Author: Alejandro García
מלי בתי ובעלי נעלמו לפני שנתיים ואז, ביום קיץ חם, נכדוֹתיי קראו בקול רועם: סבתא, תראי, זאת אמא שלנו ואבא שלנו! אלונה הייתה על חוף של חוף דור, בחול הלבן
לוד! את בבית? קרא ליהקשר של יוסי, נכנס לדירה. אני במטבח, ענתה דבורה. היום היא חזרה הביתה מוקדם ועמדה לבשל ארוחת ערב. יוסי הסיר את המעיל, נשטף בזרזים ונכנס למטבח.
היום יקר לי במיוחד, ולכן אני מרשמת בו במחשבותיי, כאילו מדובר במכתב לעצמי. הייתי במטבח, מטגנת קציצות, כשפעם אחת נשמע צלצול של הדלת. פתאום נעמד לפניי בעלי
גידלתי בת שהביאה לי אהבת בעלי. כן, קראת נכון. חלק מהקוראים יחשבו שאני משוגעת וצריך שאפנה לטיפול, אבל אני מבקשת שתשמעו את סיפוריי עד הסוף.
חצי חיים חייתי לבדי. לא, הייתי נשואה, אך גבריי עזב את הבית אחרי שנת נישואינו. באותו זמן נולדה לי בת תמר. לבסוף, דוד, בעלי לשעבר, עבר אלינו עם בתנו דירת
מיקו נזרק, פעם נוספת. שלישית בחייו הקצרים עד כאן לא היה לו מזל. הוא היה בן לשנה בלבד, וכבר שלוש משפחות הוציאו אותו משם. קודם העבירו אותו מיד ליד, ואז פשוט
לא היה לי דבר על שלי ביתי, צלילה, מאז שהרגשתי שחלף זמן אינסופי. אז, כשקראה לי לארוחת ערב, חשבתי שאולי הגיע הרגע לתפור מחדש את הקשר בינינו.
אני בת60, ולפעם הראשונה בחיי מרגישה שהקיום שלי נמס: לא עבור הילדים, לא עבור הנכדים, לא עבור גרושתי, ולא בכלל עבור העולם. גופנית אני כאן.
למי אתה מדבר? קראה מריה נבו, עומדת לצד מיקאל, והשניים הביטו אל האורח שמזיק את הדלת המחרדרת של המרפסת. אליי, מריה נבו! קרא הקול הצעיר, קולותיו מתנגנו כמו
אַתְּ לֹא חֲבֵרָה שֶׁלָּנוּ, אָמְרָה חַם הַמּוֹלֶדֶת וְהָשִׁיבה אֶת הַבְּשִׂירָה לְתַרְנְקָלָּה. אורלי עומדת קִבּוּד לְפִי הַתַּנּוּר, בְּיָד שֵׁרֶה רֵיק.