Author: Lewis Simmons
— דני, מי זה? מאיפה כאן כל האנשים האלה? — קול של רות רועד, היא לחצה חזק יותר במרפק של הבן. במוח שלה עבר מחשבה חד‑חד ערית: «מכרתי את הבית הקיץ בלי לשאול
― אם אתה תופס אותו היום, או שאקפיד לגרור אותו על הדרך, ― אמר בחוסר סבלנות לגבר בחולצה יוקרתית ודחף את הרצועה דרך הדלפק. רוני הרימה מבט מהספרייה של קבלה ולחצה שיניים.
אם תעבור עכשיו את הסף הזה, הדרך חזרה תיעלם. אשחרר את כל הכרטיסים, קולה של אורן נשמע בקור, כמו שמדבר למשרתת רשלנית ולא לאישה שהשתפה איתו את המיטה והחגים
אמא, למה את עומדת פה? חתמי כאן, כאן ושחררי את הבית הקיץ עד ראשון. הוא עכשיו שלי. אורלי חזה את הניירות אלי ביד כמו שמישהו קונה לי שינוי במחיר בחנות ולא מבין.
אוי, תמיד חשבתי שהכרויות אחרי חמישים זה עניין של סבות וסבים שכבר יודעים מה זה כיבוד, איך לשמור על כבוד, ולפחות מבינים מה זה נימוסים. חלומות על נסיך על
בקליניקה שלי לפעמים מרגישים כאילו אינני רק וטרינר, אלא שומר על סדרי מקריות מוזרות. החתול בוחר בדיוק את המדף בו חבויות תוצאות של מבחני דמותו של בעל הבית
במרכז חוף חיפה, באוגוסט של השנה שעברה, רוח ים מלוחה וחמה ליטפה את פניהם של דייגי הנמל בעוד שמש הקיץ עדיין לא נמאס לזרוח על פני המים. הנמל היה כמו תמיד
כל חיי, אני ורחל, נוולדנו משקיעים את כל משאבינו כדי שהילדים שלנו יזכו ליותר. ועכשיו, בגיל הזקנה, מצאנו את עצמנו לבד לחלוטין. חיינו היו מוקדשים לילדים לא
כמה טוב שיש לי אותך, אמר אורי, חובק בחום את אשתו. ואני שמחה שאת מחזיקה אותי לצידי! השיבה רבקה, מביטה בו בעיניים מלאות אהבה. אז עם מי אחרת הייתי צריך להיות?
המזכירה של הקופה, אישה עם עייפות חקוקה על הפנים ושקיעת מבט מהיום-יום של סבלם של אחרים, העבירה באינוחות את התיק השקוף של אורית מיד ידה המוצאת אל היד השנייה.









