**פרק1**
אני משכיחה שהמיטה שלי מלאה בריח שלו, מרגישה את נשימתו החמה, שפתיו בטעם נענע בדיוק כמו תמיד. הוא לובש את הקפוצ’ון האפור שהקפד תמיד לומר שהוא גדול מדי וגורם לו להיראות כמו “פאקט קפוצ’ון”. הוא real. הוא מחבק אותי כל הלילה, לוחש לי באוזן אוהב אותך. הוא מבטיח שנחתן בשנה הקרובה. אני מרגישה איך הוא מחליק את אצבעותיו על זרועי, איך הוא בוכה כשאני בוכה, איך הוא עושה איתי אהבה בעוצמה שמרגישה כמו שהנשמה שלי מתפצלת. ואז הוא נעלם.
מתעוררת לבד, אבל אין לי פחד. אני חושבת שיצאתי לרוץ, כמו שכנראה עשיתי לפעמים. הקול שלו עדיין מרחף על הכרים. העור שלי עדיין חם במקום שנגע. אבל משהו לא תואם.
אני מתקשרת. שוב. ועוד פעם.
ואז החברה הכי טובה שלי, עדן, נכנסת לחדר עם פני לבן. היא לא מבינה למה היא בוכה.
שירז לוחשת. את לא יודעת?
צוחקת. לדעת מה?
תארי מת.
הבהום שלי מתפוצץ. מת איך?
היא מתבוללת בקול. מת לפני שני ימים בתאונת דרכים, באותו לילה של סופה.
לא, לא, לא.
צועק, דוחף אותה, אומרת שהיא אגרסיבית ולא מצחיקה. מראה לה את ההודעה הקצרה שתארי שלח לי ליל לפני, ואת ההקלטה שיאמר: בקרוב אלייך, מתגעגע לגוף שלך לצדי. היא מסתכלת בטלפון, רועדת.
שירז הוא לא יכול היה לשלוח את זה, הוא כבר במקב.
העולם מתהפך. ברכיי נופלות.
מתקדם למקלחת, לוקחת את המגבת שלו שהייתה רטובה, הקפוצ’ון שהשאיר על הרצפה, סימן נשיכה על הצוואר שלי.
הוא היה כאן. הוא חייב היה להיות כאן.
אבל האמת היא שתארי נקבר אתמול. ובכל זאת, הלילה הלכתי איתו למיטה.
הימים עוברים, הלילות נעשים בלתי נסבלים. לא מצליחה לישון. בכל רגע שאני סוגרת עיניים, אותו עומד בקצה המיטה, לפעמים לוחש באוזן שלי. הלילה שמעתי את קולו: אל תבכי, אהובה. אני איתך. מנסה להקליט, רק מצליחה לקבל רעש וקול הנשימות שלי.
פתאום… המחזור שלי נעלם. פעמיים. חשבתי שזה מהלחץ, האבל, טראומה. עד שהקפאון חמש פעמים ביום.
עושה בדיקת הריון. שני קווים. חיובית.
נופלת. האיש שהייתי איתו תארי מת, קבור, מתפורר. אבל משהו צומח בפנים שלי. משהו שמכה בלילה, זורח תחת העור כשכל האורות כבויים. ובכל פעם שאני בוכה ואומרת שלא יכולה יותר
שומעת אותו לוחש מהצללים: את לא לבד. הילד שלנו בא.
**פרק2**
לא זוכרת שהלכתי להירדם. רק זוכרת שהתעוררתי באמבטיה עם מבחן הריון בידי, שני קווים ורודים שטועים לשווא. לא דברתי עם אף אחד במשך ימים אפילו לא עם עדן. הטלפון מצלצל עשרות פעמים, שם של תארי מבהיר על המסך. משאירה את כל השיחות בלי לענות.
איך אסביר שאני מחכה לילד של גבר שהיה כבר שבועיים בקבר? מי יאמין? אפילו אני לא מאמינה עד הלילה הזה.
רק אחרי שהצלחתי להעיר את עצמי, משהו דחף את הבטן מבפנים. לא הייתה רק בעיטה רגילה, היא הייתה חכמה, מודעת, כמו שמישהו מנסה למשוך תשומת לבי. קמתי פתאום, נושמת כבד, עם ידיי על הבטן. ואז שמעה את קולו של תארי במוחי.
אל תפחדי, אהובה. בחרתי בך.
צעקתי וברחתי מהמיטה. הסתכלתי במראה, הרמתי את החולצה, ראיתי אור כחול עדין מתחת לעור. ניבט ואז נעלם. הרגליים שלי נרעדו, נפלתי לקרקע ובכי.
