המתיני, הוא אומר. יצאתי לרגע בתחנת הרכבת שלכם, וכשחזרתי לרכבת, המזוודה שלי נעלמה. הסתכלתי מהחלון, וגבר עם המזוודה שלי הולך. קפצתי אחריו, והוא נעלם
ולמה לא חזרת לרכבת קודם ופתרת את זה? שואלת צופיה.
מבינה, כשחיפשתי אותו, הרכבת שלי כבר עזבה
צופיה, שבוכה מהעבודה, יוצאת מסיום המשמרת בחנות פרחים קטנה במרכז תל אביב. הלקוחות תמיד עומדים בתור, ובמיוחד לפני ראש השנה היהודית.
קר בחוץ, שלג מתגבר בכל יום. צופיה צועדת במדרכה, עטופה במעיל פוך חם.
היום לא מצליחה לעצור ולנוח. היא הולכת וחולמת על הבית, על השכבתי במיטה.
בפתאומיות, אדם זר מתקרב אליה. היא מתרשמת ומביטה בו.
לפניה עומד גבר בגיל ארבעים, לבוש בצורה מוזרה. צופיה עושה צעד לצד כדי לעבור לו.
סליחה, אפשר לעזור לי? פתאום פותח הפקר.
היא נעצרת במבט מופתע.
אני הוא מנענע את ראשו ורגע סוגר את עיניו. הייתי בדרך לבת שלי ברכבת, והדבר הזה קרה
הוא עוצר לרגע ומביט בצופיה בעצב. היא מנסה לעקוף אותו שוב.
המתיני, הוא אומר. יצאתי לרגע בתחנה, וכשחזרתי לרכבת, המזוודה שלי נעלמה. ראיתי גבר עם המזוודה בחלון, קפצתי אחריו והוא נעלם
ולמה לא חזרת לרכבת כדי לסדר את זה? שואלת צופיה.
מבינה, בזמן שחיפשתי אותו, הרכבת שלי כבר עזבה
אז צריך היה לפנות איפה שהוא? צופיה מתחילה להתעצבן.
פניתי לכל מקום. אמרו לי לחכות. הרכבת הבאה תגיע בעוד כמה שעות, ולא רציתי להמתין בתחנה. במזוודה הייתה כלהבגדים, המסמכים, והכסף הייתי צריך להתלבש, לחמם את עצמי אתן לך הכל לחזור. הוא מביט בצופיה מתחנן.
אתה מתחרט? מה עם מפתחות הדירה? מתעצבת צופיה.
גם אתם. כולם סוברים אותי. אלוהים, למה אף אחד לא מאמין לי? הוא מרים את ראשו ומביט בשמיים בעיניים עצובות, וצופיה מרגישה חן כלפיו.
היא מביטה בו במבט חודרני.
הוא לבוש חצא, אולי האמת שהדברים במזוודה אכן שם אבל הוא מתנהג כרגיל.
טוב, בואי הביתה, אחרת תתקררי. אמצא לך משהו לבוש.
תודה, אתה מאוד אדיב. אף אחד אחר לא הקשיב לי. הוא הולך אחרי צופיה.
צופיה נכנסת לדירה ויושבת על כיסא במדרגה. היא מרגישה עייפות רצינית.
לך למקלחת, היא מנחית ראש בכיוון הדלת בצד הקטנים של המדרגה. ואני אחפש לך בגדים. איך קוראים לך, כבר?
מיכה, הוא משיב, מוצא מתג ומסתגר במקלחת.
קול של מים נשמע מהרצפה.
צופיה משאירה משמע, חולם על מנוחה, אך חייבת להמשיך.
אחיה גר כבר בירושלים, אך חלק מהבגדים שלו נשארו אצלנו.
אין בעיה, לא נרדם.
היא אוספת את כל הצורך, מתקשרת לדלת, וקוראת. אחרי שהרעש של המים פוחת, צופיה מסבירה שהיא שמתה את הבגדים על מדף במדרגה.
היא ממלאת קערת מרק ומכניסה למיקרוגל לחימום. היא מתיישבת על כיסא ונותנת למחשבות לנדוד. אם אמא תחזור עכשיו, היא תבין הכל אחרת. מה יחשבו אם היא מחממת אוכל בזמן שבקרב מתרחשת מקלחת?
אלוהים, שתקשה את אמא במשלוח או בחברת חברות, היא מתפללת לעצמה.
אלוהים עסוק במשהו אחר ולא שומע אותה. נשמע לחיצה על מנעול הדלת.
