Author: Lewis Simmons
“הים מבוטל,” אמר ליאור, בלי להרים עיניים מהטלפון. “אמא שלי באה.” עמדתי באמצע חדר השינה עם מזוודה פתוחה. בידיים – בגד ים, חדש, עם תווית.
אני תמיד חשבתי שדייטים אחרי גיל חמישים הם נחלתם של אנשים עם דעות יציבות, ניסיון חיים, ולפחות הבנה בסיסית בנימוסים. לא היו לי אשליות על נסיכים על סוסים
– או שאתה לוקח אותו היום, או שאני פשוט קושר אותו ליד הכביש, – אומר האיש בכעס, לבוש במעיל יקר, ודוחף את הרצועה מעבר לדלפק. ורד מרימה את עיניה מפנקס הקבלה וחורקת שיניים.
— דן, מי אלה? מאיפה כל האנשים האלה? — קולה של ריבקה רעד, והיא לחצה חזק יותר על המרפק של בנה. בראשה עברה מחשבה: “מכר. בלי לשאול מכר את הבית הכפרי
נפגשנו במרפאה של קופת החולים, בתור לרופא. הגעתי בגלל עליות לחץ דם, והוא חיכה לתוצאות בדיקות. התחלנו לדבר. יגאל היה אדם רגוע, לא ממהר. עברו כבר שמונה שנים מאז שהתגרשתי.
לנכדה של שולמית מלאו עשרים, ובכל עשרים השנים האלה שולמית ידעה: הוא לא הנכד שלה. לא בנה של בנה. ילד זר שהכלה שלה הציגה כבנה שלה. בעוד שלושה ימים היא תחגוג
בגיל 68 הפכתי לבלתי נראית בעיני המשפחה שלי. ואז הם נזכרו בי. בעלי נפטר כשהייתי בת חמישים ושלוש. לא ממחלה, לא מתאונה. משחיקה. ככה הרופא הסביר לי.
אביבה יצאה מבית המרקחת וחשבה רק על דבר אחד – להגיע הביתה בלי תקלות. מקל. צעד. מקל. צעד. הרגל גררה, השקית עם התרופות חתכה את כף היד. הסטיו השנה היה אכזרי
לא יכולה יותר לחיות עם פנסיונרית. אמר לי זה, מביט לא אליי אלא בצלחת עם קציצות. בדיוק שמתי לו את השנייה – הוא תמיד אכל שתיים, שלושים ושתיים שנים ברצף, בכל שבת.
— הים מבוטל, — אמר ליאור, מבלי להרים מבט מהטלפון. — אמא מגיעה. עמדתי במרכז חדר השינה עם מזוודה פתוחה. בידיי שחייה חדשה עם תווית. הראשונה לאחר שבע שנים.