מחר, נאלצתי ללכת לבית חולים. אומרת לרופאה שהריון הגיע אחרי שמפגשתי את תארי. משקרת על התאריכים, משקרת על כל דבר חוץ מהתסמינים.
חלומות מוזרים. עור שמברק. קולות של מישהו שלא קיים.
פני הרופאה משנות משאירות לדאגה, ואז לשערות.
נעשה כמה בדיקות אומרת בזהירות. הלחץ יכול לפגוע במוח, במיוחד עם הורמוני ההריון.
מרחפת האזנה על הבטן, פניה קופא.
לא מצליחה לשמוע את הפעימות, אבל מרגישה תנועה.
מבצעת אולטרסונוגרפיה. על המיטה המתכתית הקרירה, הטכנאית מתקשתת, ממשיכה להתאים את הסורק. לבסוף, אחרי שהצגתי שאלה, היא לוחשת:
יש עובר. הוא מזיע.
עוזבת את בית החולים בלי לחכות לתוצאות. בלילה, חולם שוב. תארי עומד במקומנו הישן ליד האגם, הרוח מזיזה את הקפוצ’ון שלו.
הילד שלנו שונה משאר הילדים אומר בקול רך יותר מרוח. הוא אני והוא יותר.
מה זאת אומרת? שואלת.
הוא מחייך בצער. תביני בקרוב. אבל עליך להגן עליו.
מתעוררת, מגלגלת את הווילונות פתוחים, למרות שהסגרתי את כל הדלתות. הקפוצ’ון שלו מהחלום מונח בקפידה על קצה המיטה. נוגעת בו עדיין חם.
מתחדשת ההבנה מה שצומח בתוכי הוא אמיתי, שלו, והוא משנה אותי.
מחר, מתקשרת לעדן, מבקשת עזרה. היא רצה אליי, מחזיקה חזק, מספרת הכל, מציגה את הנקודה המבריקה על הבטן, מדברת על החלומות, הקול, הילד.
לא צוחקת. לא צועקת. רק לוחשת: צריך לקחת אותך למקום.
הולכת איתה לבית ישן מאחורי בית הכנסת של סבתה. בפנים, זקנה עם צמות אפורות ועיניים חיוורות, מביטה בי פעם אחת ואומרת:
את לא הראשונה. אבל את צריכה להיות האחרונה.
שואלת מה הכוונה, היא משיבה בקול שמקפיא לעצמותיי:
את נושאת בבטן שלך ילד של רוח קשורה. הילד הוא ברכה וגם אזהרה. אביו לא היה צריך לחזור. עכשיו הדלת נפתחה, ואחרים חוצים.
להביא אותו? שואלת.
להביא אותך.
פתאום האורות מהבהבים, רוח קרה עוברת בחלונות. ומהצללים שומעת שוב את קולו של תארי:
ברח.
**פרק3**
החדר מתקרר. העיניים של הזקנה נפתחות בפחד, הצללים מתארכים על הקירות כמו טפרים.
הוא כאן לוחשת, לוחצת על רוזמרין ועצמות.
עדן דוחפת אותי מאחוריה. אבל איני מפחדת יותר מתארי. הפחד שלי הוא מאלו שהזקנה התייחסה אליהם כי הוא שובר חוקים.
מפזרת אפר ליצירת מעגל, אומרת לי לעמוד בפנים.
אל תצא משם, לא משנה מה יקרה. שמעת? מזהירה. את עכשיו גשר. בין החיים למוות. והגשרים חוצים בשני הכיוונים.
עומדת במעגל. הבטן שלי זורחת באותו אור מוזר. הילד מכה בחוזקה יותר מתמיד.
פתאום שומעת קולות רבים: צעקות, קינות, צחוקים כולם מגיעים מהחשכה.
תארי, בבקשה לוחשת. מה קורה?
ורואה אותו, אבל לא כמו לפני. עיניו ריקות, מלאות עצב ופחד.
סליחה אומר. לא רציתי לגרור אותך לזה. רק התגעגעתי כל כך. רציתי לילה נוסף, רגע נוסף. לא ידעתי שפותחת שער.
מתקרבת, דמעות נושרות על לחיי.
למה אותי? למה הילד?
מביט בביטתי, ואז בי.
כי אהבתנו חזקה יותר מהמוות. אהבה כזו שוברת חוקים.
פתאום צללים משחררים דמות מפחידה, חצי פנים, עיניים בוערות, מצפצפת כשרואה אותי. תארי עומד בינינו.
