יומני היקר,
בקושי הגעתי לגיל שמונה עשרה, וכבר מצאתי את עצמי נשואה. “מצאתי את עצמי” זה התיאור המדויק של המהלך הזה, שגם אותי הפתיע לא פחות מאשר את בני משפחתי ומכריי. אבל מעשה שנעשה נעשה. החיים החדשים התחילו, והם היו זרים לי לחלוטין; לא רק שחיי השתנו, אלא שגם הייתי צריכה להכיר את הוריו של בעלי הצעיר, שגם הוא היה מבולבל בדיוק כמוני. שנינו נזרקנו מהקן מבלי לדעת בכלל איך לפרוש כנפיים.
בוקר אחד, בזמן שדודתי חנה הגישה לי ארוחת בוקר כמו בכל בוקר, מפנקת, משדלת, רוצה שאטעם מכל פתאום הופיעה השכנה מהדלת ממול, סבתא רחל. היא עמדה בצד, מביטה בי אוכל, ואז אמרה בעצב קל:
את מפונקת, ילדה. את עוד לא יודעת מה זה עוול. חכי, הכלה שלך תעשה לך את המוות.
נו באמת, די להפחיד את הילדה, הרגיעה אותה דודתי חנה.
באמת, עוול כמעט ולא הכרתי. המשפחה שלי תמיד הייתה קצת יוצאת דופן: סבתא אחת ושלוש בנותיה שתיים מהן היו אמא שלי ודודה חנה. גברים לא היו המלחמה לקחה אותם לכולן. אבל למרות זאת, היינו משפחה שמחה, מלאת חום ואהבה, אולי אפילו מידי. אני הייתי הצעירה ולכן גם הכי מפונקת. עד כדי כך שלא ידעתי אפילו להיעלב. הזקנה באמת צדקה. אבל המילה הזו “חמות” נשמעה לי עוקצנית, מלאת עומס ורוע מרומז. פעם ראשונה ששמעתי את זה, זה הציק לי ונשאר בי כקוץ בזיכרון.
כשפגשתי אותה לראשונה, החמות שלי, הופתעתי אשה נאה, גבוהה, מלאה חיים. “בואי, ביתי”, חייכה אליי. היא אירחה אותנו ברוחב לב, ואחר כך לקחה אותי לתוך החצר הקטנה והמסודרת שלה, הראתה לי את ערוגות הירק הגבוהות שכבר בצבצו עליהן שתילים ירוקים, התפארה בכבשה שלה “חיים”, שצהל מרוב שמחה כשראה אותה.
חיים, חיים, הנה האוכל שלך. אתה כזה טוב ומתוק, היא דיברה אליו ברוך, וזה נכנס לי ללב, כאילו זה אני שקיבלתי את המחמאה.
הערוגות, החצר, הכבשה חיים הכול היה לי מוכר, הרגיש כמו הילדות בבית, נסך בי ביטחון. גם אצלנו קטנות תמיד קראו “חיים” והיו מדברים אליהם בחיבה ובצחוק. פתאום הכול הרגיע אותי. אפילו התחלתי לחבב אותה.
בבקרים הבעלים שלנו הלכו לעבודה לאתר בנייה קטן, ואנחנו נשארנו לטפל בבית ובחצר. אבל כל פעם שרציתי לפנות אליה בשם, ה”מילה הרעה” חמות עדיין עמדה לי באמצע הפה. ואז, יום אחד, אחרי ששיבחה את שמי “נועה”, סיפרתי לה על נעה הנביאה מהתנ”ך, והיא ישר קראה בצחוק: “אז תקראי לי נעמי, נעמי-אמא! מתאים לנו, לא? את אוהבת את זה?”
היא פתרה לי את הבעיה, ומאותו רגע קראתי לה נעמי, כמו שהיא רצתה, ושילבתי, כמובן, את השם השני לאה. החיים קיבלו שגרה רגועה. הבית שלה היה מבריק ונקי, והאוכל חיכה על השולחן כשקמתי בבוקר כמו בבית של אמא, הערוגות מטופלות והכבשה חיים מלאה ושבעה.
היינו יושבות בפתח הבית ושיחותיה היו מלאות צחוק, אבל גם זיכרונות קשים: היא סיפרה לי איך, בימי הצנע והמלחמה, טיפלה בשלושה בנים איך עבדה בייעור, ואיך הילדים איבדו את תלושי הלחם, ואחד הפקידים הרחומים נתן לה עבודה במכולת, ובסוף אסף עבורה את שאריות הלחם. רק תמיכה קטנה, אבל הצילה את הבן הצעיר בעלי.
הדמיון שלי רץ רחוק, מלא צבעים, והמושגים שלי על עולם המבוגרים הלכו והתרחבו. עד שנפל דבר.
