי́בה לאבי. במקביל, דוד בןאורי לא אהב את אבי, והזהיר אותה:
אבי הוא בחור טוב, רק חלש ורגיש מדי. אל תתמקדי בו יותר מדי.
דוד, זה מאוחר מידי כבר תכננו נישואין. הוא הציע לי לפני שנתיים, ואני בהריון, הודיעה אבי́בה שמחה.
אֲנִי מַצְטִין, נלך למרשם מחר ונרשום לך בית בכפר, תוכל לשמור על חיי הכפר שֶׁאת אוהבת, הציע דוד.
היא קיבלה את הבית, ובתוך הלילה מצאה בתוכו תיבה עם חותמת:
אבי́בה, זה בשבילך.
מתוכה יצאו תמונות, מכתב וקופסה קטנה. במכתב נכתב:
אנה׳קה יקרה, אני דוד בןאורי, בן של סבא שלך. לפני מותו ביקש הסבא שאמצא אותך אחרי הישרדותך בגיל 18. הוא השאיר לי ירושה שהבת שלו לעולם לא תוותר עליה.
הוא חשף גם שהאם של אבי́בה איננה האימא הביולוגית היא בת של אחותה המנוחה של האמא, שהייתה קנאה וקנאת. האמת נחשפת בתמונה של הורים צעירים, מחייכים, עם ילדה קטנה.
בפנים התיבה היו חמשת אלפי שקלים שהסבא השאיר. האיברים החמימים של הכסף חיממו את ליבה.
היא הצתה את האח לשבת, והאש בַּאֵשׁ ריכפה את כל הפחדים, האכזבות והקנאה. היא החליטה להתחיל מחדש עבור הילד והקיום שלה.
הקשר עם אלו שפגעו בה נשאר, אך היא כבר לא תלויה בהם. הבית הפך למקלט, לסמל של תקווה. דוד בןאורי היה חכם הוא אמר:
בית טוב שייך למי שמעריך אותו. בִּנֵית אותו בעשרים שנות חייך, משם הוא יעמוד למאות שנים.
הכפר נמצא שתי תחנות אוטובוס משֶׁטֵל־אביב. השכר עדיין מעט, והעזרה במען עדיין לא ברורה, אך יש לה מקומה, חסכונות, מקצוע. היא צעירה, יפה ועתידה ללדת בן.
לראשונה בחייה, אבי́בה מרגישה שלבסוף היא מאושרת. והלקח שֶׁהיא לוקחת הוא: **הכאב וההתעלמות לא מגדירים אותנו; הבחירות שאנו עושים, והאהבה שאנו נותנים לעצמנו, הן שמבנות את הבית הפנימי האמיתי שלנו**.
