למי אתה מדבר? קראה מריה נבו, עומדת לצד מיקאל, והשניים הביטו אל האורח שמזיק את הדלת המחרדרת של המרפסת.
אליי, מריה נבו! קרא הקול הצעיר, קולותיו מתנגנו כמו פעמונים באוויר. אני נכדתך, או יותר נכון, ניןנכדתך. אני אלכס, בנם של אלכס הגדול, הבן הראשון של מריה נבו.
מריה נבו יושבה על ספסל מאובט, שטוף קרני השמש של אביב בתל אביב, והרגישה בחיוך הראשון של החמה המפזזת. רק היום של השנה, שנקרא היהלום העזוב, הגיע. רק אלוהים אחד ידע איך היא חצתה את החורף הקפוא של הקיבוץ.
עוד חורף אחד ולא אספר! חשבה מריה נבו, ולאחר שנשפה נשימה של הקלה. היא לא פחדה ללכת. להפך, חיכתה לרגע הזה. היא קנתה ירקות, קנתה שמלות חדשות.
הכל נפל על מריה נבו כמו שלג על קפית.
***
לפני כן היה לה בית מלא בעלה, יעקב כהן, אדם גבוה ושרירי, וארבעה ילדים: שלושה בנים ועשרהבנות. הם חיו בהרמוניה, עזרו זה לזה, כמעט ולא ריבו. הילדים גדלו אחד אחרי השני ופזזו לכיוונים שונים.
הבנים הבכירים הצטרפו למוסדות האקדמיים והפצו את עצמם בערים כמו חיפה וירושלים, לעבודות שונות. הבן האמצעי, שלמד באולפנים בכישלון, הפך לבעל עסק מצליח שהביאו לביקור בחו”ל, שם הוא נשאר. הבת, תמר, לא נשארה בכפר היא טסה לבירה, וכעבור זמן קצר נישאה.
באותה תקופה הילדים ביקרו תדיר את ההורים. הם שלחו מכתבים, ובאמצעות קו הסלולר חייגו. אחד אחרי השני הגיעו הנינים. מריה נבו אספה מזוגות תיקים ישנים והלכה לבקר את הילדים, לעתים להפעיל את שירותי הטיפול.
לאטלאט, הנינים גדלו ללא הטיפול של הסבתא. קריאות השמות למריה נבו הפכו נדירות יותר, והתקשורת הצטמצמה. הילדים שכחו אפילו לבקר, עסוקים בעבודה, במשפחה ובילדיהם המתרוממים.
הגורם לחזור לבית ההורים היה החדשות שפטור, אביו של יעקב כהן, נפטר. נראה שהיה אדם חזק, שיגרום לו לחיות למאה שנה. אך המציאות הייתה אחרת.
לאחר שהלווה את אביו ברכבת הקו האחרון, הילדים פזזו. תחילה חייגו לאמא, אבל הקולות נקטו. מריה נבו ניסתה לחייג בעצמה, אך הרגישה שהילדים כבר לא שייכים אליה, והשתקפה. כך חיי העשור האחרון. מדי שנה אחד מהילדים זכר אותה וקרא, ואז היא חייכה לעצמה במשך שבוע שלם.
פעם אחת, מריה נבו ישבה על ספסל חולם והרהרה על עצמה.
שלום, גברת מריה! קרא בחיוך נער צעיר שעומד מעבר לגדר. אינך זוכרת אותי?
מריה נבו חייכה בחיבוק של עיניים:
מיקאל! מה קורה?
כן, גברת מריה! שמח הנער ונכנס לחצר.
מיקאל היה בנו של השכנים, משפחה שלמה שלא יכלה לחיות בלי ארוחה משותפת. מריה נבו זכרה אותו תמיד הילד הרעב שתמיד קיבלו ממנו קמצוץ לחם, בגד נוסף שהיו נותרו מהילדים, ומקום לישון כשמשפחתו ארגנה מסיבה נוספת.
ההורים של מיקאל לא חיו זמן רב. הם נעלמו, ומיקאל נלקח למקום אחר, ומאז מריה נבו לא ראתה אותו והייתה מתוקה לתוכו.
איפה היית כל כך זמן, מיקאל? שאלה בחיוך.
תחילה במוסד ילדי, אחר כך הצטרפתי לצבא, ואז למדתי. חזרתי לכפר הקטן, רוצה להקים את הקיבוץ שלנו!
למה תקים? הזיזה מריה נבו יד. כולם כבר פזזו.
שום דבר! לא אפול!
וחיי מריה נבו השתנו. מיקאל נצמד למר יצחק לוי, החקלאי הגדול בכפר.
בשעות הפנאי הוא תיקן את ביתו הקטן שהורש מהוריו, ולא שכח את מריה נבו עזר לה בעבודות הבית. מריה נבו חייכה היא אף פעם לא קראה לו “בן”. שלושה השנים עברו ברכות.