בוקר אחד היא ערה אותי:
ביתי, השכנות יוצאות לקטוף תותים, אני מצטרפת אליהן, עזבי אשיג קצת פירות לכולנו. תוכלי להאכיל את חיים? שמתי לו הכול בדלי, בסדר?
בטח, מה הבעיה? חיים יקבל אוכל כמו תמיד, אל תדאגי עניתי, ונשארתי לבד בבית.
כבר אחרי כמה דקות, חיים הצהיר על רעבונו בצעקות מהחצר. לקחתי את הדלי ויצאתי לכיוון הדיר. חיים, כבר כבש מרשים, עמד לו במקום הצפוף והקטן שליד הערוגות, ואני צריכה, בעצם, רק לפתוח לו את הדלת, להניח את האוכל, לסגור הכי פשוט, לא?
אז זהו, שלא.
כשהעזתי רק לפתוח טיפה את הדלת, חיים טרק אותה בעוז, העיף ממני את הדלי, ודהר החוצה, ישר לערוגות המסודרות של נעמי, מתגלגל ושועט עם כל חיות היער. החופש העיר בו את כל הקרנבל: התרוצץ בין השתילים, השחית את הסלק והגזר, התפלש בבוץ, רטן מאושר ואני עמדתי שם, חסרת אונים ובעיקר מיואשת. הפאניקה אחזה בי אסון! הערוגות! אם היא תחזור, זו תהיה הפעם הראשונה שבה אני באמת “מקבלת ממנה את המוות”, והפעם מגיע לי בצדק.
“אני חייבת להחזיר את חיים לדיר, בכל מחיר!” חשבתי ורצתי אחריו. לפעמים תפסתי לו את הפרווה, אבל הוא השתחרר ממני ומיהר אל ערוגה חדשה. הבנתי שזה לא ילך אי אפשר לרדוף אחרי כבשה שמתחמקת על ערוגות רכות. ואז תכננתי תכסיס: נכנסתי הביתה, לקחתי איתי פרוסות חלה, וניסיתי לפתו אותו: חיים היה רעב, ניגש, לקח חתיכה פה, חתיכה שם, ולאט לאט הגענו חזרה לדיר. אבל ברגע האמת, בנקודה הכי קרובה לדלת, הסתובב שוב ופרץ בריצה פראית, מבצע שוב את כל הפוגרום שלו, אפילו גדרות העגבניות קרסו.
ואז, אחרי זמן רב, חיים התעייף, נשכב תוך כדי לעיסה של ערוגה, ואני, מיואשת עד דמעות, פתאום נזכרתי כמה הוא אוהב ליטוף. התקרבתי, ליטפתי לו את הבטן, והוא עצם עיניים, התהפך והתפנק בשקט.
לא יודעת כמה זמן עבר, אני נשארתי שם, מחליפה ידיים עייפות, מחכה שהוא לא יזוז. ואני מלאה עפר, מיוזעת, בוכה. רחוק מכל תקווה.
ופתאום השער נפתח, ונעמי-נעמי רצה אליי.
איזה שובב, סחט לך את כל הלשד! זעקה. התרוממה עם חיים ביד אחת (כבשה שכזאת!) וזרקה אותו חזרה לדיר, סוגרת היטב.
רעדתי, לא היה לי כוח היא עזרה לי לקום, ותוך שניה רצה להביא דלי שופע מים קרים ששאבה בבוקר. שפכה עליי, שטפה לי את הלכלוך, הלכה והחזירה לי אוויר לנשימה.
המים היו שחורים מעפר ודמעות, וביחד איתם, הרגשתי איך המילה “חמות”, עם כל העוקץ שבה, נשטפה לי לגמרי מהלב.
בלי לחשוב, נשפתי מפי: “אוי, אמא שלי…” היא צחקה, חיבקה אותי, וגררה אותי פנימה, לשטוף תותים מהיער.
השיחה על הערוגות ההרוסות הייתה קצרה:
תעזבי, כל הירק הזה סתם. הכול יתחדש, תראי. ואנחנו, מה בסך הכול צריכים? כמה עגבניות, בצל, חסה. חיים יהיה שוב בסדר. ועכשיו, את תשבי, תירגעי אני הולכת לבשל צהריים.
ומאיפה היו לה כל כך הרבה סבלנות, חמלה וחכמה? לא יודעת. מי העניק לה כל כך הרבה כוח לגדל בנים טובים, אמיצים, רוחשים אהבה שאי אפשר להכיל?
רק דבר אחד הבנתי בבירור: איך קורה שלפעמים, אמא אחת מעניקה בנדיבות שכזו בן טוב ל”ילדה אחרת”, שאינה שלה על אף שקרו לה “חמות” בקול צורב.