את לא יכולה לקחת אותו! רועה. לא תוכל לשאת את הילד שלנו!
המפלצת מצחקקת.
שברת את החוק, רוח. נגעת בחיים. עכשיו אנחנו נשתולל.
החדר רועד. הזקנה מתחילה לשיר בשפה מוזרה. עדן לוכדת את ידי, בוכה.
שירז! אל תצא ממעגל!
צועקת כשהמפלצת מתקרבת. תארי משיג אותה באוויר.
הזקנה צועקת:
עכשיו! בחרי, ילדה! חיי או אהבה?
תארי הופך אליי, מדמם ונעלם.
תצטרכי לשחרר אותי, אהובה. בשביל הילד שלנו. בשבילך.
בוכה, משישה ראש.
לא אוכל לאבד אותך שוב!
מעולם לא איבדת אותי. אני בחיי, בתוכך, בך. אם תדבקי הם יקחו הכל.
האורות מתפוצצים. הרצפה מתפרקת. הצללים זועקים. ובקול קרע ליבי, קוראת לשמו, נפרדת.
הוא מחייך לרגע אחרון, נעלם.
החשכה נסגרת, המפלצת נריסקת לעשן. השתיקה יורדת.
נופלת. המעגל נכבה. והקפיצה בתוכי מכה פעם אחת, אחר כך שוב. ואז נחה.
תשעה חודשים אחרי, אני מניחה ילד לעולם. הוא לא בוכה כמו אחרים. הוא מביט בי בעיניים שקטות, כאילו כבר יודע הכל. עורו מאיר ברוך בחשכה. ולפעמים, כשאני שרה לו בלילה, אני מרגישה קול שני מתלכד עם קולי קולו של תארי.
קוראת לו תאריאלון, משמעותו תארי שייך לאל. כי הוא מעולם לא היה באמת שלי.
לפני שעוזב אל עבר הצד השני, נותן לי מתנה אחרונה פיסת ממנו, שלעולם לא תוכל לקחת אותה הצל.
**סוף**באותו רגע שבו הוא נמשך אל האופק, האור הקטן שהשאיר מאחוריו נחת על מדף הלילה, שם ממתין לשקף את פניו על פניי. הוא ניגן במיתרים של צליל הלב שלי, והקול שלו הפך למזמור של תקוותי שלפניי. כשמתבוננת בו, מבטו של תאריאלון מתפזר כמו נרות קטנים בחושך, והעור שלו משחרר זוהר שמזכיר פיסת השמיים שהשאיר לי תארי לפני שהוא נעלם.
הוא לומד ללכת בתוך צללי הרחוב, אך תמיד חוזר אליי עם שיר של שקט, כמו לחן שנשמע רק כאשר השמש מתכסה בענן. בכל בוקר, כשאני מנקה את השולחן, הוא מצביע אל השולחן שבו מונחת פיסת האור, ומרחיב את ידיו כאילו מבקש לגעת במשהו שלא קיים. במחשבה, אני מבינה שהמתנה הייתה לא רק חלק ממנו, אלא חוט של זמן שמחבר את כל העולמות שלמות, אהבה, והיכולת ללבוש את האובדן כמו גלימה שדוחפת אותי קדימה.
בכל לילה לפני שהשמש תתפשט, אני מחזיקה את פיסת האור ברוך, מרגישה איך היא מרטיטה בלב כמו תנין שמרחיב עיניים פתוחות. היא מזכרת לי שהקשר שלנו איננו תלוי בגוף, אלא במרחב שמעבר למילים, במרחב שבו נשמות רוקדות יחד על קצב של נשימות חטופות.
כך, כשמתקרבת השעה שבה הוא יפוגש את ארץ האחרים, אני מרגישה את ידיו של תאריאלון מושטות אל עבר האינסוף, ואני יודעת שהשחרור איננו פרידה, אלא המשך של סיפור שבו הוא כבר חלק מהאור. בעיניו של הילד, אני רואה את האור הזה מתפשט, הוא מתפזר על פני כל העולם, והצעד הראשון שלו על האדמה הוא צעד של ברית חדשה, של תקווה שאין לה סוף.
והיום, כשאני מתבוננת בו ושומעת את קולם המשולבים של האם והאהבה, אני מבינה שהחיים נכתבים באותיות של אור וצל, ושכל נשימה היא מילת שיר שממשיכה לעולם ללא קץ.
עם פיסת האור ביד, אני צועדת אל העתיד, יד ביד עם תאריאלון, ויודעת שכל צליל של ליבנו יישאר נצחי, כמו ניגון של קשת של כוכבים שמפזר את חיי הלילה.