תמר, את כבר בבית? צורחת אמא, וצופיה מביטה מהמטבח. אה, חשבתי שאת במקלחת, קראו לך. מי אם כן מתרחץ שם? אמא מציצה רגליה למבט של בתה.
אמא, אל תכבצי. האיש מהרכבת מתעכב. הוא יסדר את עצמו ויעזוב, צופיה מנסה להסביר ברכות.
האם הוא קיבל את הבגדים? מה קרה?
אמרתי לו שהרכבת יצאה. הדברים שלו נעלמו.
אלוהים. ואת גרמת לו להיכנס לבית? את בכלל לא מכירה אותו! חשבתי שהגעתי בזמן. אולי כדאי להתקשר למישהו? מתלהבת אמא.
אמא, אל תגידי שטויות. הוא היה בכל מקום, הרכבת הייתה ארוכה. הוא יתקל במקלחת ויעזוב, חוזרת צופיה בקול שקט.
מקלחת נשארה שקטה, הדלת נפתחת ונסגרת שוב.
קיבלתי בגדים, מנחש צופיה.
אמא מתיישבת פונה אל הדלת ומחכה.
בקרוב מיכה נכנס למטבח, נוהג בחוסר נוחות ובאשם. צופיה מבינה שהוא שמע את השיחה שלהם.
תסבירי, איך כזה גבר חזק ובריא חווה את זה? שואלת אמא, מביטה בעיניו.
סליחה על החדירה. רציתי ללכת לבת שלי לחתונה בירושלים, ועכשיו אין לי טלפון, מסמכים, כסף, הוא מניף ידיים.
ומה זה כאן? איך הגעת אלינו? אנחנו לא קרובים לתחנה, שואלת אמא.
אמא! תני לי לאכול. למה את מתדיינת? מתנגדת צופיה. שבו לשולחן, מיכה, חיממת למכם מרק.
בזמן שהייתי קטנה, אספתי חתולים וגורים ברחוב, ועכשיו אני מביא גברים הביתה היא נעה, משאירה מקום ליד השולחן.
תאכלו, מיכה. ואם תתאימו לאמא שלי, לא תצא משם, צופיה מוסיפה ברטוריקה משועשעת.
כי אתה עובד כל היום, בלי חיים אישיים. אתה כבר בן שלושים, הגיע הזמן להתחתן. איך אני לא אדאג אם אינך חופשי? משיבה צופיה.
אמא, תפסיקי. מיכה יחשוב שאתה מנסה לנשוא אותו, מתלוצצת היא.
אל תדאגו, מרגיעה צופיה את מיכה.
אוי, תפסיקו, אמא מניחה יד ויוצאת לחדר.
אמא שלך רצינית, מיכה משאיר את הצלחת.
היא גידלה אותי ואת אחי לבד. היא רק מודאגת שאהיה לבד עם הילד, כמו שהיא.
הבנתי. איפה את עובדת?
בחנות פרחים. איך אשיג כרטיס בלי דרכון? אין לי כסף! מתבלבלת צופיה.
הבטיחו לעזור. אפשר לקבל טלפון? אני אחייג לבת שלי שאינה מגיעה לחתונה, ולחבר
עכשיו, צופיה הולכת לחדר.
אמא, מה את עושה? אמא מוצאת קופסה של תכשיטים: טבעת זהב וחרוזים.
שקטי, אומרת אמא בקול קצבי. אם הוא לא יודע למי? אני אתן את זה לדודה מרים, וממשיכה למרפסת.
צופיה לא מנסה לעצור אותה. לשווא. היא תעשה זאת בדרכה.
צופיה מניחה למיכה טלפון על השולחן, והיא מתיישבת ליד החלון.
מיכה מתקשר לבתו, ופני צופיה מגלים שהבת עצובה שבשל כך שלא יבוא לחתונה.
אחר כך הוא מתקשר למישהו ושואל על כתובת הבית.
הנה, הנהן, הנה הנהן, הנהן הוא אומר, נוחם. לא היה צריך לנסוע בכלל. האישה לא רצתה להכיר אותי עם בעלה החדש. הבת הזמינה אותי. אז בוזבזתי זמן, הוא נרשם עצוב.
מי אתה, אם יגיע נהג עבורך? מתלהבת צופיה.
מיכה מתחיל לחבב אותה. בבגדי אחיו הוא נראה מסודר, למרות שהיה קטן.
בין חבריי יש לנו חברה קטנה לתיקון מכשירי חשמל. זה עסק משותף קטן. החבר אמר שלא ינסע, כי הוא לא יודע איך להגיע לירושלים, ובחתונה איאפשר.
