אני בת60, ולפעם הראשונה בחיי מרגישה שהקיום שלי נמס: לא עבור הילדים, לא עבור הנכדים, לא עבור גרושתי, ולא בכלל עבור העולם.
גופנית אני כאן. אני הולכת ברחוב, מבקרת בית מרקחת, קונה לחם, מנקיית את המרפסת שמעל החלון. אבל בתוכי נפתח חלל שמתרחב כל בוקר, מאז שלא עוד צריך למהר לעבודה, מאז שאף אחד לא מתקשר ושואל: «אמא, מה שלומך?»
אני גרה לבדי, כבר שנים רבות. הילדים גדולים, לכל אחד משלו משפחה וחיים בערים שונות: בני, יוסי כהן, גר בתל אביב; בתי, שירה כהן, בת חיפה. הנכדים, יעל ודן, מתבגרים ואני כמעט לא מכירה אותם. אינני רואה אותם הולכים לבית הספר, אינני סורגת להם צעיפים, אינני מספרת להם סיפורי לילה. אף פעם לא הוזמנתי לבקרם אפילו לא פעם אחת.
יום אחד שאלתי את בתי:
למה אינך מזמינה אותי? אולי אוכל לעזור עם הילדים
היא השיבה בקול רגוע אך קר:
אמא, אתה יודע בעלך לא סובל ממך. את מתערבת בכל דבר ויש לך דרכך
הדבר פגע בי עד עומק הלב, גרם לי להרגיש מושחתת, כועסת ופגועה. לא ניסיתי לחדור, רק רציתי להיות קרובה. אבל המסר היה ברור: «את לא רצויה». אף אחד מהילדים, אף אחד מהנכדים. כאילו נמחקתי. אפילו גרושתי, שגר בחלקה של השפלה, לעולם לא מוצא זמן לבקר. פעם בשנה מגיע אליי הודעת חג של חג המולד, כאילו היא רק נימוס.
כאשר פרשתי מהעבודה חשבתי: סוף סוף זמן לעצמי. אתחיל לעבוד על סריגים, אפרוס בטיולים בוקריים, אצטרף לקורס הציור שתמיד רציתי. במקום שמחה הגיע חרדה.
קודם התגלו לי תסמינים משונים: דפיקות לב, סחרחורות, פחד עמוק למוות. ביקרתי רופאים שונים אק”ג, בדיקות הדמיה כולם תקינים. עד שרופא אמר לי:
גב’ כהן, זה נובע ממקור רגשי. אתם זקוקים לשיחה, לחברתיות. אתם בודדים מאוד.
זה היה חורבן גדול מתי שגילה רפואי. אין כדור שמרפא בודדות.
לפעמים אני הולכת למכולת רק כדי לשמוע את קולה של הקופאית. לפעמים יושבת על ספסל בפארק עם ספר, מחקה קריאה, בתקווה שמישהו יתקרב. אבל כולם ממהרים, לכל אחד מטרה, ואני רק קיימת, נושמת, נזכרת.
מה טעיתי? למה המשפחה נמשכה רחוק? גדלתי אותם לבד. אביו של הילדים נפל מוקדם. עבדתי במשמרות, בישלתי, גִּלְחתי את המדים, טיפלתי כשחזרו חולים. לא שתיתי, לא יצאתי. נתתי את כל מה שהיה לי.
ועכשיו אני רק עוד עודף.
הייתי קשוחה מדי? סמכותית מדי? רציתי רק את הטוב ביותר להם, רציתי שיגיעו לאנשים טובים ואחראיים, להרחיקם מחברות רעות. ובסופו של דבר נשארתי לבד.
איני מחפשת רחמים, רק רוצה להבין: האם באמת הייתי אם גרועה? או שהיום משכנתאות, חוגי ילדים, מרוצים אינסופיים לא משאיר מקום לאישה מבוגרת?
מישהו מציע:
מצאי בן זוג, תכתבי לאתר היכרויות.
אבל אינני סומכת בקלות. אחרי שנים של בדידות אין לי כוח להיפתח, לאהוב, לא לשים זר זר במעגל חיי. הבריאות כבר לא כמו פעם.
גם אינני יכולה לעבוד. אז לפני היה קבוצה שיחות, צחוקים. היום יש רק שקט, שקט כבד שלעתים מציף אותי עד שאני מפעילה טלוויזיה רק בשביל לשמוע קולות.
לפעמים תוהה אם אפנה, האם מישהו ישים לב? לא הילדים, לא גרושתי, לא השכנה מהקומה השלישית. מחשבה זו ממלאת אותי בפחד.
אחר כך נושמת עמוק, קמה, מכינה תה במטבח, ואומרת לעצמי: אולי מחר יהיה טוב יותר. אולי מישהו יזכור. אולי תתקבל שיחה, מכתב. אולי עדיין יש לי משמעות.
כל עוד יש תקווה, אשאר חיה.
ולבסוף, למדתי שהחיים אינם מתמדדים במספר הפניות או במי שמזכיר אותנו; הם נמדדים ברגעים שבהם נפתחים הלב והנפש, גם כשאין קולות חיצוניים, וכאשר אנו מעניקים לעצמנו אהבה פנימית, אנחנו מוצאים משמעות אמיתית.