אני עוזב, גברת מריה אמר מיקאל בערעור, כאילו מתנצל. יצחק רוצה שמי שעובד לא יקבל תשלום. אלך לחפש עבודה בחו”ל. אל תכעסי!
מה, מיקאל, אין קנאה? חייך מריה נבו. לך עם השם של אלוהים!
וכך נותרה מריה נבו לבדה. לפעמים הכאב של הבדידות היה רוצה לעלות בדמעות. היא הכתה ימים בחיכוך של ציפייה למותו. אבל משהו קודר המשיך להחזיק אותה.
****
שלום, גברת מריה! שמע קולה של דמות מוכרת. היא הביטה מעבר לגדר וראתה פנים מוכרות.
מיקאל! האם זה אתה?
אני, גברת מריה! צעיר גבוה, לבוש היטב, נכנס לחצר של הסבתא. חזרתי! סוףסוף!
אהה, איזה שמחה! צחוקה מריה נבו. תכנס פנימה! מיד אני מכינה כפירה!
כוס קפה זה טוב! חייך מיקאל. רק חזרתי הביתה, לא ידעתי שאפגש אותך, ולא הבאתי תוצפות!
חצי שעה אחרי, מריה נבו המאושרת ומיקאל המאושר ישבו סביב שולחן, שתו תה מכוסות עתיקות ואינם יכלו להפסיק לדבר.
אני כבר מתכוננת לעולמי, מיקאל הזעזעה מריה נבו דמעות.
אל תחשוב כך! קרא בחיוך הנער. בהגעתי, נבנה יחד! כולם יכירו אותנו! הרווחתי כסף, עכשיו אפתח חווה משלי! ולכן אתה לא צריך לעזוב!
בעלים! יש מישהו בבית? קולה הצעירה של בחורה חדה חצתה את השקט. מריה נבו הסתכלה דרך החלון וראתה בחצר בחורה בקיץ קצר וכפול בנעליים גבוהות.
אתה מתכוון לאיזה בית? שאלה מריה נבו, מגעת יחד עם מיקאל, והבין שהצטרפו אליהם.
אני נכדתו של יעקב, נינוח, חיכיתי בהזדמנות לבוא, אבל הטלפון היה כבוי, אז באתי במזל!
תיכנסי! קראה מריה נבו, מתבלבלת, ומיקאל רץ לקחת את המזוודה שלה.
מריה נבו ומיקאל הביטו בוורה, שהביאה עמה מאפים, וסיפרה על עצמה.
איני אוהבת עיר. רוצה לחיות בכפר! ההורים לא מבינים. הסב אלכס הציע לי לשהות כמה חודשים כאן. הוא אומר שאם אשאר בכפר, האחווה תתפוגג! הוא חקרך, אבא חקרך, ואני חקרתי. רק לא הצלחנו לדבר! תסלחו! אני לא מאמנת, יש לי כסף! וגם אבא וסבך שלחו לי אירוח! אשאר עד הסמסטר, ללמוד מרחוק, ואז אחזור!
תישאר כמה שתרצי! סוףסוף אמרה מריה נבו. זה רק לשמחה שלי!
חודש עבר. מריה נבו ישבה על הספסל וצפתה בוורה שמטפחת את הכרם. היא לא יכלה לאמר שהכרם הוא עיר.
באמצעות מיקאל, וורה חידשה את הכרם הנטוש, חילקה את השדות למזמרות, הקימה חממה, קנתה שתילים משכנים והחלה לשתול בהתלהבות.
מיקאל לא נשאר ללא פעילות. בעזרת הכסף שהרוויח, החל לבנות חווה מודרנית. הוא גם שכר עובדים לתקן את הגג של מריה נבו ולמקם חימום אישי במקום התנור הישן.
מריה נבו שמחה. חיוכה לא פסק. היא שוב לא הייתה לבד.
לפעמים צל של עצב ירד על פניה כשהיא חשבה שהוורה תיסע לעיר. היא כבר התגלגלה אל נכדה. אבל הזמן עבר ולורה יצאה.
איך אנהל את השדה לבד, וורה? נשפה מריה נבו, ארזת פחיות לחלקות לדרך.
רק אל תשכחי למלא מים בטנק. השדה של מיקאל ישקה! אני אחזור! חייכה וורה.
תחזרי? שמחה מריה נבו.
כמובן! לא אוכל לעזוב! חייכתי אליך כל הלב! מיקאל הציע לי נישואין! חתונה בסתיו! איך בלי בעל? והוא חקלאי!
שנה חלפה, מריה נבו יושבת בשמש, מתנודה על עגלה עם תינוקו שנולד לפני כמה חודשים. וורה ומיקאל בחווה. בחווה הצטרף פורה לכל הכפר.
מריה נבו הביטה בתינוק המתוק ושקלה:
אף פעם לא אלך לעולם הבא! צריך לעזור לילדים!
הקלקו לייקים והשאירו תגובות בתחתית!