אז נסעתי ברכבת, היה טוב יותר במטוס. סבלו עוד כמה שעות, ואז אלך, הוא משכנע את עצמו ואת צופיה.
צופיה מביטה במיכה וחושבת שאמא צודקת. היא חוזרת הביתה מהעבודה, ואילו גבר מחכה לה, הילדים מצפים. החיים היו נראים משמעותיים. היא כמעט בת שלושים, חיה עם אמא, ואין לה תקוות.
היה, לפני כן, ליאון. היא אהבה אותו, והקשר היה קרוב לחתונה. פעם היא באה אליו מהעבודה, והוא היה עם חברה איבדה אותו ואת החברה.
את טובה. בטוח שהכול יסתדר, אומר פתאום מיכה, עוצר את מחשבותיה.
ואתה? למה אתה לבד? אפילו העסק קיים.
אה, הבנתי, לנסוע לחתונה לבד. אתה חכם. לא הסתדר. התגרשתי. לא חוויתי את האמת שכך בנות היום. גברים זה אותו דבר. את עייפה מהעבודה, ואני לא נתתי לך מנוחה. סליחה. נפלתי על הראש שלך.
הם מדברים עוד זמן רב. בחוץ מתחיל לחשוש, והטלפון מצלצל.
זה אני. סלאח, כנראה הגיע, מיכה מתנצל ולוקח את הטלפון של צופיה.
הוא יגיע עוד רגע ולא אחזה בו יותר. והימים המשעממים יחזרו, היא חושבת.
הנה. המכונית בחוץ. תודה ענקית, מיכה מניח את הטלפון על השולחן וקם.
רשמתי את המספר שלי, כדי שלא תחפשו, אני מיכה מהרכבת. אולי לא תתקשרי אלי, הוא מביט בצופיה בשאלה.
ואם תזדקקי לעזרה, תמיד אפשר לסמוך עליי. תודה רבה שוב. אשיב את הבגדים, אל תדאגי. תסלחי לי בפני אמך. היא חשבה שאני אדם רע, מיכה מביט בעיניים עצובות וצופיה כמעט מתפרקת מצחוק.
אדם זר, אבל היא לא רוצה שהוא יעזוב. מי היא, מי הוא? צופיה מחייכת.
אל תיפול עוד במצבים כאלה.
לא. מעתה איסע רק במכונית או במטוס. אף רכבת, מיכה מחייך.
צופיה צופה, בחושך החורפי הצפוף, מיכה יוצא ממדרון הבניין, מתקרב למכונית, פותח את החלון ומנף יד.
זה הכל. מחר אפילו לא יזכור אותי
שחררת? שואלת האמא מהדלת כשחוזרת.
אתה מתנגד שאני הכנסתי אותו הביתה, עכשיו אתה שואל למה שחררתי, צופיה מנסה להסתיר כמה היא נבוכה.
הוא בן אדם טוב. זה ברור.
ולמה הסתתרת עם התכשיטים?
זה בגלל שלא הייתי נבונה נשיפה של אמא.
שלושה שבועות עוברים. ערב ראש השנה היהודית צופיה מרגישה שמיכה של מיכה חתרה אליה.
הכול נראה בלתי מציאותי.
היא עובדת ב31 בדצמבר. הבעלים מתנצל מאוד, אומר שהוא יעזור לה באופן אישי, כי הלקוחות יהיו רבים.
צופיה מביטה מהחלון ורואה לפתע ליד החנות סנטה קלאוס אמיתי.
הוא מדבר בקול רם עם העוברים, מחלק ממתקים ומתקדם ישר אל החנות.
הדלת נפתחת והיא רואה אותו: חלוק אדום רקום, כובע, זקן לבן ותרמיל גדול על הכתף.
הוא משוחח עם הבעלים וקולו נשמע מוכר לצופיה.
לבסוף סנטה מגיע אליה.
ידעתי שאת עובדת, ולכן החלטתי להפתיע אותך, לשפר את מצב הרוח. הצלחת? מיכה מביט בצופיה בתקווה.
הצלחתי, צופיה צוחקת.
ראי, היום אצטרך לעבוד לבד, הבעלים שאחז בקול רם, מגיח. לך הביתה עם סנטה, אני אדאג כאן. תיהני מהחיים.
צופיה לא צריכה לשכנע אותה.
חודש אחר היא פורשת ועוברת לחיפה, אל מיכה
האם האם שמחה?
הבת נקבעה, עכשיו אפשר להרגיע, והילדים יגיעו. מי יעזור? רק הסבתא.
בכל מקרה, כל דבר רע נאמר גורל, וכל דבר טוב מזל.
והאחד בלי השני, בדרך כלל אינו הולך.
